"מה קרה לא קמת?", שאל השווער בשולחן השבת - והשפיל אותי ליד כולם; כך שרדתי | סיפור מטלטל

אבל היום אני לא כאן כדי לדבר על הילדים הקטנים. אני כאן כדי לדבר על הילדים הגדולים. על הבנות שהפכו לכלות, ועל... החתנים. או יותר נכון, על הדרך המפותלת שעברתי כדי להפוך להיות אבא של הכלה, שהחתנים שלו באמת רוצים לבוא לבקר.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הכל התחיל, כמו כל סיפור טוב, בטראומה. טראומה זעירה, אבל טראומה. זו הייתה שבת האירוסים שלי ושל מיכל, לפני שני עשורים. אני מגיע לבית חמי לעתיד, ויש אווירה חגיגית.

"אני ושלושת אחיי 'תקועים' בשידוכים בגלל אמא ה'בררנית' - אבל מי יתווכח איתה?!"

שמאי צוק|15:17

הסעודה הסתיימה, מיכל יצאה ללוות אותי לדירה, ואז בדיוק חמי אומר לי, בצורה הכי נעימה ומחייבת שיש: "מחר תפילה ב-7:30, אני שומר לך מקום".

"שומר לך מקום", זה משפט תמים, נכון? אבל רק מזה חששתי, כי המניין של חמי, רבותיי, זה לא דף יומי. זו קבוצת פייטנים מקצועית. אנשים עם ריאות מפלדה ומנגינות שלא נגמרות, סוג של תזמורת פילהרמונית עם קשיי פרידה. אמרתי לעצמי: אם סיימנו את ליל שבת בשעתיים, מחר בבוקר זה ארבע שעות. כמעט פלילי! אז מה עושים? מכבדים, ומקווים לטוב.

הטוב לא הגיע. קמתי ב-8:40. אתם מכירים את הקפיצה הזאת מהמיטה? הלב דופק כל כך חזק שאתה שומע אותו באוזניים? זו לא סתם איחור, זו פדיחה היסטורית בשידור חי.

אבל חמי? הוא לא שתק. בשיא סעודת השבת, כשאני בדיוק מנסה להרשים עם הידע שלי על בשר הראש המשובח של חמותי – הוא מפיל את הפצצה מול כולם: "מה קרה לא קמת היום? חיכיתי לך!".

מאז, זה רק הסלים.

הוא היה רומז על להתפלל איתו בבית הכנסת, שואל שאלות חודרניות על הכולל: "מה למדתם השבוע?", שיחות טלפון פתאומיות של "איפה אתה עכשיו?" או גרוע מזה: קובע לנו להגיע שבתות בטון נעים, אבל בלתי ניתן לערעור. ואם רק ישבתי רגוע מדי, נינוח מדי – קיבלתי פרצוף "לא מרוצה". אתם מבינים? כל ביקור היה מבחן רישוי. טסט.

מיכל ניסתה להרגיע: "אבא כזה, עמוס. זו התרבות". אבל אני הרגשתי נחנק.

ואז, קיבלתי החלטה. החלטה אסטרטגית. אני הולך לצמצם שיח. להתרחק אישית. להמשיך לכבד, להגיע לשבתות (כי מיכל לא אשמה!), אבל לצמצם את ה"חפירות".

אחרי חודשיים של שקט יחסי מצידי, חמי פנה אליי: "מה קרה, אתה שקט בתקופה האחרונה?". ידעתי שזה הרגע, בפרט שהוא פנה אליי ושאל. זה הרגע להיות אמיתי, אבל מכבד.

אמרתי לו, בכנות מוחלטת: "אבא יקר, אני אוהב אותך מאוד. אבל אני לא אוהב את הלחץ. אתה עושה לי לחץ. וכשאני בלחץ, אני מתרחק מהלחץ". זו הייתה כנות טהורה, הוא הרגיש שזה היה טהור ואמיתי, ומאוד מכבד.

הוא הסתכל לי בעיניים... ולא אמר מילה. זה היה כוחו של הדיבור הברור אבל המכבד. מאז, הקשר שלנו השתנה. הפכנו לכעין חברים, עם גבולות מכובדים. הבנתי ששחרור הלחץ הוא המפתח לקשר אמיתי.

הלקח הזה, חברים, הפך להיות עמוד האש שלי. הוא שימש אותי כשאודיה, הבכורה שלי, התארסה בגיל 19.

• • •

זה היה קשה. לחתן בת, זה לא לחתן בן. הבת? היא כרטיס ה-VIP של אבא. היא נכנסת ישר לכל פינה בלב שלו, בלי תור. היא הנסיכה שאני מגן עליה, בעוד הבן הוא האביר שאני מאמן להגן על עצמו. אלו פרפרים שאמורים להיות, ובעזרת ה' עוברים את זה.

אבל כששמואל, החתן המדהים שלנו, הגיע לשבת אירוסין... הוא שאל, נכון. מתי התפילה בבוקר?

התלהבתי. "איזה בחור מכבד!", אמרתי לעצמי. ואז, הקול של חמי היקר צעק לי בראש.

עצרתי את עצמי. פניתי לשמואל ואמרתי: "שמוליק, תקשיב לי טוב. אתה לא צריך כלום. תרגיש בנוח. אתה לא חייב לבוא להתפלל איתי. שחרר לחץ".

"לא, זה בסדר. אני אגיע איתך". ענה בחיוך של ילד אוהב. אתם קולטים? זו הייתה בחירה. לא חובה.

מאז שהם התחתנו, יש לי כלל ברזל: אני לא שואל אותו על לימודים, על מקום התפילה, על כלום. היראת שמים שלו, הלימוד שלו – זה אישי שלו. מאז שהוא נשוי לאודיה, הוא מנהל את החיים שלו. ואני לא אמור לדעת עליו כלום.

ומה קרה בזכות זה? בדיוק ההיפך ממה שציפו. שמואל, ועוד חתנים שהגיעו אחריו (כי אנחנו עובדים בקצב טוב, בס"ד), מרגישים כל כך טוב לבוא אלינו. הקשר שלנו נפלא. החתנים שלי מרגישים חופשיים, ובזכות זה, אודיה (וכל הבנות) מגיעה יותר. הבית שלנו הוא מקום נטול מבחנים.

וזה מוביל אותי לשיקול העיקרי: חייהן של בנותיי.

כשחתן מרגיש רגוע בבית חמיו, הוא מגיע יותר, והוא חי עם הבת שלי בשלום בית טוב יותר. זו לא המלצה, חברים, זו איכות חיים. אם קשה לכם לשחרר, תזכרו שאתם עושים את זה למען הילדים שלכם.

אז הנה, קבלו את הכללים של עמוס:

הימנעות מ"חפירות": חתן/כלה נותנים תשובה קצרה? נכבד אותם! זהו רמז, שמשמעותו: "זה לא נושא לדיון כרגע." תתקדמו לנושא הבא.

לא להתערב אם לא שאלו אותנו: זוגות צעירים לומדים. אל תתנו עצה אלא אם ביקשו. אמרו: "אם תרצו לשמוע את דעתי/ניסיוני, אשמח לשתף". תנו להם את השליטה.

לראות אותו כאדם: הוא לא רק "בעלה של הבת שלך". הוא אדם בפני עצמו. למה דווקא הקרבה המשפחתית צריכה להפוך לנטל?

הקשבה אקטיבית: במקום לתכנן את העצה או התשובה הבאה – פשוט תקשיבו באמת. הם זקוקים לאוזן, לא ליועץ פנסיוני.

אישור במקום ביקורת: במקום שיפוט, תנו אישור והבנה: "אני מבין שזה מאתגר," או "נשמע שאתם מתמודדים יפה".

תקשורת דרך הילד/ה שלכם: נושא רגיש? פנו דרך הילד שלכם (בן/בת הזוג שלהם). תנו להם לשלוט בתזמון ובמידע.

• • •