אאא

הנגיד שלמה יהודה רכניץ שוב פותח את הפה ונושא נאום משמעותי בתחום החינוך. רכניץ מגדולי תומכי התורה של עולם הישיבות, ומיר בפרט  דיבר אמש בישיבת מיר בירושלים על היחס הראוי לדבריו לנושרים וכן הפתיע כשחשף את סיפורו האישי על הקשיים בהם התמודד בעת לימודו בישיבה ועל היחס החם לו זכה בבחרותו מראשי ישיבת מיר מה שהוביל לעלייתו חזרה למסלול.

רכניץ ביקר אמש גם בשמחת בית השואבה בישיבת חברון שם שוחח עם ראשי הישיבה.

"כיכר השבת"  מביא באופן בלעדי את עיקרי נאומו המכונן של הנגיד האמריקני בו לראשונה שטח את השקפת עולמו באופן מסודר וברור בכל הנוגע לבעיה שמטרידה רבים וטובים בציבור החרדי.

"תמיד תמהתי, מדוע אנו נוטים תמיד להעריך ולהוקיר את צדקותם וגדלותם, את הענווה העצומה ומידותיהם הטובות של רבנים, ראשי ישיבות וגדולי הדור, רק לאחר פטירתם? רק לאחר שהם כבר לא איתנו? אנו מחכים שהספר יצא לאור ורק אז מבינים את גודל האבידה.

אני עומד פה היום ומרגיש שאני בישיבת מיר אחרת מבשנה שעברה. במובן מסוים איבדנו שני לוחות אבנים. איבדנו חלק מישיבת מיר. שניים מזקני הדור. הארי שבחבורה, ר' אריה פינקל זצ"ל היה תמיד נחבא אל הכלים. הוא היה איש צדיק וטהור, מלאך אלוקים אשר לא פסק פומיה מגירסא. כמה יכולנו ללמוד רק מלהביט בו, רק מלהיות במחיצתו. ורק עכשיו אנו מבינים מה איבדנו. מי לא היה רוצה להיכנס עכשיו לר'  אריה רק ללחוץ את ידו ל"שלום עליכם" אם הוא עדיין היה חי. החיוך הנצחי שלו, הידיעה שאכפת לו ממך יותר מאשר על עצמו. כל מי שזכה להתפלל איתו בראש השנה ויום כיפור כשהוא כשליח ציבור היה שואג "ויעבור ה' על פניו ויקרא", האם אי פעם היה לנו ספק שתפילותינו נתקבלו?

לי אישית הייתה הזכות במשך 5 שנים לשבת בשורה הראשונה ממש לצידו ולעזור לו לכרוע ולעמוד ב"סדר העבודה" כשאמרנו "והכהנים והעם העומדים בעזרה". ר' אהרן חדש ידע שהבית מדרש כל כך עמוס שאם הוא היה מושיב אותי בשורה רגילה באמצע, הם היו צריכים לשכור מנוף בכדי להכניס ולהוציא אותי, ושהיה סיכוי שהייתי נותר משותק ברגליים עד סוף חיי, ולכן ר' אהרן שתמיד דאג לצרכיו של כל בחור, הושיב אותי, בחור "שנוק" צעיר, בשורה הראשונה שהיה עם קצת יותר מרווח לרגליים. לא, לא היה לי כסף אז, ההורים שלי לא היו ידועים כעשירים, ועדיין מצאתי את עצמי יושב בשורה הראשונה לצידו של ר' אריה, כשפני מול כלראשי הישיבה החשובים שישבו במזרח. מצד אחד תמיד הייתי נרגש ומצפה לסייע לו לקום. כשהוא לבוש בקיטעל לבן, והטלית מכסה את ראשו, בקדושה ובטהרה. אף פעם לא ראיתי את עיניו. זה היה כמו לנגוע במלאך. אני מאמין שזו אותה התחושה כמו להיות הראשון לקבל את פניו של הכהן הגדול בצאתו מבית קדשי הקדשים. "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים". מי יכול להעלות בדעתו את המראה הנשגב והנעלה. מצד שני תמיד הרגשתי גם קצת אי נעימות מעצמי, הייתה לי תחושה שאם הוא היה יודע מי אני באמת, היה מעדיף שלא אגע בו. אבל מה שהדהים אותי כל שנה מחדש, אחרי כל "היו כורעים" ללא יוצא מן הכלל, מיד אחרי שעזרתי לו לקום היה פונה לכיווני ונד בראשו להודות לי. ואז היה פונה לכיוון נכדו ומודה לו גם. הנה אדם שהיה כל כך שקוע בתפילה, שהשיג כוחות שאינם בדרך הטבע, ועדיין הוא הרגיש את הצורך להכיר טובה לסובבים אותו.

ואז, אחד מראשי הישיבה ר' רפאל שמואלביץ זצ"ל. ר' רפאל שללא שום ספק היה אחד מתלמידי החכמים הגדולים שבדור, הייתה לו מטרה אחת ויחידה. הוא לא חיפש כבוד ושררה. הוא לא רצה תארי כבוד ותמיד התרחק מאור הזרקורים.

"אונזער ר' רפאל", המלאך רפאל שלנו יכל בכוחו להשיג תשומת לב גבוהה ביותר בעולם התורה. הוא יכל לדרוש הרבה מעבר לכבוד שהוא קיבל. השתתפתי בהלוויה של ר' בייניש זצ"ל, והרב שך קם וקבע שההצלחה האדירה שלה זוכה ישיבת מיר, נובעת מהעובדה שלא היתה שם מחלוקת. הרב שך המשיך והתחנן שאף פעם לא תהיה מחלוקת בישיבה. ר' רפאל באופן מיידי הכניע עצמו כלפי הראש ישיבה ר' נתן צבי. שאיפת חייו הייתה לימוד התורה והרבצת התורה.

אנחנו מפסידים בקרב הזה

בשלב זה נגע רכניץ בבעיית הנושרים ואמר:

בימינו לא צריך להסתכל רחוק מידי בכדי להבין שיש מגיפה שמתפשטת כמו אש בשדה קוצים ומשתקת כל כך הרבה משפחות בכלל ישראל. לפעמים הם נקראים "נוער בסיכון" או "יורדים מהדרך". בארץ ישראל קוראים להם "נושרים". הבעיה הזאת הולכת וגדילה למרות כל הארגונים והמוסדות הנפלאים שעובדים בלב ובנפש למצוא פתרון הולם לבעיה או לפחות לצמצם אותה. אבל אנחנו מאבדים בנים יקרים כל יום ואם נשווה את כמות החוזרים בתשובה מול כמות הנושרים נמצא שאנחנו אפילו לא משמרים את כוחנו. אנחנו מפסידים בקרב הזה ברוב מוחץ.

למרות שאינני פסיכולוג או מטפל או מחנך, ברור לי שהילדים האלו מחפשים משהו שחסר להם. יתכן שזה משהו שמעולם לא היה להם ויתכן שזה משהו שנלקח מהם. יתכן שהם חשים שהם לא קיבלו מספיק תשומת לב או יתכן שהתמימות שהיתה להם בצעירותם היא שנלקחה מהם. רחמנא ליצלן, אין משפחה אחת עם חסינות ואנחנו צריכים לשמור על ילדינו ולהתפלל כל יום שיזכו להישאר בדרך הישר.

כשהתארחתי בשבת בניו יורק לפני כשנתיים, ביקשתי מחבר שייקח אותי במוצאי שבת למסעדה מסוימת בעיר שהייתה ידועה כמקום ששם מסתובבים הנערים והנערות שירדו מהדרך. פשוט לא האמנתי שהם אכן ירדו מהדרך. בתמימותי האמנתי שהם רק מתנהגים כך באופן זמני כדי לקבל יותר תשומת לב. כשהגעתי לשם לא האמנתי למראה עיני. הבנים והבנות ישבו יחד ועישנו משהו שלא היה סיגריות.. הם דיברו בשפה כל כך זולה כמו אחרוני הגויים. לחלקם היו קעקועים על גופם, תספורות קצוצות, שרשראות וכו'. ניגשתי לדבר עם חלק מהנערים והם ישר שמחו לשתף אותי בשיחה. תוך דקות מועטות כל החבורה הצטרפה אלינו לשיחה. ניסיתי להתחבר אליהם, לשאול אותם שאלות בכדי להבין האם הם באמת עזבו את הדרך או שהם רק מתנהגים כך חיצונית. היה לי קשה מאד להאמין שנערים ונערות אלו שגדלו והתחנכו בבתים חרדים ולרוב תורניים, אכן בחרו לנטוש את הדרך ולהמשיך את חייהם בדרך הזאת.

לומר שהייתי בהלם זו המילה הכי עדינה שאני יכול למצוא. הם דיברו בכזאת שנאה כלפי אידישקייט, היה אפשר לראות שהשנאה שוכנת להם עמוק בכל איבר בגוף. הצורה בה הם דיברו על רבנים וגדולי ישראל היתה לא פחות ממפחידה. אבל היה ברור שהמכנה המשותף לכולם הוא שהם היו פצועים מבפנים. הם כולם התנהגו בצורה הזאת בכדי להרדים את הכאב הפנימי שלהם או בכדי למלא איזה חסך רגשי. אני בטוח שלכל אחד היה את הסיפור האישי שלו. חלקם כנראה היו מוכנים לזעוק את הסיפור שלהם לכל מי שרק היה מוכן להקשיב וחלקם העדיפו לשמור את זה עמוק בלב. חלקם כנראה לא ידעו אפילו מה בדיוק היתה הנקודה שגרמה להם להרגיש כך. זה היה רק בתת מודע שלהם.

"ככה ההורים שלי רווים יותר נחת"

לא היה לי בתכנית להתחיל לנאום להם כי הייתי חסר מילים ובודאי שלא הייתי במקום של לשפוט אותם. בדרכי חזרה לרכב, חבר שלי הצביע על בחור צעיר שישב על המדרכה עם אוזניות על ראשו המגולח, כשהוא מתנועע לצלילי המוסיקה. אני לא יודע לאיזו מוסיקה הוא הקשיב אבל אני בספק גדול אם זה היה האלבום שלי "שיר"... חבר שלי אמר לי מה שם משפחתו של הבחור, ורק אומר שאביו וסבו הם נצר למשפחה הידועה מאד בכל העולם כאחת החשובות בכלל ישראל. כשהתקרבתי אליו הבחנתי בנזם שהוא ענד בגאווה באפו. הייתי כל כך בהלם שהרגשתי את הכעס עולה בי. ניגשתי אליו ואמרתי לו "תתבייש לך!" "האם אתה יכול בכלל לדמיין את הצער ועגמת הנפש שאתה גורם להורים שלך?" האם זה מגיע להם אחרי כל ההרבצת תורה שלהם בכלל ישראל?" "האם לא מגיעה להם קצת נחת יהודית ממך?" הוא הסתכל עלי במבט מבולבל ואמר "על מה אתה מדבר? אני נותן להורים שלי יותר נחת מאי פעם. פעם, כשהייתי רק ילד "רגיל" סדר היום שלי אף פעם לא השתנה. הייתי מקבל ציונים טובים בבחינות אבל כילד אחד מתוך משפחה גדולה ומוצלחת, זה היה מתבקש ממני. הציונים הטובים היו מקנים לי חיוך מהיר או אפילו צביטה קטנה בלחי שהיו מזכירים לי שבפעם הבאה, עם קצת יותר חזרה, אוכל לקבל ציון אפילו יותר גבוה, או שיכולתי לענות גם על שאלת הבונוס ולקבל יותר. לא היה נראה שהם רווים ממני נחת במיוחד. אבל היום יש זמנים שהם רווים כל כך הרבה נחת ממני. כשאבא אומר לאמא בפנים קורנות "היום אלי הניח תפילין! זה נפלא!" ולאחר כמה ימים כשהם אומרים לי "אנחנו כל כך גאים בך שלא עישנת כל השבת, אנחנו אוהבים אותך כל כך ומתפללים בשבילך, תמשיך ככה!" אני תמיד מקבל חיבוקים ונשיקות מההורים שלי. דמעות של אושר זולגות מעיני אימי לאחר ששבוע שלם התאפקתי ולא אכלתי במקדונלס. "אדון רכניץ, הם כל כך גאים בי, אני נותן להם יותר נחת מאי פעם. ולא זו בלבד אלא שאחי הקטן שרואה מה נותן להם באמת נחת, גם ירד מהדרך בעקבותיי וגם נותן להם כל כך הרבה נחת...".

מורי ורבותי, האם אנחנו נותנים לילדנו מספיק תשומת לב כשהם כן הולכים בדרך המסורה? האם אנו דואגים להעריך אותם על החיים שבמרכאות כפולות "מצופים מהם"? האם אנו מעמיסים יותר מידי על הרבנים והמורים וגורמים לכך שלא יוכלו לתת לכל תלמיד את מלוא תשומת הלב לו זקוקים לו? האם קורה שרב נפגע מתלמיד ולוקח את זה ללב עד כדי כך שבלא משים, בתת מודע, הרב נוהג בתלמיד הזה אחרת משאר הילדים? יתכן שזה לחץ חברתי מחברים שכבר ירדו מהדרך. יתכן שזה השפעה רעה מאח גדול שלא רצה להיות היחיד ששינה את אורחות חייו. כפי שאמרתי, אינני מחנך ובוודאי שאין לי תשובות לכל השאלות הקשות הללו, אך דבר אחד אני יודע בוודאות, שלילדים האלו יש כאב פנימי עמוק. לפעמים זה בגללנו, ולפעמים זה בגלל שהם היו ילדים יותר רגישים בטבעם, ולפעמים זה קורה בגלל שהתמימות הילדותית שלהם נלקחה מהם על ידי אדם שפל. אבל אנחנו חייבים להבין. זה אף פעם לא אשמה של אדם אחד וכמובן שאין אדם אחד שיכול לתקן את זה. זו אשמת כל העיר. כל ישראל ערבים זה לזה. והשביל שיוכל להוביל אותם בחזרה לדרך העולה מתחיל על ידי מילוי החסרים העמוקים שבתוכם כל יום כל שעה.

סיפורו של רכניץ

אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה לבחור צעיר לפני הרבה שנים. הבחור הזה למד בישיבה צעירה באמריקה במרחק רב מהבית. הבעיה שלו היתה שהוא היה מאד שובב. הרבנים והמורים תמיד התקשו איתו. הוא לא היה בחור רע אבל הוא פשוט לא הצליח לדבוק תמיד בכללי הישיבה. הבעיה העיקרית שלו הייתה שלא היה לו "זיץ פלייש". אם זה היה היום הוא בוודאי היא מאובחן כ"היפר אקטיבי" או משהו בסגנון הזה שמפיל את האשמה עליו ומרחיק אותה מההורים והמורים. ויהי היום והראש ישיבה קרא לו לחדרו והודיע לו שעליו לעזוב את הישיבה. זה היה באמצע הזמן ולבחור לא היה לאן ללכת אז הוא שכנע את אביו שהישיבה חושבת שהוא ברמה גבוהה מידי בשביל הישיבה הזאת ולכן עליו לעזוב ולחפש ישיבה ברמה גבוהה יותר ושהוא החליט שהוא רוצה לעבור לישיבת מיר. הוא חשב לעצמו שבישיבה גדולה כמו מיר הוא יוכל להיאבד בין אלפי הבחורים ואף אחד לא יעמוד עליו. הוא כנראה הרגיש בליבו תחושות רעות כלפי הישיבה הקטנה באמריקה, אחרי הכל, לא תענוג גדול לקבל דרישה לעזוב את הישיבה. יתכן שהוא אפילו הרגיש נטוש. כבעל כישרון הוא הצליח להכין חבורה בכדי לעבור את הבחינה ולהתקבל לישיבת מיר. כשהוא הגיע לישיבה הפנו אותו לחדרו של המשגיח ר' אהרן חדש, שהיה מאד חד ויכל לתהות על קנקנו של כל בחור שהיה נכנס אליו.

ר' אהרן שאל את הבחור כמה שאלות, הסתכל עליו במבט חודר והבחין מיד שמשהו אינו כשורה. אלו היו ימים אחרים ובישיבה לא היו שיעורים שהתאימו לגיל הצעיר של הבחור שהיה רק בן 17. הוא היה הבחור הכי צעיר בישיבה. הוא השתדל מאד ללמוד עם החברותא שלו ברוב הסדרים, אבל כבחור צעיר בלי הדרכה אישית ובלי הרבה "זיץ פלייש" הוא פשוט העביר את ימיו בישיבה בנסיון לחמוק מעיניו של ר' אהרן שהיה מקפיד עליו שיבוא לתפילות ולסדרים. האמת שהיה לו קשר טוב עם ר' אהרון שניסה בכל עת לתמוך בו ולחזק אותו ואף היה מערב אותו בענייני הישיבה. הוא הקדיש לו תשומת לב מיוחדת. לאחר כמה שנים בישיבת מיר החליט הבחור שהגיע הזמן לעזוב ולעבור לישיבה אחרת, קטנה יותר. הוא היה מקורב מאד למשפחה שהיו מקושרים לראש הישיבה והם הצליחו להכניס אותו בהתרעה קצרה לישיבה השניה והוא היה אמור לעבור לשם מיד לאחר חג הפסח. מכיון שהיה בישיבת מיר לתקופה ממושכת הצליח הבחור לרקום הרבה חברויות עם בחורים, אברכים, חברי הנהלה וכמובן עם המשגיח ר' אהרן. הם הכינו לו מסיבת פרידה ומעל 100 איש השתתפו, הם שרו דיברו ור' אהרן אפילו קם ונשא דרשה.

הבחור טס לאמריקה להיות עם משפחתו ביום טוב, כשהוא קצת עצוב בליבו על הפרידה מכל החברים שלו בישיבת מיר. הוא היה מופתע מעצמו שהוא חש געגועים גם כלפי ר' אהרן. מצד שני הוא ציפה בהתרגשות להתחיל את הזמן בישיבה החדשה מכיון שהחליט בליבו שהוא הולך ללמוד ברצינות. עד היום ההוא בו הוא קיבל טלפון מאותו בן משפחה שהצליח להכניס אותו לישיבה, ובו הוא הודיע לו שראש הישיבה שינה את דעתו לפתע והוא אינו מוכן לקבלו לישיבה. הבחור היה בהלם מוחלט. "מה זאת אומרת שינה את דעתו?" שאל הבחור. "הוא לא יכול לעשות את זה! כבר ויתרתי על החדר שלי במיר, אני אהפוך ללעג וקלס בישיבה". האיש מעברו השני של הקו לא יכל לעשות כלום רק להקשיב לבחור ולהשתתף בצערו. הבחור לא רצה אפילו לספר להוריו על החדשות המסעירות. ביומיים הראשונים של החג הוא לא עיכל את זה וכל הזמן חשב לעצמו "זה לא באמת קורה לי". אבל זה באמת קרה. לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לספר לאביו מכיון שהוא החליט שהוא טס לארץ ישראל בחול המועד בכדי לדבר עם ראש הישיבה. בוודאי אירעה איזו טעות. לאחר שדיבר עם ראש הישיבה הבין הבחור שלא אירעה שום טעות. הראש ישיבה הסביר לו בצורה מאד עדינה ויפה שלדעתו הוא יצליח יותר בישיבת מיר ושיחזור לנסות שוב בשנה הבאה.

במונית השירות בדרך חזרה לשדה התעופה הוא היה מסוחרר במחשבות וכשהתיישב סוף סוף במושב המטוס הוא הרגיש שבור ורצוץ. כל כך הרבה מחשבות חלפו במוחו בבת אחת. באיזשהו שלב באמצע הטיסה הוא החליט שהוא לא חוזר יותר ללמוד בישיבה. אחיו כבר עסק אז במסחר והוא החליט שהוא הולך להצטרף אליו. זה היה הדבר הכי הגיוני. "אם החיים זורקים לך לימונים, תעשה מזה לימונדה". זהו המצב. אבל בימי החג האחרונים הוא חש לפתע הארה רוחנית חזקה. הוא לא האמין איך הוא הגיב אז. הוא לא הבין איך הוא נתן למעשה של אדם אחר להשפיע כל כך על כיוון החיים שלו. איך הוא יכל לתת להחלטה של אדם אחר לשנות את הכיוון שלו בחיים? את השאיפות שלו? את הייעוד שלו בחיים? הוא החליט שבעזרת ה' הוא, ורק הוא יהיה אחראי לגורלו ואף אחד, אף אדם אחר לא ישלוט על עתיד חייו. הוא אפילו כעס קצת על עצמו על ה"הווא אמינא" שהייתה לו לתת לאדם אחר למשוך בחוטים שלו ולשנות לו את העתיד, את חייו. בתוך פחות מדקה הוא קיבל החלטה שהוא חוזר לישיבה. הוא הולך להמשיך בתוכניותיו לגדול למרות המעשים, או חוסר המעשים של אנשים אחרים.

החזרה למיר: הבושה

וכך היה. אחרי החג הוא עלה שוב למטוס בדרכו לארץ ישראל. הוא יחזור בחזרה לישיבת מיר בראש מורם, או לפחות זו הייתה הכוונה שלו. הוא נעמד מחוץ לדלתות בית המדרש ביום הראשון של הזמן וניסה לאזור אומץ להיכנס פנימה. כשהוא העז ונכנס פנימה הוא הרגיש כאילו כל העיניים מופנות לכיוונו, ואכן הרבה מהם היו מופנות לכיוונו. הוא סוף סוף הבין את דברי חז"ל שבושה ברבים הרי היא כרציחה. האמת, שבשבילו זה הרגיש אף יותר גרוע מרציחה. הדם אזל מפניו והוא נלחם בכוחות עצומים שלא להסתובב ופשוט לברוח, לברוח רחוק ככל האפשר מהחיים האלה. אבל אז הוא נזכר למה הוא שם. אף אחד לא יקבע בשבילו את עתידו. הוא המשיך בדרכו בין ספסלי בית המדרש ואז הוא ראה את המשגיח ר' אהרן יושב ומסתכל עליו כשהוא מחייך חיוך גדול, כמעט צוחק. הוא לא האמין שר' אהרן יכול להיות כל כך קר ומנוכר כלפיו. אבל הוא ראה זאת באופן מדויק.

אני רוצה לעצור כאן באמצע הסיפור ולספר לכם את שמו של הבחור. השם שלו היה שלמה יהודה רכניץ. אכן כן, אני הוא אותו בחור. וממש לא הגזמתי עם התחושות, ההיפך הוא הנכון רק הקלתי אותן בסיפור.

אבל תנו לי כמה דקות בכדי להשלים לכם את החסר.

אני רוצה להקדים ולהדגיש שתי נקודות חשובות מאד. אחת; אין לי שום טענות או תלונות כלפי אף אחת מהישיבות עליהן סיפרתי. לא הייתי הפרשה הכי קלה בשבילן. ולהיפך, היום אני מהתומכים הגדולים ביותר שלהן. אני מכיר תודה לישיבה באמריקה על הזמן שהם נתנו לי להישאר שם. אני במקומם הייתי זורק את עצמי הרבה יותר מהר אז יש לי הכרת הטוב כלפיהם על הזמן שהחזיקו אותי. אני מבין לגמרי את הראש ישיבה בארץ ישראל ששינה את דעתו ולא קיבל אותי לישיבה. הוא הבין ובצדק שיש לי עוד מה לעבוד על עצמי לפני שאני עושה כזה שינוי. אם אני הייתי במקומו, כנראה הייתי עושה את אותה החלטה.

"אני הולך לדבר על ר' אהרן"

שנית, אני הולך לדבר על זה עכשיו, אני הולך לשבור את המנהג, לא אחזור על הטעות הנפוצה לחכות עד שהספר יצא. אני הולך היום לדבר על ישיבת מיר, ועל ר' אהרן בפרט שיהיה בריא עד מאה ועשרים.

כפי שהקדמתי, כבחור הכי צעיר שהגיע לישיבה, נשלחתי לחדרו של ר' אהרן חדש. בתוך זמן קצר הוא הבין שמשהו איתי אינו כשורה. לא דיברתי מילה אחת באידיש והידע שלי בשפה העברית הסתכם בשתי מילים. כן ולא. כשנכנסתי לחדרו, התיישבתי מולו והוא שאל אותי "איפה אתה גר?". הרהרתי כמה רגעים ועניתי "כן". הוא הביט בי כאומר "אתה בטח מתבדח איתי", הרים מעט את קולו ושאל שוב "לא לא לא, מאיפה אתה?" הבנתי ש"כן" איננה התשובה הנכונה, אז עניתי "לא". אני לא בטוח אבל נראה לי שהוא רק גלגל עיניים בתימהון, וביקש את סליחתי, אבל מאז והלאה הוא עקב אחרי ואף פעם לא הוריד את עיניו ממני. כשהיה חולף ליד הסטנדר שלי בעזרת נשים וראה אותי לומד, היה מנופף בידיו בהתלהבות. כשהחסרתי סדר, או כמה סדרים, היה מתיישב לידי ושואל איפה הייתי, הוא לא באמת חיכה לתירוצים שלי כי במשך השנים הוא הספיק לשמוע הכל. הוא היה מנענע ראשו מצד לצד ואומר: "אני לא יודע, אולי אתה באמת מידי צעיר לישיבה הזאת".

"איפה היית בתפילה הבוקר?" "אה, התפללתי בשטיבלעך בית ישראל" "אהה, אני בטוח, מחר בבוקר אני מגיע לדירה שלך להעיר אותך לשחרית". ולמחרת בבוקר הוא היה שם. כמובן שחברי הדירה שלי לא היו מרוצים והבהירו לי, או שאקום כל בוקר לתפילה בישיבה, או שאמצא לי דירה אחרת. הם לא רצו יותר ביקורים מפתיעים.

וכך זה המשיך הלאה. למה הוא בחר דווקא בי? למה לא בחר תלמיד אחר להקפיד עליו כל כך? המשגיח ידע שאני אוהב להתחזן, אבל מצד שני, שאני ביישן גדול ולא מעז להתפלל לפני העמוד. פעם בערב שבת אחרי מנחה הוא הצביע עלי וביקש שאגש לעמוד להתפלל קבלת שבת ומעריב. הצבעתי לכיוון גרוני לרמז לו שאני מצונן. הוא ניגש אלי ואמר "אנחנו לא מתחילים קבלת שבת בלי שאתה ניגש לעמוד. אני אחכה לך פה כל הלילה ובבוקר אתה תיגש להתפלל שחרית". לא נותרה לי ברירה, ניגשתי לעמוד ואני מוכרח לציין שזו הייתה חוויה מרגשת. פעם אחרת בליל שבת אחרי מעריב הוא ראה אותי פוסע לכיוון חדר האוכל בישיבה. הוא קרא לי ואמר "בא איתי לסעודת שבת בביתי". הייתי בהלם. אמנם היום הבחורים רגילים לסעוד אצלו את סעודות השבת, אך בשנים קודמות, אם אינני טועה, הוא אף פעם לא הזמין בחורים אליו הביתה. באופן אישי אני לא מצליח לגרום לעצמי לטעום את ה"גפילטע פיש" הישראלי, אז בדרך כלל כשהייתי מתארח אצל אברך אמריקאי הייתי אומר שאיני אוכל דג, והייתי אוכל את שאר האוכל שהיה מוגש. במקרה הזה, אמרתי לר' אהרן "אני אף פעם לא אוכל דג, וגם, אני צמחוני אז לא אוכל לטעום מהמרק או מהעוף, ובנוסף, אני אלרגי לקוגל תפוח אדמה". אבל מאז, הייתי אוכל אצל המשגיח בתדירות של פעם בחודש. אני זוכר פעם אחת שהגעתי לסעודה בשבת, והרבנית ע"ה הייתה כה נרגשת מכיוון שמישהו הביא לה מאמריקה "גפילטע פיש" נורמלי.

רגע לפני שכולנו נצעד לכיוון בית המדרש לרקוד בשמחת בית השואבה, אני נזכר איך המשגיח תמיד היה דוחף אותי אל אמצע המעגל ומלהיב את הציבור שיגרמו לי לרקוד, למרות שלא ידעתי איך לרקוד, ומסתבר שאם הייתי עומד באמצע המעגל ופושט ידיים ומסתובב, כנראה שהייתי מהווה סכנה בטיחותית חמורה לציבור. שנה אחר כך, הוא ביקש ממני להרים אותו על כתפיו, ואני זוכר שחשבתי לעצמי באותם רגעים שמאז בואי לישיבה זו הפעם הראשונה שאני מרים את המשגיח במקום המצב הרגיל שהוא היה מרים אותי, (רק שהוא לא פרק את הכתף שלו..)

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"מתנצל בפני הקרבנות"

כפי שסיפרתי קודם, החלטתי סוף סוף שהגיע הזמן לעזוב את הישיבה ולהתחיל במקום חדש. דיברנו על זה כמה פעמים ולמרות שהמשגיח היה בבירור נגד המעבר, כשהגעתי להחלטה שאני עוזב, הוא אירגן בעצמו מסיבת פרידה. שרנו ור' אהרן דיבר, והוא אפילו הכריח אותי לבצע בעצמי "שטיקל חזנות". עכשיו כנראה הזמן המתאים להתנצל בפני כל חברי החדר שלי לשעבר, ולציבור בסעודת הפרידה, ולכל הקורבנות הנוספים שנאלצו אי פעם לשמוע אותי נובח חזנות, וכמעט כל פעם טועה במנגינות.

אחרי פסח כשחזרתי לישיבה באופן בלתי צפוי, נכנסתי לבית המדרש חיור, מפוחד, ומבויש בעצמי, הבטתי אל קידמת בית המדרש וראיתי את ר' אהרן מחייך חיוך גדול ואף צוחק. לא האמנתי למראה עיני. כשהגעתי אליו, ר' אהרן אמר לי בקול נמוך שרק חצי מבית המדרש יכלו לשמוע, "שלמה יהודה, אני רואה שהתפילות שלי התקבלו. אמרתי לך, אתה לא שייך בשום ישיבה אחרת. אתה "מירער תלמיד" ואתה חלק מהמשפחה". אני מה? אני מי? אני חלק ממשפחת מיר? תחושת חמימות נעימה עטפה אותי וחשתי גאווה עצומה. עקיבא ניחמתני, עקיבא ניחמתני!

איני בא לומר שהחוויות שלי היו קשות יותר משלכם. אני לא יודע מהן כל הסיבות לכך שבנינו יורדים מהדרך. האם זה חוסר תשומת לב או משהו או מישהו שגרם להם לסטות מהדרך. אבל על ידי כך שאתה יורד מהדרך, אתה נותן למישהו אחר לשלוט בך ובגורלך. אין לך שליטה על החיים שלך. מישהו עשה טעות בעניינך, ואתה, במקום להראות לו שאתה הוא השולט, שאתה מחליט מה לעשות בחייך, ובאיזה שביל אתה רוצה ללכת, ממשיך להרשות לו להכאיב לך ולשטות בך כשבוי תחת קסמו. זה כמו לירות לעצמך בראש כדי להכתים בדם את החולצה שלו. למי אתה מכאיב אם לא לעצמך? היית חלק ממשפחה חרדית, גדלת בבית חרדי, וזה מי שאתה באמת! אתה צריך להראות לאלה שטעו בך ששום דבר לא יכול להזיז אותך. אתה הוא השולט בחייך, אף אחד אחר. צפיתי בכמה סרטונים של נערים ונערות שירדו מהדרך ואין להם מראה יהודי, אך הם נהנים בליל שבת לעשות קידוש יחד, כשברקע דולקת מוזיקת ראפ. הם מתלהבים וצוחקים ומנסים להראות לעולם שהם נהנים מהחיים. אבל האמינו לי, הכאב והשבר הפנימי שלכם ניכרים כל כך. אנחנו לא רוצים לשמוע על עוד אסון שנגרם ממנת יתר לעוד אחת מה"אידישע נשמות" האלו. אבל אתם, בנים יקרים, צריכים לדעת תמיד שיש כל כך הרבה אנשים שמחכים לעזור לכם אם רק תושיטו יד, ואם אתם מרגישים לפעמים נפילה, זכרו שבכל מה שקשור לחיים שלכם, אתם ורק אתם מחליטים, והאמינו לי, כשתחזירו לעצמכם את השליטה על חייכם, אין לתאר את השמחת החיים שזה מביא, אין לתאר כמה סיפוק תרגישו.

ולא צריך להיות נוער בסיכון בכדי לקבל תמיכה מאנשים אחרים. תסתכלו על ישיבת מיר, אם סתם בחור צריך חיזוק, תראו כמה תמיכה אינסופית יש במקום הזה. החל מראש הישיבה, ר' לייזר יודעל שליט"א ועד אלפי האברכים בישיבה. נצלו אותם! לכן הם כאן. נצלו את ההזדמנות כשאתם עדיין יכולים. אל תפספסו את ההזדמנות הזאת. כאן הוא מקומכם, יש לכם תג של "מירער תלמיד". אתם חלק ממשפחת מיר. ולאברכים אני אומר, פקחו עיניים. הביטו סביבכם אולי יש בחור לידכם שמרגיש אבוד. חפשו בחור שצריך קצת חיזוק וגשו אליו. אתפתח לו. זה לא רק מעשה טוב, זו האחריות שלך. אתם אף פעם לא יודעים מה מילה טובה או אפילו רק הידיעה שלמישהו אכפת ממך, יכולה לפעול. זוהי ישיבת מיר. אני לא יכול לספור לכם כמה בחורים הגיעו לכאן מכל סוגי הישיבות, מכל מקום בעולם וחשו שינוי במקום הזה. הם הפכו לחלק ממשפחת מיר. ואם אתה בנקודת זמן בחיים שאין לך אפשרות ללמוד כאן, עשה כל מה שביכולתך לעשות בכדי לתמוך ולסייע לישיבה הגדולה ביותר בעולם. ידינו פרושות, דלתותינו פתוחות. אנו מזמינים אותך בשמחה לבוא ולהצטרף למשפחתנו.