אאא

בפנתיאון הדרמות הגדולות בתולדותיה של המערכת הפוליטית בישראל שמור מקום בולט לאירועי היום הראשון של חול המועד פסח תש"ן, 1990.

      גם במושגי הפוליטיקה הישראלית עמוסת התהפוכות, הסחרחרת שהשתלטה על ישראל ב-11 באפריל 1990 היתה מהגדולות שידעה הכנסת בכל שנות קיומה. כמה שבועות קודם לכן קרסה הממשלה בעקבות תרגיל פוליטי מתוחכם. בעיצומו של חג הפסח היתה אמורה לקום ממשלה חדשה. הכול היה מוכן לקראת ההשבעה: חליפות מגוהצות הוצאו מן הארון. שרים בפוטנציה באו לכנסת עם בני משפחותיהם ונראו כמו חתנים רגע לפני הפסיעה החגיגית אל החופה. שרי הממשלה היוצאת נכנסו אל המשכן בפנים נפולות. התקשורת חגגה; מעולם לא היו לה ימים פוליטיים ססגוניים מאלה. זו היתה דרמה פוליטית תוססת מאין כמותה.

      מה לא היה בדרמת האדירים הזו? עריקות פוליטיות; פיתויים וכיבודים; התחייבויות שהופרו; חתימות שנכתבו על הקרח; אגדות על ח"כים שהוחבאו במקומות מסתור; מדינה שלמה שחיפשה אחריהם לשווא. זה היה המיטב שניפקה הפוליטיקה הישראלית בשנות קיומה; במובן הגרוע.

      גיבורה הטרגי של הדרמה הפוליטית באותו היום היה חבר הכנסת שמעון פרס, לימים נשיא המדינה. חדרו של פרס בקומת הממשלה (פרס פוטר חודש קודם לכן בידי ראש הממשלה, יצחק שמיר, אך נשאר בחדרו) – נראה כמו כוורת דבורים עסקנית. גדודי מקורבים גדשו את הלשכה, שנהפכה למוקד של עצבנות היסטרית. פרס, שנשא בעת הזאת בתואר "כמעט ראש ממשלה", התהלך בחדר בהבעה של אדם שהחזיק בידו אריזת מתנה מרשרשת שבתוכה צעצוע יוקרתי, אך זו נלקחה ממנו רגע לפני הפתיחה החגיגית.

      סוניה פרס, הרעיה, שכל חייה ברחה מאור הזרקורים, חרגה ממנהגה ביום ההוא והצטרפה לבעלה בנסיעתו לירושלים. בני הזוג השכימו קום לקראת היום המרגש. כמה דקות לפני השעה 7:00 בבוקר נכנסו השניים למכוניתם. מהרדיו בקע קולו המוכר של קריין "קול ישראל". "חברי הכנסת מטעם אגודת ישראל לא יתמכו בממשלה הצרה בראשות העבודה," הודיע הקריין.

      המשמעות ליושבים ברכב היתה ברורה – בלי חברי הכנסת של "אגודה" אין ממשלה. השמועות סיפרו שעד הגעתם לפתח בניין הכנסת בירושלים שתקו בני הזוג פרס שתיקה רועמת. פרס לא ידע את נפשו. אחרי כל הבישולים, הרקיחות והסיכומים – אין לו ממשלה להציג. הוא חש נבגד. לאן יוליך את חרפתו?

      שלוש שנים אחרי שהצליח להיגמל מעישון כבד, בעזרתו של הפרופ' ויצ'נזו קמפלני, שאליו נסע במיוחד לרומא לטיפול קצר ומתוקשר – הצית פרס סיגריה בלשכתו. עצביו בגדו בו. המהלך הפוליטי המבריק לכאורה קרס מול עיניו, ועוד נכונו לו השלכות רבות.

• • •

הכול החל עם הקמת ממשלת האחדות השנייה בדצמבר 1988, אחרי הבחירות לכנסת השתים-עשרה. בממשלת האחדות הקודמת, שכיהנה עד נובמבר 1988, שימש פרס ראש ממשלה במשך שנתיים במסגרת הסכם רוטציה עם שמיר. הפעם הכתיבו תוצאות הבחירות כי שמיר יהיה ראש הממשלה למשך ארבע שנים. באין ברירה החליטה העבודה להצטרף בלי לקבל רוטציה בראשות הממשלה. בתמורה קיבלה תיקים נכבדים ובהם שניים בכירים – יצחק רבין מונה לשר ביטחון ופרס קיבל, למורת רוחו, את תיק האוצר. באותו רגע החל פרס לחתור תחת קיומה של הממשלה.

      פרס ניהל מגעים עם מפלגות קטנות, בהן שותפות בממשלה, וניסה לפתות אותן, גם באמצעות נושאים שמשרד האוצר יכול לקבוע בהם. מטרתו היתה להפיל את ממשלת האחדות הלאומית ולהקים ממשלה עבודה-דתיים בראשותו, שתקבל תמיכה של 70-65 חברי כנסת. העילה להפלת הממשלה היתה קשורה לתהליך המדיני.

      מפלגת העבודה העמידה אולטימטום לליכוד – להשיב בחיוב לשאלות שהציג שר החוץ האמריקאי, ג'יימס בייקר, בעניין השתתפות נציגים פלסטינים מהפזורה וממזרח ירושלים בשיחות שבין ישראל לפלסטינים, שאמורות היו להתקיים בקהיר, בירת מצרים. ראש הממשלה שמיר סירב לדרישה, ובעקבות זאת החליטה העבודה להביע אי-אמון בממשלה. על פי החוקרים ד"ר דני קורן ובועז שפירא המהלך היה מתואם מתחילתו עם ש"ס.

      משה ארנס, שר החוץ בממשלת האחדות, טען לימים כי המהלך היה מתואם גם בין לשכות בייקר, מובארק ופרס: "הביאו עלינו מצב עניינים עגום זה פרס ורבין, שנשאו ונתנו מאחורי גבינו והחלישו את עמדות המיקוח של הממשלה; המצרים, שקשרו קשר של שיתוף פעולה עמם; ובוש ובייקר, שעודדו אותם." לדברי ארנס, כבר בימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים מול לשכת בייקר, כדי לוודא שהאמריקאים יציבו תנאים שהליכוד לא יוכל להסכים להם. כך ימצא פרס את הצידוק להפלת ממשלת שמיר. ארנס לא הציג תימוכין עובדתיים לטענתו, אולם אין חולק כי דרישת בייקר, שגררה את סירובו הנחרץ של שמיר – שירתה את האינטרס הפוליטי של פרס באותם ימים סוערים.

      מכאן עבר פרס לשלב הבא בתבשיל הפוליטי. בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין רקח יושב ראש העבודה הסכם סודי עם ראשי ש"ס, לפיו הסיעה תצביע אי-אמון בממשלה ולמעשה תתמוך בהפלתה. סיעת העבודה הגישה את הצעת האי-אמון. העילה: סרבנותו המדינית של שמיר להיענות להצעת בייקר.

      כששמיר שמע על הפוטש המתרקם, פיטר את פרס מהממשלה. זה היה ב-11 במרס 1990. בעקבות זאת התפטרו שאר שרי העבודה. בהצבעת אי-האמון הממשלה נפלה. 60 ח"כים תמכו בהפלתה, מול 55 שהתנגדו. זו היתה הפעם הראשונה, ובעצם היחידה, בתולדות הפרלמנט הישראלי, שבה הופלה ממשלה בישראל בהצעת אי-אמון.

      ואז, בדיוק כפי שפרס תיכנן, נכנס לפעולה הנוהל החוקי לנפילת ממשלה. נשיא המדינה, חיים הרצוג, הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה החדשה על בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב אותה: פרס.

      פרס היה מוכן היטב לרגע הזה. בידו היו סיכומים בעל פה עם מפלגות שהבטיחו תמיכה של 61 חברי כנסת שיצטרפו לממשלתו. מקרב הסיעות החרדיות זכה לתמיכתה של אגודת ישראל לבדה. ש"ס ודגל התורה (אז "עץ") קיבלו הוראות מההנהגות הרוחניות שלהן למשוך את ידיהן מהמהלך. אף שהראשונה איפשרה את הפלת הממשלה – הרב עובדיה יוסף הסתייג בשלב השני מן המהלך.

      פרס נותר אפוא עם תמיכתה של אגודת ישראל, ועם העבודה, מרצ והסיעות הערביות – תמיכה של 60 חברי כנסת. עתה היה זקוק לקול ה-61 כדי להפוך לראש ממשלה. במסגרת המאמצים להשיג את האצבע ה-61 הצליחו אנשיו של פרס לפתות את ח"כ אברהם (אברשה) שריר, שפרש קודם לכן מן הליכוד, לחצות את הקווים ולתמוך בפרס. לכאורה היו בידי פרס 61 האצבעות הדרושות לו כדי להפוך לראש ממשלת ישראל. בהסכם עם שריר נכללה הבטחה למנותו לשר בממשלת פרס וגם בממשלת העבודה הבאה, אם זו תקים ממשלה אחרי הבחירות. ההסכם עורר זעם רב בציבור.

      הימים שקדמו לחג הפסח הצטיינו בפוליטיקה נמוכה, שלא לומר מושחתת. פרס ואנשיו תיאמו מול השותפים הפוטנציאלים את עסקת ההצטרפות לממשלה הצרה. ההבטחות היו מפליגות: תיקים יוקרתיים, תקציבים נדיבים, הטבות אישיות ועוד. זמן קצר לאחר ששלושה כוכבים ניצנצו ברקיע ובישרו את צאת החג, פגשו אנשי פרס את נציגי אגודת ישראל לטקס החתימה על ההסכם הקואליציוני. החברים חתמו ברצון.

      לקראת חצות של מוצאי החג הראשון של פסח הציג פרס בגאווה לא מוסתרת את ממשלתו החדשה. פרס הודיע לאומה כי למחרת, יום ראשון של חול המועד, תושבע הממשלה בראשותו.

      ואולם בבוקר התברר ששני חברי כנסת מאגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעלמו מהאופק בלי להותיר עקבות. פרס נותר בלי המספר הנדרש של חברי הכנסת להרכבת ממשלה. קשה לתאר את עוצמת המבוכה שהשתלטה עליו. מדינה שלמה חיפשה אחר שני הח"כים הנעלמים. הספקולציות סביב מקום מחבואם נערמו והלכו, אך השניים – כאילו בלעה אותם האדמה.

 • • •

לאחר דרמת חיפושים מתישה הודיע פרס, בבושת פנים, כי כשל במשימתו. ישיבת הכנסת שהתכנסה לצורך הצגת הממשלה התפזרה בביזיון. פרס חזר לביתו חפוי ראש. לחינם הופלה הממשלה. לשווא נרקח התרגיל בעל הניחוח הרע. תדמית הלוזר שדבקה בפרס, אחרי שהפסיד את הבחירות למנחם בגין ב-1977 וב-1981, נהפכה עכשיו לתווית קלון שממנה ישתחרר רק בערוב ימיו, בקיץ 2007, עם ניצחונו בבחירות לנשיאות המדינה.

הרבי מליובאוויטש זצ''ל (צילום: Johanna Geron/Flash90)
הרבי מליובאוויטש זצ"ל (צילום: Johanna Geron/Flash90)

      למחרת יום הכישלון נראה פרס על מרקע הטלוויזיה. הערוץ הראשון שידר ריאיון מיוחד עם יושב ראש העבודה. המראיין היה אמנון לוי. פרס שפך אש וגופרית על כל העולם. אחד מיעדי המתקפה היה עמיתו ויריבו הפוליטי, יצחק רבין, שביקר את המהלך בחריפות וכינה אותו "התרגיל המסריח": "אם המהלך היה מצליח, רבין היה משבח אותו," כעס פרס. יותר משהתקשה לסלוח על ההברזה של צמד הח"כים החרדים – פרס לא היה מסוגל לשאת את ההתנגדות מבית. בשלב הזה, המחנאות במפלגת העבודה התפתחה לסכינאות של ממש.

      כאמור, אין סוף שמועות התרוצצו סביב חידת היעלמותם של שני חברי הכנסת מיהדות התורה. לאיש לא היה ברור בזמן אמת מי מתדרך אותם, מי מנווט את צעדיהם ומי דואג להחביא אותם. האם הם מתואמים? האם יש קשר בין ההיעלמות המשותפת? האם היתה מתוכננת מראש או שכל אחד מהם בחר מסיבותיו הוא לחמוק ברגע האחרון? לאיש לא היו תשובות.

      רק בהמשך התבררה האמת. השניים פעלו בהשראת הרבי מלובביץ', אך לא היו מתואמים. מזרחי קיבל את ההחלטה בחיק משפחתו בלוד. ורדיגר התייעץ עם מקורביו, ובהם רעייתו, שהיתה חסידה של הרבי ודעתה היתה דומיננטית בהכרעה שקיבל בעלה. לא היתה בין מזרחי לוורדיגר תקשורת. בניגוד לשמועה שרווחה אז, הם לא קיבלו מהרבי הוראה ישירה. בשעות האלה היה הרבי מנותק מהמאורעות בארץ; הוא חגג בניו יורק את יומו השני של חג הפסח, המכונה "יום טוב שני של גלויות". אולם בימים שקדמו לחג הפסח, במקביל לרחש-בחש הפוליטי, דאגו מקורבי הרבי להעביר לשני חברי הכנסת את המסר: הרבי חרד מאוד מכוונותיו המדיניות של שמעון פרס, ועל כן אין לתמוך בממשלה בראשותו.

      מזרחי מחשיב עצמו חב"דניק מוצהר, אף שהצבתו ברשימת אגודת ישראל לא תואמה עם חסידות חב"ד, והוא מעולם לא נחשב נציגה הרשמי של התנועה. עמיתו למרד, חבר הכנסת ורדיגר, ייצג את תנועת פועלי אגודת ישראל, אך העריך מאוד את דעתו של הרבי מלובביץ'. עמדתו הנחרצת של הרבי טרפה את הקלפים ומנעה את הקמת ממשלת פרס.

      האיתות הראשון שרמז מה דעת הרבי על התרגיל שנרקם שוגר שבועיים קודם לכן. ביום ראשון ו' בניסן תש"ן, 1 באפריל 1990, עבר עודד בן עמי, אז כתב קול ישראל בניו יורק, במסלול "חלוקת הדולרים" של הרבי מלובביץ'. בן עמי התייצב בין אלפי הממתינים לקבלת ברכה ושטר של דולר לצדקה. כשהגיע תורו ניצל את ההזדמנות לשאול את הרבי על האקטואליה בישראל. הרבי השיב קצרות והביע את דעתו שמדיניותו של שמיר צריכה להימשך. כך התנהל הריאיון:

 • • •

בן-עמי: מה דעתו של הרבי בעניין זה שאין כעת ממשלה בישראל?

הרבי: הצד הטוב בזה הוא שבמשך הזמן שאין ממשלה רשמית, העניינים תלויים במר שמיר, ואני מקווה שהוא יעמוד בתוקף שתהיה שלמות העם, ושלמות השטחים, ושלמות כל הארץ ביחד עם שלמות התורה, כיוון שזה תלוי זה בזה.

    בן-עמי: אז רצוי שמר שמיר יהיה ראש הממשלה?

    הרבי: אינני מתערב בפוליטיקה. ועוד, וזה העיקר – אני מקווה שתכף ומיד יהיה ראש הממשלה משיח צדקנו. אבל במשך הרגעים עד שיבוא המשיח, צריך שתהיה השיטה כפי שהיתה השיטה שלו – שאי-אפשר לוותר על אף שעל מכל השטחים, ולעשות את זה בדרכי שלום. כי דווקא על ידי זה יהיה שלום במדינה ובסביבות המדינה. מה שאין כן כשיתחילו לוותר – אין לדבר סוף, וכמה שייתנו להם, זה יגביר את התיאבון של שונאי ישראל שייתנו להם עוד ועוד, וזה יביא דווקא לתוצאות של הפך מנוחת הנפש והפך השלום.

 • • •

לימים יספרו חברי הכנסת ורדיגר ומזרחי כי כאשר דברי הרבי שודרו, גמלה בלבם ההחלטה שלא ליטול חלק בהקמתה של ממשלת פרס. מזרחי גילה כי בערב פסח, יומיים לפני ההצבעה בכנסת, הודיע למזכירוּת של הרבי מלובביץ' כי יתמוך רק בממשלה בראשות שמיר, וכי הוא סבור שתמיכה כזאת היא הדבר הטוב בעבורו. לדבריו, מזכירו של הרבי חזר אליו עם תשובת הרבי: "זה דבר טוב לא רק בעבור כל אחד ואחד אלא גם בעבור המדינה כולה".

בנימין נתניהו בראיון למחברי הספר (צילום: עזרא לנדאו)
בנימין נתניהו בראיון למחברי הספר (צילום: עזרא לנדאו)

• • •

ההתערבות חסרת התקדים של הרבי בתהליך פוליטי מובהק התקבלה בתדהמה. במערכת הפוליטית ידעו עד אז כי הרבי מלובביץ' מתרחק ממעורבות כזאת כמו מאש. לאורך כל השנים הקפיד שלא להזדהות עם מפלגה כלשהי, וכל מוסדות חב"ד הכירו את עמדתו החד-משמעית בנושא. כך למשל כתב בשנת תשי"ט, 1959, למורות באחד ממוסדות החינוך של חב"ד: "תנועת חב"ד מאז ומקדם ועד היום הזה היא על-מפלגתית ובלתי מפלגתית (...) עליהן להיזהר ביותר וביותר מכל עניין של מפלגה ואפילו מהמפלגות הדתיות." פעמים רבות ציין הרבי שמפלגה היא מלשון פילוג, ואילו תפקידה של חב"ד לעסוק באיחוד העם ולשמש ראש גשר לחיבור בין יהודים, ולכן אסור לה להיות מזוהה עם מפלגה כלשהי.

      חב"ד שילמה מחיר יקר על דבקותה בעקרון אי-ההזדהות המפלגתית. היא קופחה במשאבים ציבוריים ובתקציבים, שכן אלה חולקו לפי מפתח מפלגתי. בשנות השמונים אף הגישו מוסדות חב"ד עתירה לבג"ץ נגד שיטת ההקצבות שכונתה "הכספים הייחודיים". חלוקת כספים אלה הופקדה בידי המפלגות הדתיות והחרדיות, ובהיות חב"ד בלתי מפלגתית ורחוקה מהצלחת נזרקו לעברה מעט עצמות יבשות, במקרה הטוב. הרבי עצמו התבטא בכאב על התנהגותן זו של המפלגות כלפי חב"ד רק בשל סירובה של התנועה להיות מזוהה עם מפלגה כלשהי. באיגרת משנות החמישים הוא כותב: "כשבאו חסידי חב"ד לפני כמה שנים לארץ הקודש תיבנה ותכונן – שבורים ורצוצים בגוף, ובחוסר כול (...) אבל כולם, אף אלו שנולדו תחת המשטר הסובייטי, מגודלי זקן ומדקדקים על דקדוק קל של דברי חכמים וכו' וכו', וביקשו עצה וסיוע ממפלגה (...) – הנה באי כוח המפלגה התנו תנאי קודם למעשה שכל אחד ואחד מהבאים ייקח כרטיס חבר של מפלגה זו, ואמרו בפירוש שבאם לאו, לא יסייעו בידם. ועמדו בדיבורם, כמובן."

      התערבותו של הרבי בהליך הרכבת הממשלה באביב 1990 היה בה משום חריגה מובהקת מהקו העקבי השולל מעורבות פוליטית. הרבי התכוון בכל מאודו להימנע ממנה גם בשל עוד סיבה – אי-רצונו לפגוע במעמדה של מועצת גדולי התורה, שאישרה את הצטרפות יהדות התורה לממשלתו של פרס. הרבי עמד בקשרים ידידותיים וחמים עם חבריה, הוא כיבד אותם והם כיבדו אותו. התערבותו הביאה לידי כך ששניים מחמשת חברי הכנסת של המפלגה הִמרו למעשה את החלטת מועצת גדולי התורה, והיתה בכך מעין הצהרה פומבית שעמדת הרבי מלובביץ' עדיפה בעיניהם מהחלטת מועצת גדולי התורה. זו היתה פגיעה בכבודם של האדמו"רים והרבנים שהרכיבו את מועצת גדולי התורה, וברור שהרבי מאוד לא רצה בכך.

      אולי לכן נמנע הרבי מלהביע את דעתו בשלבים המוקדמים של רקיחת "התרגיל המסריח". ייתכן שקיווה כי המהלך הזה יסוכל בדרך אחרת, והוא לא ייאלץ להתערב. ואולם ברגע שנראה כי המהלך יוצא אל הפועל, הזיז הרבי הצידה את כל השיקולים האחרים והחליט להביע את דעתו הנחרצת על הסכנה שהוא רואה במדיניותו של פרס.

      פרס ואנשיו ניסו לגרום לרבי לסגת מהתנגדותו. פוליטיקאים ואילי הון שהיו מזוהים עם מפלגת העבודה, הציעו לו הצעות מפליגות – מתקציבים נדיבים למוסדות חב"ד ועד תרומות למוסדות החסידות בארץ ובחו"ל, אם רק יקבלו הח"כים הסוררים אישור לתמוך בממשלת פרס. ניסיונותיהם היו חסרי סיכוי. הרבי ראה בממשלת פרס סכנה חמורה לשלום העם היושב בציון, לנוכח עמדותיו המדיניות, התומכות במשא ומתן עם אש"ף ובוויתורים ונסיגות מחבלי הארץ. בעיני הרבי, כאשר ביטחונם של יהודים מונח על כף המאזניים, כל שיקול אחר הוא חסר חשיבות.

 • • •

את הפארסה הפוליטית המהדהדת של אותו יום פרס לא שכח. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, בריאיון לעיתון "משפחה", שנערך יום לאחר שסיים לכהן כנשיא המדינה, עדיין התקשה פרס לשכוח את טעם העלבון. "זה היה יום קשה," אמר. "הצליחו לרמות אותי. לא העליתי על דעתי שאנשים יעשו לי דבר כזה, שילבינו את פני".

      האמת היא שנימוסים מתוקנים לא היו המאפיין המובהק, בלשון המעטה, של כל התבשיל הפוליטי שנרקח בימים ההם. הציבור חש מיאוס עצום כלפי המערכת הפוליטית. בכיכר מלכי ישראל בתל אביב נערכה הפגנה המונית. בעקבות הזעזוע הציבורי הוקמה "התנועה למען איכות השלטון בישראל" ונולדה הסיסמה, "מושחתים נמאסתם". האירועים הובילו גם לשינוי "חוק יסוד: הממשלה" ולהנהגת בחירה ישירה לראש הממשלה, מתוך שאיפה לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. כמו כן נחקק חוק שהטיל סנקציות על חברי כנסת הפורשים מסיעתם.

שמיר ופרס, בשנת 1986 (צילום: HERMAN CHANANIA - ארכיון לע''מ)
שמיר ופרס, בשנת 1986 (צילום: HERMAN CHANANIA - ארכיון לע"מ)

      הנשיא דאז, חיים הרצוג, תיאר בספרו האוטוביוגרפי את האווירה בפגישתו עם פרס לאחר שהתברר כי אין לו ממשלה:

הוא (פרס) נראה מותש ופגוע. במרירות רבה מאוד דיבר על כך שרבי היושב בניו יורק יכול להכתיב לחברי הכנסת בישראל איך להצביע. הוא נזקק לזמן, קצבתי לו עוד חמישה-עשר ימים להשיג את הרוב הדרוש לו.

כל הפרשנים הפוליטיים ניסו להסביר מדוע התמשכה הפגישה בינינו על פני יותר משעה. הסיבה האמיתית היתה שפרס עמד על סף התמוטטות פיזית כשהגיע אלי. המזכירות בלשכתי הבחינו שהוא חיוור וחלוש מאוד. עלינו לדירתי ואורה מיהרה להכין לו ארוחה. הוא חישב להתמוטט, פיזית ואולי גם מנטאלית.

• • •

בשעות שבהן מדינה שלמה חיפשה את צמד חברי הכנסת הנעדרים – אליקים רובינשטיין, אז מזכיר ממשלת שמיר, היה בחופשת פסח משפחתית בצפון הארץ.

      כשיצא לדרכו, רובינשטיין היה בטוח כי זה יומו האחרון בתפקיד מזכיר הממשלה. הוא ניווט את רכבו בעיקולי כבישי הצפון וחש משוחרר ממטלות, כאילו העומס הכבד של ניהול עבודת הממשלה יורד מכתפיו אחרי שנים. מכשיר הרדיו ברכבו דיווח על הסגירות הסופיות לקראת הצגת ממשלת העבודה. ענייני כהרגלו, רובינשטיין תיכנן העברה מסודרת של עבודת המזכירות למי שיחליפוֹ מטעם ממשלתו של שמעון פרס.

      הוא לא ממש דאג שיישאר בלי עבודה. אחרי סיום עבודתו כמזכיר הממשלה הוסיף רובינשטיין לטפס במעלה ההיררכיה המשפטית בישראל. הוא שימש היועץ המשפטי לממשלה, אחר כך היה לשופט בבית המשפט העליון וכיהן גם כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית. כיום, ערב פרישתו, הוא נושא בתואר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון. הכרעותיו בשבתו כשופט בבית הדין הגבוה לצדק יוצרות עניין רב בכלי התקשורת ומשמשות חומר לימוד משובח לסטודנטים למשפטים. רובינשטיין הוא דמות ייחודית בעולם המשפט בישראל. את פסקי הדין שלו הוא אוהב לתבל בציטוטים ממקורות מקראיים ותלמודיים, כשהוא מרבה להסתמך על המשפט העברי.

      את קורותיו של היום הדרמטי הזה – יום הקמת הממשלה שלבסוף לא קמה – חשף אליקים רובינשטיין בשיחה מפורטת עם כותבי הספר, שנועדה להעלאת זיכרונות על הרבי מלובביץ'. פגשנו אותו בלשכתו שבאגף לשכות השופטים בבניין בית המשפט העליון. רובינשטיין נע איתנו אחורה וקדימה במנהרת הזמן הציבורית, גילה את מה שהתרחש מאחורי הקלעים והפך אותנו שותפים במסע המגעים שלו בין לשכת ראש הממשלה בירושלים לחצר הרבי מלובביץ' בניו יורק.

      הימים ימי אלול תשע"ו, ספטמבר 2016. זו היתה שעת אחר צהריים שלֵווה יחסית בבניין בית המשפט העליון. אולמות הדיונים היו ריקים. אליקים רובינשטיין הרשה לעצמו לפנות חלק ניכר מזמנו כדי לשתף אותנו בקשריו עם הרבי מלובביץ' – כאות הערכה לרבי ולפועלו. בעבורנו זו היתה חוויה עיתונאית שהותירה מאחור כמה מיתוסים מנופצים.

שמיר ורובינשטיין (צילום: HERMAN CHANANIA - ארכיון לע''מ)
שמיר ורובינשטיין (צילום: HERMAN CHANANIA - ארכיון לע"מ)

      המכתבה שעליה רכן השופט רובינשטיין היתה עמוסה בספרים בשלל שפות, ממגוון סוגות – החל בספרי עיון תורניים ועד לספרות משפט לועזית. בעת שפגשנו אותו, זיפי זקן עיטרו את סנטרו. שיבה נזרקה בשערו. מי שזוכר אותו מימיו כיועץ משפטי פעלתן, שלשכתו מנפקת כותרות למכביר, צריך להסתגל לדמות אחרת. אם בעבר יצר רובינשטיין את כותרות העיתונים, כיום הוא מתנהל במקביל לכותרות. אין לו קשר אליהן, זולת כאשר אחת לכמה חודשים הוא חורץ פסק דין שיוצר עניין תקשורתי. כזאת היא עבודת השופטים.

      זיכרונו חד. ממרומי שנותיו ורקורד הכהונות שלו רובינשטיין שולט היטב בפרטים היסטוריים ובשמות נשכחים של דמויות שאותן ליווה בכל אחת מתחנותיו בשירות הציבורי. ניכר שהמאורעות שעליהם הוא מספר חיים מול עיניו כאילו התרחשו אך אתמול. לעתים יחקה בקולו, בשובבות אופיינית, את קולה של אישיות פוליטית, בשעה שהוא משמיע ציטוט בשמה.

      על מכתבתו מצאנו ספר עב כרס, שהאותיות ח.ת.ת. חקוקות על חזיתו. המילה חת"ת היא ראשי התיבות של "חומש, תהלים, תניא" – שלושה ספרים בכריכה אחת. החומש הוא ספר הספרים היהודי. תהלים הוא ספר שירתו של דוד המלך. כמעט כל יהודי מאמין פותח ספר תהלים בעת צרה ושופך את נפשו מול האלוקים במילותיו של מי שמכונה "נעים זמירות ישראל". ואילו תניא הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד. מחבר התניא הוא רבי שניאור-זלמן מליאדי, מייסדהּ של תנועת חב"ד, ומי שהניח את התשתית הרעיונית של החסידות.

      החת"ת, המאגד את שלושתם, הוא ספר שחסידי חב"ד רגילים לשאת עמם לכל מקום. רובינשטיין אינו חב"דניק עדיין. מה עושה הספר הזה על שולחנו? בהמשך יספר לנו כי את הספר קיבל במתנה מחברו הקרוב, הרב בנימין קליין, מי ששימש מזכירו האישי של הרבי מלובביץ'. מאז הספר מונח כל הזמן על שולחנו של השופט.

      הפעם הראשונה שבה פגש אליקים רובינשטיין את הרבי מלובביץ' היתה בערב יום הכיפורים 1977. "ערב חתונתי, שיגר לי הרבי ברכה לרגל החתונה," נזכר השופט. "הרבי אף ביקש לברר פרט מסוים באשר לחיי העתידיים, וכשעניתי לו בצורה חיובית, הביע שביעות רצון, ושלח ברכה שנזכה להקים בית נאמן בישראל.

      "מורי, יוסי צ'חנובר, אז ראש משלחת משרד הביטחון בניו יורק, ערך היכרות ביני ובין הרב בנימין קליין, מזכירו של הרבי," מספר השופט רובינשטיין. "יחד שהינו בביתו באותו יום כיפור, ועמנו גם האמן יעקב אגם. מאז נרקמה בינינו ידידות אישית מעמיקה.

      "ערב אותו יום כיפורים נסענו לחצרו של הרבי מלובביץ', בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. את הסעודה המפסקת ערכנו בביתו של קליין, ושם גם העברנו את השעות שבין התפילות. את תפילות הצום עשינו עם קהל חסידים ענק, בבית מדרשו של הרבי, ב-770 איסטרן פארקוויי.

      "התפילה בבית מדרשו של הרבי היתה חוויה מאוד מרגשת לאדם שלא בא מרקע חב"די," מציין רובינשטיין, שמוצאו ממשפחה ליטאית. "זו היתה תפילה מלאת הוד, עמוסה דבקות ומאופיינת בסוג של התלהבות שקטה. תפילה מאוד מרשימה.

בחזרה לתרגיל. השופט אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה דאז, כיום המשנה לנשיאת ביהמ''ש העליון, בשיחה עם מחברי הספר
בחזרה לתרגיל. השופט אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה דאז, כיום המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון, בשיחה עם מחברי הספר

"אני זוכר שבערב יום כיפור, בסמוך לסעודה המפסקת, הרבי חילק לחסידים ולאורחים פיסות עוגות דבש – 'לֶקַח', בפי החסידים. הלכתי לקבל 'לקח', עם יוסי צ'חנובר ויעקב אגם, שבאותה הזדמנות אפילו אייר את דיוקנו הרבי בציור פחם.

      "מאז הייתי מיודד עמוקות עם הרב בנימין קליין. עד פטירתו (ב-2015) היינו ידידי נפש. נהגתי לבקר אותו בניו יורק כל אימת ששהיתי בעיר, והוא ביקר אותי בכל פעם שבא לארץ. בישראל היו לו כמה כתובות של אישים שעמם שמר על קשר: אחד מהם היה אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר. השני היה יוסי צ'חנובר. השלישי היה חיים ישראלי. גם אני, אבדל לחיים, הייתי בין אלה ששמר עמם על קשר".

      הרב בנימין קליין נולד בירושלים בשנת 1935. אמו נפטרה בלידתו. הוא נקרא בנימין בהשראת הסיפור המקראי על בנימין, בנה של רחל אמנו, שנפטרה בעת שילדה אותו. אביו של קליין, שלא נמנה עם חסידי חב"ד, היה קברן, איש חברה קדישא בירושלים. בעוד בנימין משוטט ברחובות ירושלים כנער יתום, הכיר בבתי אונגרין, שכונת מגוריו, את הרב משה וֶבֶּר, מגדולי חסידי חב"ד בירושלים. הרב ובר, שעסק רבות בגמילות חסדים ופתח את ביתו לפני אנשים עזובים, פרשֹ את חסותו על קליין, משך אותו לחסידות חב"ד, ובהמשך שלח אותו לחצרו של הרבי מלובביץ'.

      עד מהרה התחבב קליין על הרבי. תחילה שיגר אותו הרבי לשליחות באוסטרליה, ובהמשך הציע לו לשמש איש סודו ומזכירו האישי – תפקיד נחשק ביותר בעבור כל חסיד חב"ד. השאר היסטוריה. קליין נעשה אגדה בחסידות חב"ד. רבים מתפארים עד היום בקשר שהיה להם עם המזכיר של הרבי. לאחר שנפטר זכה להיקבר סמוך למבנה שבו נטמן הרבי, וראשו פונה למראשותיו של הרבי.

      ההערכה היא כי אחת הסיבות לבחירת הרבי בקליין היתה הדיסקרטיות. פיו היה נצור וחתום, ואמרו עליו שאי-אפשר להוציא ממנו סודות גם באיומי אקדח. הרבי נעזר בקליין בעת שביקש להוציא לפועל משימות חשאיות, כאלה שהשתיקה יפה להן. החסידים סיפרו על קליין שכאשר מישהו היה שואל אותו ביציאתו מחדר הרבי מה השעה – קליין היה מושך בכתפיו ואומר שאינו יודע. כאשר איש שיחו היה טוען, "הלא הרגע יצאת מהחדר של הרבי, לא הצצת בשעון שעל הקיר?" – קליין היה עונה, "ידידי, מהחדר הזה – שום דבר לא יוצא החוצה. גם לא מה השעה..."

      לא מן הנמנע כי מוצאו של קליין, העברית הצברית שבפיו ואופיו הירושלמי – סייעו לידידות שרקם עם אישים בצמרת הישראלית. אליקים רובינשטיין מזכיר כי "היו לרבי עוד מזכירים – הרבנים חודוקוב, גרונר, קרינסקי וסימפסון – אבל אני הייתי בקשר עם קליין. הישראליות והאישיות שלו הן שחיברו בינינו."

      בעזרת קשריו עם בכירים בצמתי השלטון בישראל קיבל קליין מידע רב על הנעשה מאחורי הקלעים של הזירה הציבורית, והעביר אותו לרבי. האישים שעמם שוחח לא ידעו זאת בבירור – אבל ברקע ריחפה הידיעה כי קליין אינו מתעניין סתם כך, מתוך סקרנות אישית גרידא. אם הוא מצלצל לברר משהו, נראה שהרבי עומד מאחוריו.

      "קליין לא אמר לי מעולם, 'אני מצלצל אליך בשליחות הרבי; הוא ביקש ממני לשאול אותך דבר-מה,'" מציין השופט רובינשטיין, "אבל אני משער שכדי לדעת דברים שטחיים, כלליים – הוא יכול היה לקרוא עיתונות, לשמוע רדיו וכדומה. ידעתי שיש כאן עניין עמוק יותר. מיותר לציין ששוחחנו במגבלות של כללי האתיקה והסודיות שהייתי חתום עליהם. מובן שלא הייתי מחלק סודות לאף אחד, אבל רקע כללי לא היתה לי בעיה לתת, ואת זה סיפקתי לו ברצון."

      שיחות הטלפון של קליין נעשו תכופות בזמנים שבהם התנהלו תהליכים מדיניים משמעותיים. "כשעסקנו בסבבי משא ומתן – דוגמת קמפ דייוויד, ועידת מדריד, והמשא ומתן מול ירדן והפלסטינים – קליין היה מרבה להתקשר ולהתעניין. גם יחסי ארצות הברית וישראל עניינו אותו מאוד. אני משער שזה בגלל הזיקה של הרבי לארצות הברית, מקום מגוריו ומוקד פעילותו, שהשתלבה עם זיקתו העמוקה והידועה לארץ ישראל."

      הידידות עם קליין הובילה למפגשים אישיים קצרים של אליקים רובינשטיין עם הרבי. בשנים ההן הרבי כבר לא נהג לקבל אנשים לשיחות אישיות בחדרו, אלא פגש מדי יום ראשון אלפי בני אדם במסגרת המעמד של "חלוקת דולרים לצדקה".

      מעמד זה חזר על עצמו מדי יום ראשון – היום החופשי בארצות הברית. הרבי נהג לנצל את העובדה שאזרחי ארצות הברית פנויים ביום הזה מעבודתם, והיה מקבל אלפים מדי שבוע למתן דולר וברכה קצרה. אל חלוקת הדולרים והברכות נהרו מאות אלפים במרוצת השנים, רבים מהם אורחים מכל רחבי העולם, שניצלו את ביקורם בניו יורק כדי לראות את הרבי. כל אחד היה מקבל מהרבי דולר אחד או יותר בצירוף ברכה. אולם כאשר אישים בכירים עברו לפניו נהג הרבי לנהל עמם שיחה קצרה. במתכונת הזאת, של "פגישת הדולרים", שוחח הרבי עם אליקים רובינשטיין.

• • •

כשביקשנו מרובינשטיין לגולל מזווית ראייתו את קורותיו של אותו חול מועד דרמטי בשנת 1990 – התיאורים קלחו מפיו בשטף אופייני. "ידעתי," הוא שיחזר, "שנחתם הסכם קואליציוני, ושעומדת לקום ממשלה בראשות פרס. אמרתי ליצחק שמיר שעלינו להעביר את הממשלה בצורה מכובדת, מסודרת, למי שיבוא אחריו. שמיר ענה, 'כן, כן, בטח. כך נעשה.' לא ידעתי אז על התרחשויות קונקרטיות במערכת הפוליטית באשר למצבי.

      "בערב החג הייתי צריך לנסוע לחופשת חול המועד בצפון הארץ עם בני משפחתי. אמרתי לרעייתי, אסע איתכם לצפון, ואחר כך אחזור לירושלים, כדי להעביר את המפתחות בצורה מסודרת. מובן שלא שיערתי את ההתפתחויות שהתרחשו למחרת.

אליעזר מזרחי (צילום: SAAR YAACOV - ארכיון לע''מ)
אליעזר מזרחי (צילום: SAAR YAACOV - ארכיון לע"מ)

      "במוצאי החג הראשון פתחתי טלוויזיה כדי לצפות בהודעתו של פרס בשידור חי. אני ותיק מאוד בשירות הציבורי, ומתוקף כך יודע לזהות ניואנסים. מוזר מאוד היה בעיני שפרס אינו קורא את רשימת השרים המיועדת, חוץ מיצחק רבין. אמרתי, מי יודע, אולי יש לו עוד מלחמות בתוך המפלגה. בשבע בבוקר, יום ראשון של חול המועד, יצאתי לתפילה בבית הכנסת. בשתי הדקות שבהן נסעתי במכוניתי מהבית שבו התאכסנתי עד בית הכנסת – שמעתי במהדורת החדשות כי מתנהלים חיפושים אחר חברי הכנסת ורדיגר ומזרחי, שירדו למחתרת. במוחי התחילה להידלק נורה אדומה.

      "בשעה שמונה יצאתי מהתפילה, ושוב מהדורת חדשות, שבה מודיעים כי מתגברים החיפושים אחרי שני חברי הכנסת הנעלמים. לאורך הדרך כבר הבנתי שלא תהיה ממשלה חדשה. אמרתי לרעייתי: 'אין החלפת ממשלה; אין צורך שאחזור לירושלים.'

      "נסענו להתארח במלון במגדל העמק. כשהגעתי, מסרו לי בקבלה פתק ובו הודעה דחופה מוויליאם  בראון, אז שגרירה של ארצות הברית בישראל, שמבקש כי אתקשר אליו בבהילות. חייגתי אליו מיד והמשפט הראשון שהשגריר ירה לתוך הטלפון היה: 'Who is Mizrahi? Who is Werdiger?' [מי זה מזרחי? מי זה ורדיגר?]. זה היה רגע סוריאליסטי לחלוטין," סיכם השופט אליקים רובינשטיין.

• • •

איפה באמת הוחבא מזרחי? היכן שהה ורדיגר?

      בקרב הפרשנים הפוליטיים רווחה אז ההערכה הבאה: אריאל שרון, יריב פוליטי מר של שמעון פרס, שבאותה עת בחש עמוקות בצדה הימני של הקלחת הפוליטית, שכר על חשבונו חדר בבית מלון במרכז הארץ ודאג להסתיר בו את מזרחי לאורך יום החיפושים מורט העצבים בעקבותיו. שמועה אחרת גרסה כי חבר הכנסת התחבא – לא פחות – בפרדס אתרוגים בכפר חב"ד...

      אלה היו שמועות. מה שברור, מעולם לא צבאו כלי תקשורת רבים כל כך על ביתו של חבר כנסת אחד. דירתו של מזרחי בלוד נעשתה מוקד התעניינות לאומי ובין-לאומי. ז'אנר שלם של בדיחות התפתח סביב חבר הכנסת הנעלם, אולם מעולם לא ניתן מענה ממשי לשאלה: היכן הסתתר מזרחי?

      מקץ חצי יובל, במשרד קטן במרכז המסחרי של העיר רחובות, פגשנו את חבר הכנסת וסגן השר בדימוס אליעזר מזרחי. זקנו מאפיר עכשיו, אולם עיניו עדיין יוקדות בדיוק כמו אז. הוא רחוק כיום מן המדמנה הפוליטית כרחוק הפרדס הדמיוני בכפר חב"ד ממשכן הכנסת בגבעת רם. כאשר באנו למשרדו וביקשנו לדעת מה מעשיו כיום – מזרחי חשב שאנו מתעתעים בו, "כבר שנים אני לא נמצא שם," ניסה להתחמק. הסברנו לו כי רצוננו לדעת איפה היה בשנים שחלפו מאז זיעזע את אמות הסִפּים הפוליטיים; מה עשה בשעות שבהן השאלה "איפה מזרחי" נהפכה כמעט למטבע לשון בתקשורת הישראלית.

      ובכן, לפחות באשר להווה ברור לנו איפה מזרחי. אפשר לאתר אותו במשרד מיוזע ברחובות. זה קיתון צר ולוהט, שמאוורר חשמלי שבע ימים הוא אמצעי המיזוג היחיד בו. מכשיר טלפון מיושן נח על השולחן, והמשרד כולו משדר פשטות סגפנית. כזה היה מזרחי גם אז, כאשר הותיר מנגד ערמות של הבטחות ומנעמים שהובטחו לו, אילו הסכים להצביע למען פרס.

אברהם ורדיגר (צילום: REOGORODETZKI HERARDO - ארכיון לע''מ)
אברהם ורדיגר (צילום: REOGORODETZKI HERARDO - ארכיון לע"מ)

      חם מאוד במשרדו של מזרחי. משקה צונן עם קוביות קרח אינו בתפריט כאן. הוא הכין לנו תה עם עלי נענע. לפני חצי יובל, לא מעט אישים פוליטיים היו משלמים הרבה כדי לשבת עם האיש הזה לשיחה נינוחה, על כוס תה, ולסגור איתו קצוות פוליטיים. אנשי תקשורת היו משלמים לא פחות כדי לדעת היכן הוא שוהה. "היום פחות מתעניינים בי," מציין מזרחי, "אבל טוב לי כך. מה שהיה נכון לשעתו, אינו נכון כיום. צריך להתקדם בחיים."

      אליעזר מזרחי נבחר לכנסת ה-12 מטעם סיעת אגודת ישראל. הוא היחיד מקרב חסידי חב"ד שכיהן אי-פעם בכנסת. כפי שצוין, הרבי אסר על חסידיו להיות מזוהים פוליטית. אולם אליעזר מזרחי היה בנו של חבר כנסת יעקב מזרחי, שכיהן אף הוא באגודת ישראל (מזרחי האב לא היה חסיד חב"ד), וכך שובץ ברשימה כממשיך דרכו של אביו.

      עד פרשת התרגיל במרס 1990 מזרחי היה חבר כנסת אלמוני למדי, פוליטיקאי של הספסלים האחוריים. "הייתי תמים קצת," הוא מאשר. "התעלולים הפוליטיים היו זרים לי." הוא הגיע לכנסת לאחר מערכת הבחירות הסוערת בתשמ"ט, 1988, שבה היהדות החרדית-אשכנזית התפצלה – החסידים רצו לכנסת במסגרת אגודת ישראל (ג), ואילו הליטאים, עם חסידות בעלז, במסגרת דגל התורה ("עץ").

      מזרחי היה פעיל ותיק בשורות אגודת ישראל. הוא ראה בפעילותו קיום מורשת של אביו. ערב בחירות 1988 הוצב מזרחי הבן במקום החמישי, הבלתי ריאלי בעליל. לנוכח פרישתה של הסיעה הליטאית – אפילו המקום השלישי לא היה כל כך ריאלי. במצב זה לא השקיעו ראשי אגודת ישראל מחשבה יתרה על זהות המועמד החמישי, והציבו את מזרחי, כסוג של קישוט.

      הרקע להתפצלותה של סיעת דגל התורה הליטאית היה עמדתה האוהדת של אגודת ישראל כלפי חסידות חב"ד ומנהיגה הרבי מלובביץ'. הנהגת דגל התורה ניהלה מאבק נגד חסידות חב"ד ודרשה להחרימה. אגודת ישראל סירבה. היא הוסיפה לפרסם את דברי תורתו של הרבי מלובביץ' בעיתונה "המודיע" ולתת ביטוי לפעילות חב"ד. המחלוקת הובילה לפיצוץ ולהליכה נפרדת של הסיעה הליטאית בבחירות לכנסת. התוצאה היתה קרב עקוב מפאשקווילים והשמצות. שתי הרשימות חשו שהן נלחמות על עצם קיומן. כשאגודת ישראל ודגל התורה רצו בסיעה אחת הן השיגו יחד ארבעה מנדטים. עכשיו היה חשש אמיתי שאחת מהן או שתיהן יחד לא יעברו את אחוז החסימה.

      תמונת המצב הזאת הדאיגה מאוד את הרבי מלובביץ'. נוצרה כאן מעין מהדורה שנייה של מלחמת המתנגדים בחסידים, שפילגה את הרחוב היהודי במאה ה-18. מאבק של דגל התורה נגד אגודת ישראל נתפס כקריאת תיגר מחודשת על דרכו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, ועל ההולכים בעקבותיו. אם אגודת ישראל לא היתה עוברת את אחוז החסימה, זו היתה עלולה להיות מכה אנושה לתנועה החסידית כולה. במצב הזה, הרבי מלובביץ' לא היה יכול לעמוד מנגד. באורח יוצא מן הכלל הורה לחסידי חב"ד להתגייס למען אגודת ישראל.

      וכך הצטרפה חב"ד בבחירות 1988 למאמץ החסידי, והובילה קמפיין בחירות שהקיף את כל ערי הארץ. החב"דניקים נראו כמעט בכל עיר ועיירה, פועלים במרץ בלתי נלאה. הם נצפו משכנעים, תולים כרזות, מארגנים חוגי בית וקוראים לציבור לתת את קולו לאגודת ישראל. רבים הביעו פליאה לנוכח המעורבות הפוליטית הפתאומית של החסידים, שתמיד הקפידו על אי-זיהוי פוליטי. הללו נענו בהבטחה שזה מקרה חריג, חד-פעמי לחלוטין, שנוצר מכורח הנסיבות.

      הקמפיין הזה הניב לאגודת ישראל כמעט שישה מנדטים, תוצאה פנטסטית, שעוררה תדהמה במגזר החרדי ובמערכת הפוליטית כולה. דגל התורה קיבלה שני מנדטים בלבד. אלפים מכל זרמי החסידות חגגו את ניצחונם בריקודים סוערים בחוצות הערים החרדיות. התוצאה הזו הפכה את המועמד האלמוני מלוד, אליעזר מזרחי, לחבר כנסת – בניגוד לכל הציפיות.

      מיד אחרי הבחירות הורה הרבי לחסידי חב"ד להתנתק מקשר כלשהו עם הפעילות המפלגתית ולחזור לעמדה הא-פוליטית המסורתית. ראשי אגודת ישראל, שהבינו פתאום עד כמה רב כוחה של חב"ד, החלו כבר לרקום תוכניות עבודה משותפות, והבטיחו לחב"ד תופינים נכבדים. לתדהמתם נענו בשתי מילים, "לא, תודה." מעורבותה של חב"ד בבחירות נשאה אופי אידיאולוגי טהור, וברגע שהמשימה נסתיימה, הפרק הזה מבחינתה של חב"ד נגמר.

• • •

מזרחי אינו עשוי מחומרים שפוליטיקאים קרוצים מהם. האווירה הצינית שמכתיבה את הטון במסדרונות הכנסת לא היתה מוכּרת לו כשחצה בפעם הראשונה את שער פלומבו. כבן ליוצאי תימן וכחסיד אדוק לא ידע פתלתלות פוליטית מהי.

      מתי שמעת על התרגיל לראשונה?

      "עד החתימה הסופית על ההסכם, בלשכתו של פרס בקריה בתל אביב – לא ידעתי דבר," הוא משיב. "במשך שבועות התוכנית נרקחה, אבל אני לא שמעתי על כך. לאחר שהופלה ממשלת שמיר החלו לספר לי בסיעה על כוונה להקים ממשלת שמאל צרה."

      ממרחק השנים מזרחי יודע לסנגר על העריקה של אגודת ישראל אל הצד של פרס: "שמיר לא עמד בהסכמים. על כל דבר פשוט שהופיע בהסכם הקואליציוני ושמיר היה חתום עליו – היה צריך להיאבק. אני מדבר על דברים שהיו מובנים מאליהם. כבר התקבעה דעה שהליכוד אינו מקיים הסכמים. מהבחינה הזאת היה לפרס שם טוב. ידעו שבניגוד לליכוד – פרס מכבד הסכמים."

אליעזר מזרחי במליאת הכנסת (צילום: AYALON MAGGI - ארכיון לע''מ)
אליעזר מזרחי במליאת הכנסת (צילום: AYALON MAGGI - ארכיון לע"מ)

      ואז הגיע חול המועד פסח, שבו החזיק במתח חבר הכנסת מלוד מדינה שלמה. "במוצאי החג הראשון היתה ישיבה בביתו של רבי פנחס-מנחם אלתר, ממנהיגיה של אגודת ישראל, מי שלימים נתמנה לאדמו"ר מגור," משחזר מזרחי. "היו שם כל הח"כים של יהדות התורה. ביקשו ממני לחתום שאם אני לא מצטרף לממשלה – אני מתפטר מיד מתפקידי. אמרתי שעוד לא החלטתי סופית כיצד לנהוג. לחצו עלי, ולבסוף סוכם שעם שחר, בשעה שש בבוקר, אתקשר להודיע על החלטתי.

      "בשעה שש בבוקר של יום ראשון התקשרתי לרב פנחס-מנחם אלתר כדי להודיע לו כי החלטתי להצביע נגד הקמת הממשלה; ולא זו בלבד, אלא שאני פורש מהסיעה עם המנדט שלי. הרב אמר לי מיד: 'הרב מזרחי, אין לי שום הקפדה עליך.'"

      גרסתו של מזרחי על האירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים שונה מתיאורם של אנשי פרס: "כשפרס זימן את הישיבה שבה ביקש להציג את ממשלתו, אמרו לו – 'באגודת ישראל יש לך חמש אצבעות.' זה היה שקר, כי אני הודעתי לו שאין לו חמש אצבעות. אמרתי שאני מתנגד למהלך וכי לא אתן את ידי לממשלה כזאת. מסרתי את ההודעה בצורה ברורה, ואף כתבתי על כך לפרס. אפילו אמרתי ברדיו שאני מציע לפרס לבטל את הישיבה המתוכננת, כדי שלא יתבזה. אבל הוא לא השתכנע. מישהו התעקש להשלות אותו ולפמפם לו כל העת, יש לך חמש אצבעות באגודת ישראל."

      אבל למה גררת את שמעון פרס עד הבוקר?

      "שאלה טובה. אני מוכן להודות ביותר מזה. לפני ההצבעה הגענו אל לשכתו של פרס כדי לחתום על ההסכם הקואליציוני. גם אני חתמתי על ההסכם."

      אם כן, הפרת הסכם מפורש שעליו חתמת במו ידך?

      חבר הכנסת לשעבר מסביר: "כשהגעתי לאחר מכן לישיבת מועצת גדולי התורה, אמרו לי הרבנים, 'הרב מזרחי, הרי חתמת על ההסכם!' אמרתי להם: 'נכון, חתמתי. אני צריך לחזור בתשובה על הרבה דברים, וגם על זה אחזור בתשובה.'"

      תשובת מזרחי מטרידה. אם ידע מראש על הסתייגותו של הרבי, מדוע איפשר למנהיגי אגודת ישראל וגם לשמעון פרס לרקום את המהלך?

      מזרחי מודה בגילוי לב: "היה עלי לחץ מכל הכיוונים. אתם צריכים להבין את הסיטואציה. אני יושב בלשכה של פרס. כולם סביבי. כל חברי אגודת ישראל והעבודה מצפים לראות מה אני עושה – אני חותם או לא? באווירה הזו, בנסיבות האלה, לא היתה לי אפשרות שלא לחתום. הייתי בודד בתוך ציבור גדול. לא היתה לי ברֵרה." אולי משום כך העדיף אחר כך להיעלם, כדי שלא להיקלע ללחצים שאין בכוחו לעמוד בהם.

      בשלב הזה שאלנו את השאלה שאי-אפשר בלעדיה: אחרי 26 שנים של ספקולציות הגיע הזמן לדעת את האמת – היכן התחבא מזרחי?

      "אני התחבאתי?!" מזרחי מעלה הבעה תמהה על פניו.

      "אמרו ששרון החביא אותך."

      מזרחי מתקומם: "לא היה לי כמעט קשר עם אריאל שרון. בקושי הכרתי אותו. אלה סתם סיפורי בדים חסרי שחר שאנשים ניסו להצמיד לי."

      "איפה היית?" לחצנו.

      מזרחי נכנע. "טוב. הייתי אצל אחי, נחום, בכפר חב"ד. ישבתי במשרד וראיתי איך אנשים מחפשים אותי. לפני זה, כשהייתי בביתי, הסלון שלי המה אדם. משעת בוקר מוקדמת ועד שלוש לפנות בוקר עלו וירדו עשרות אנשים. ליד ביתי התמקמו צוותי תקשורת, אנשי טלוויזיה ועיתונאים. היה טררם גדול. אז עברתי לביתו של אחי."

      "התחבאת בבית של אחיך," תיקָנו אותו.

      "למה אני צריך להתחבא? מי שרצה אותי, ידע איך להשיג אותי. לאורך כל התקופה ישבתי עם שמעון פרס כמה וכמה פעמים, מקצתן בארבע עיניים. אמרתי לו – תיפגש איתי כמה שאתה רוצה, אבל שום דבר לא מובטח לך. והוא לא הצליח."

     לאחר כישלון התרגיל והקמתה המחודשת של ממשלת הליכוד, שמיר לא נותר חייב. הוא גמל למזרחי במינויו לסגן שר הבריאות.

      אתה לא חושב שהמינוי הדיף ריח של פוליטיקה קטנה?

      "זה לא נכון. לא רציתי להיות סגן שר, דווקא כדי שלא יאמרו שעשיתי את מה שעשיתי מפני שהבטיחו לי תפקידים. אבל בימין חשבו שחייבים להעביר מסר שלא נוהגים באדם שעומד על עקרונות, בשיטת 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.' כפו את זה עלי, ואני החלטתי לנצל את התפקיד לטובה. עשיתי שם הרבה דברים טובים.

      "אני רוצה להזכיר לכם שהפיתויים שהוצעו לי בתמורה לתמיכה בפרס היו הרבה יותר גדולים. היה מישהו שהזעיק אותי למלון הילטון בירושלים והציע לי כרטיסי טיסה לניו יורק, לי ולכל משפחתי, בנוסף לתפקיד של שר בכיר ו-25 אלף דולרים שיועברו לחשבוני מיד. באחד הימים שלאחר הסערה בא לביתי אדם מאמריקה, וביקש לראות את האיש 'הלא שפוי' שמבטיחים לו הרים וגבעות והוא מסרב לקבל."

      מזרחי מסרב לגלות מי האיש שהציע לו את ההטבות הנדיבות. או שאינו זוכר את זהותו, או שהוא מבקש לשמור על חסיונו. בין כך ובין כך, העדות הזו מחדדת את תואר הגנאי המהדהד שהצמיד יצחק רבין למהלך הכושל.

• • •

למחרת הפארסה בכנסת, ביומו השלישי של חג הפסח, התייצבו שניים מראשי חסידות גור בניו יורק, הרב אלימלך ניימן והרב יוסף גולדברג, בפתח חדרו של הרבי מלובביץ'. השניים המתינו לרבי בשובו מתפילת הבוקר, ובעוד הרבי עדיין עטור בטליתו סיפרו כי נשלחו מטעם הנהגת החצר בישראל להסביר לרבי את נחיצותו של המהלך, וביקשו לתת לפרס עוד הזדמנות. נציגי חסידות גור ניסו לשכנע את הרבי ואמרו לו כי "היהדות החרדית בארץ ישראל רק תרוויח אם פרס יעמוד בראשות הממשלה. אנשי פרס הבטיחו תקציבים עצומים למוסדות התורה. על שמיר אי-אפשר לסמוך; הוא מתכחש לכל ההבטחות ומתעמר בעולם התורה."

      הרבי, שלאורך כל שנות מנהיגותו לחם מלחמת חורמה בגישה המעדיפה תקציבים, שאותם כינה לא אחת "עגל הזהב", מעקרונות הנוגעים לכלל ישראל – הגיב בחריפות. השיחה התנהלה בעמידה, כשהרבי ונציגי חסידות גור עומדים בפתח חדרו. הרבי דיבר בנחרצות, בטון גבוה, ובמהלך השיחה הִכה כמה וכמה פעמים בחוזקה על הקיר שלצדו. קול החבטות נשמע גם במבואת הכניסה לבניין. "אני לא מבין," אמר להם הרבי. "אני מדבר על חיים של מיליוני יהודים שעלולים להיות בסכנה, ואתם מדברים איתי על כסף?!"

      עוד אמר הרבי לנציגי חסידות גור:

עמְדָתי מאז ומתמיד, כבר כמה עשרות שנים, היא שאסור לתמוך במפלגה שמנהלת משא ומתן על החזרת שטחים מארץ הקודש (יש"ע – יהודה, שומרון וחבל עזה) לערבים, וזאת מטעמי פיקוח נפש. בשעת הבחירות אסור לתמוך במפלגה שאלה עמדותיה, וכמו כן אסור לתמוך במנהיגיה בקשר להרכבת ממשלה, מפני שזה פיקוח נפש של בני ישראל. עמדתי זו לא השתנתה כלל וכלל (...)

מכיוון שלפי עניות דעתי – בחירה במפלגה הנ"ל תגרום לפיקוח נפש, מחובתי על פי השולחן ערוך להביע שוב את דעתי ולהתריע שאסור לבחור בה (...) לכן לפי דעתי אסור להרשות למפלגה הנ"ל להקים ממשלה אפילו לרגע אחד.

באותה שיחה ציין הרבי את הפגישות החשאיות שניהלו פרס ושליחיו עם נציגי אש"ף, וקבע כי עצם קיומן של השיחות מביא להגברת הטרור ולשפיכת דם יהודים. לדברי הרבי, הערבים מפרשים את השיחות האלה כאות להצלחת דרך הטרור, שמצליחה להכניע את ישראל ולאלץ אותה לנהל משא ומתן עם אש"ף. התוצאה היא עידוד מורלי למחבלים והגברת הטרור.

הדרך היחידה לבלום את הטרור היא שתקום ממשלה חזקה, שיש לה יד תקיפה ושהיא נלחמת מלחמת חורמה במחבלים. ראינו זאת בעבר, שכאשר נלחמו במחבלים בנחישות, צימצמו את פעולות הטרור. לכן הקמת ממשלה כזאת היא כורח חיוני של פיקוח נפש, למען ביטחונם של היהודים הן בארץ הקודש הן במדינות אחרות.

פרס ואנשיו לא נואשו. שליחים מטעמו העבירו לרבי מסר שפרס מוכן להתחייב כי בקדנציה הנוכחית לא ימסור בפועל אף שעל משטחי ארץ ישראל, ורק ינהל שיחות ומפגשים עם נציגי הפלסטינים. הרבי דחה את הרעיון על הסף, וקבע שהוא רואה את עצם קיום הפגישות והשיחות בחומרה רבה, מפני שהללו מעודדות את רוחם של המחבלים, וזה מסכן את שלומם וביטחונם של יהודים.

• • •

חלפו שלושה חודשים. פרס ניסה שוב להקים ממשלה. הוא הציע הטבות ותפקידים לעריקים מהליכוד – אך לא נענה בהסכמה. המנדט הוחזר לשמיר, והוא הצליח להקים מחדש את חורבות ממשלתו. אברהם שריר, שערק לשורותיו של פרס, נענה לקריאתו הנרגשת של מנהיג הליכוד: "אברשה, חזור הביתה!..." אברשה אכן חזר הביתה וסייע בהקמת ממשלת הליכוד מחדש, אבל העריקה המוקדמת לשורות הקואליציה של פרס עלתה לו בקריירה הפוליטית. סיעות צומת של רפאל איתן (רפול) והתחייה של גאולה כהן ויובל נאמן חברו הפעם לשמיר, וממשלתו השלישית יצאה לדרכה. מאוחר יותר, ב-1991, הצטרפה לממשלה גם סיעת מולדת של רחבעם זאבי, והוא מונה לשר בלי תיק.

      בשנה הראשונה התמיד שמיר בקו של קשיחות מדינית. הוא עמד מול לחצים בין-לאומיים קשים, ובכלל זה ניסיונות אמריקאיים חוזרים ונשנים לרכך את העמדה הישראלית הנוקשה ולקדם תהליך מדיני. אלא שאירועי מלחמת המפרץ והשינויים הגיאופוליטיים שבאו בעקבותיה גררו את שמיר למחוזות אחרים. הלחץ האמריקאי נגע עתה בנקודה הרגישה ביותר מבחינתה של ישראל. המהלומה שספג סדאם חוסיין הוצגה על ידי ארצות הברית כשינוי היסטורי ומהותי ביחסי הכוחות באזור. הממשל בוושינגטון טען כי נפתח "חלון הזדמנויות", ודחק בשמיר לשתף פעולה עם יוזמה מדינית שתתבסס על הציר המתון של מדינות ערב.

      אלה היו ימים לא קלים בעבור שמיר. הנשיא ג'ורג' בוש האב, עם ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה ממוקד המטרה, הפעילו על ראש הממשלה לחץ מסיבי בלתי פוסק. בספטמבר 1991 נשא הנשיא בוש נאום חריף שבו תקף את שמיר באורח חסר תקדים. בנאומו דרש בוש לעצור מיד את הבנייה בהתנחלויות, וקרא לישראל להשתתף בוועידה בין-לאומית לשלום. שמיר התנגד לכינוסה של ועידה כזאת בשל חששותיו מלחץ כבד שיופעל על ישראל, כפי שהיה בוועידת ז'נבה שהתכנסה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

      בימים ההם ישראל נזקקה נואשות להלוואות גדולות לצורך קליטת גל העלייה הגדול מברית המועצות. היא ביקשה מארצות הברית להעניק לה ערבויות. הנשיא בוש ניצל זאת, והתנה את העמדת הערבויות בעצירת הבנייה בשטחי יהודה ושומרון ובנכונות ישראלית להשתתף בוועידה הבין-לאומית לשלום. מתברר שלמרות כל מה שנכתב ונאמר על יחסי אובמה ונתניהו – אלה לא התדרדרו לשפל של יחסי שמיר ובוש האב. זו היתה כנראה התקופה הגרועה ביותר ביחסי ישראל וארצות הברית.

      בתחילה המשיך שמיר בקו הנוקשה. ביקוריו של בייקר בארץ נענו לא אחת בהכרזה על הקמת התנחלויות חדשות, מה שהעמיק עוד את השפל ביחסי המדינות. הממשל האמריקני אירגן שדולה יהודית בקונגרס שלחצה אף היא על שמיר – וגם אותה דחה שמיר בשתי ידיים.

      בשלב מאוחר יותר, במקביל להתגברות הלחצים – החלה חומת העמידה של שמיר להיסדק, והוא הביע הסכמה עקרונית להשתתף בוועידה בין-לאומית לשלום. האמריקאים לא איבדו זמן, ובתוך ימים מספר נקבע כי ב-30 באוקטובר 1991 תתכנס ועידת שלום בין-לאומית במדריד. שמיר הודיע כי ייסע בעצמו לוועידה. הודעתו לוותה במחאה רבתי מצד סיעות הימין שהיו חברות בממשלתו.

      הוועידה כללה בעיקר נאומים טקסיים, ויכוחים על נושאים סמנטיים, ולא מעט חילופי מהלומות מילוליות. כך היה כאשר הנציג הסורי, פארוק א-שרע, קרא לשמיר "טרוריסט". שמיר לא נשאר חייב; בנאומו השווה את הנציג הסורי לג'וזף גבלס, שר התעמולה במשטר הנאצי.

      בסוף הוועידה סוכם על פתיחת שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות נקבעו לחודש דצמבר. לשיחות הללו שיגר שמיר משלחת ישראלית שבראשה עמד מזכיר הממשלה דאז, אליקים רובינשטיין. מן הצד השני התייצבה משלחת ירדנית-פלסטינית.

      אף שוועידת מדריד ושיחות וושינגטון שבאו בעקבותיה לא השיגו התקדמות של ממש, הימין בישראל ראה את האירועים הללו כעלייה על מסלול מסוכן. במחאה פרשו רשימות מולדת והתחייה מן הממשלה. פרישה זאת הובילה בסופו של דבר להקדמת הבחירות.

      הנסיגה בעמדתו הקשוחה של שמיר עוררה אצל הרבי מלובביץ' דאגה. מאז ומתמיד העריך הרבי את שמיר בשל חוסנו הפנימי, שהשתקף בעמידה איתנה מול לחצים בין-לאומיים כבדים ביותר, בעיקר הלחץ האמריקאי. בימי ועידת מדריד החל הרבי לחשוש שגם כושר העמידה של שמיר נסדק, בדיוק כמו שקרה לקודמיו.

• • •

חילופי המסרים בין הרבי וראש הממשלה השביעי התנהלו דרך מתווכים שונים. יצחק שמיר הביע הערצה לרבי מלובביץ' במידה יוצאת דופן, אף שלא פגש אותו מעולם (רבין, פרס, בגין, שרון ונתניהו פגשו את הרבי אישית ונועדו איתו לשיחות ארוכות). שמיר התבטא לא אחת כי הוא רואה ברבי דמות של מנהיג רוחני מוביל, במיוחד בארצות ששעריהן היו סגורים. דעתו של הרבי בעניינים העומדים על הפרק עניינה אותו. אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה בתקופת שמיר, וכיום המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, מעיד כי בשיחות רבות שניהל עם שמיר לאחר פרישתו הטעים שמיר את חיוניות החינוך היהודי בחו"ל להמשכיות היהודית.

      על הקשרים בין שמיר לרבי מרחיב רובינשטיין, בשיחתו עם כותבי הספר:

      "בסוף שנת 1989, יותר משנה קודם ועידת מדריד, באתי אל הרבי מלובביץ'. המטרה שלי לא היתה מדינית. בימים ההם ניהלתי משא ומתן אינטנסיבי בסוגיית הגיור. המשא ומתן הזה לא צלח לצערי, כמו שהמשא ומתן לשלום עם הפלסטינים לא צלח, להבדיל. ניסינו להוביל להסכמה כוללת בנושא הגיור, כדי להסדיר את הסוגיה אחת ולתמיד לשביעות רצונם של כל הזרמים היהודיים.

      "הרבי מלובביץ'," מזכיר רובינשטיין, "היה זה שלחץ שחוק השבות, שחוּקק בשנות ה-70, יתוקן כך שייכתב בו כי 'יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או מי שהתגייר כהלכה.' הרבי דרש בעצם כי המילה 'כהלכה' תתווסף ללשון החוק, ובכך החוק ישלול צורות גיור שאינן תואמות את ההלכה היהודית. מאבקו זה של הרבי מלובביץ' היה תקיף מאוד, והתמשך לאורך שנים רבות. זה לא הלך, מפני שמאז ומתמיד משתדלים לא לגעת בחוק השבות מהסיבה שאם תוציא אבן אחת, תצטרך להוציא אבנים אחרות.

      "קודם לכן, בבחירות 1988, חב"ד מצאה את עצמה מעורבת במערכת הבחירות. הצעד הזה הזיק לה, משום שעד אז היא נתפסה כתנועה א-פוליטית. אני התרחקתי במודע מלהיות מעורב בכל דבר פוליטי, ולכן גם כשהייתי מזכיר הממשלה – נמנעתי מלהיכנס לנושאים פוליטיים מובהקים. שמיר התחייב לפני הסיעות החרדיות כי יתקן את נוסח החוק על-פי דרישת הרבי מלובביץ'. ההסכם לא מומש לבסוף, משום שאחר כך החלו לחצים על שמיר מצד התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות. בהמשך חתם שמיר על הסכם ממשלת האחדות עם שמעון פרס, וכך ההסכם הקואליציוני עם החרדים נפל ממילא."

      רובינשטיין ממשיך ומשחזר: "לאחר המשבר שליווה את הקמת הממשלה ב-1989 באתי לניו יורק במסגרת ניסיון שערכתי להגיע להבנה הרמונית, כללית, מצד כלל התנועות היהודיות, בנושא הגיור. לא מכבר תיארתי זאת בפסק דין שכתבתי, שעסק בנושא הגיור. היתה לי מחשבה – שעד היום אני מצטער שלא הוגשמה – שנצליח להוביל להסכמה כללית. המתווה היה כזה: הוועדה שתהיה אחראית על הכנת המתגיירים לקראת תהליך הגיור תהיה משותפת לכלל התנועות, וישתתף בה גם נציג מטעם משרד הדתות – ואילו הגיור עצמו יתבצע בבית דין שיוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל.

      "זה היה מאמץ גדול להשיג נוסחה שתהיה מקובלת על כולם – מפרופסור הרב נחום לאם, שהיה נשיא ישיבה יוניברסיטי האורתודוקסית-מודרנית בניו יורק, ועד ראשי התנועה הקונסרבטיבית. כשקידמתי את זה, אמרו לי, 'אתה צריך ללכת גם לרבי מלובביץ', הוא מאוד פעיל בנושא. אם לא תהיה הסכמה גם מצדו – ההסכם לא יהיה שווה הרבה.'

      "פניתי אפוא לידידי הרב בנימין קליין, מזכירו של הרבי, והוא ביקש ממני לבוא ביום ראשון הקרוב, במסגרת 'חלוקת הדולרים'. ביום ראשון באתי לרבי, והצגתי את המתווה. להפתעתי, הרבי לא גילה התלהבות יתר לעסוק בנושא. הרבי הפטיר משהו בסגנון, 'מה שהיה היה.' כלומר, אף שבעבר ניהל על כך מאבק עיקש – בנקודת הזמן הזאת הוא לא רוצה להיכנס עוד לנושא הזה. ניסיתי עוד קצת, אבל הבנתי שהרבי לא בעניין. הנחתי לנושא.

      "במקום זה הרבי התחיל לדבר איתי על הצורך ששמיר יעמוד איתן מול לחצי העולם, כשהוא מדגיש שהאמריקאים מכבדים את מי שמשדר עוצמה ונחישות. הרבי הזכיר שההיסטוריה האמריקאית בנויה על עוצמה ונחישות."

      "מה היתה כוונתו של הרבי?" שאלנו את רובינשטיין. "ועידת מדריד התקיימה רק שנה אחרי פגישתך איתו."

      "אני חושב שזה היה בקשר ליוזמת השלום של ממשלת ישראל, בקיץ 1989. ליצחק שמיר, ראש הממשלה דאז, ויצחק רבין, שר הביטחון דאז, היתה יוזמת שלום שמן הסתם נראתה לרבי פשרנית מדי. אני דילגתי בין שמיר לרבין, ערכתי את התיאומים ביניהם.

      "היוזמה הזאת באה בעקבות דיאלוג שממשלת ישראל ניהלה מול מזכיר המדינה האמריקאי, ג'יימס בייקר. רבין ושמיר חשבו שעדיף שלא האמריקאים יציעו, אלא שאנחנו ניזום. מוטב, חשבנו, שישראל תיזום מהלך משלה וכך תחסום מראש יוזמה לא נוחה בעידוד אמריקאי. נראה לי שמזה הרבי התאכזב."

      בארכיון המפגשים המצולם המתעד את פגישותיו של הרבי מלובביץ' עם הציבור בימי ראשון אפשר לצפות במפגשו הקצר של רובינשטיין, מזכיר ממשלת ישראל באותה עת, עם הרבי, שנערך בי"ד במרחשוון תש"נ, 12 בנובמבר 1989. כך התנהלה השיחה:

אליקים רובינשטיין: כבוד הרב יודע שקצת ניסינו לפעול, ואני יודע שיש בעיה בכל ענייני הגיור, שיהיה גיור כהלכה, ועל זה אנחנו עובדים. היו כל מיני פרסומים לא נכונים...

הרבי מלובביץ': בשבילך טוב יותר שלא תתעסק בענייני גיור כהלכה – את זה עזוב לאחרים שיתעסקו עם זה. מה שעליך להתעסק – לא לוותר לא על שעל ברוחניות, ולא על שעל בגשמיות...

רובינשטיין: אבל אני בכל זאת רוצה באמת... אני רוצה לומר בעניין הגיור הזה – היו כל כך הרבה פרסומים, דברים לא נכונים, כאילו עושים דברים נגד ההלכה. זה לא נכון.

הרבי: אני אהיה שבע רצון אם מכאן ולהבא זה יהיה לא נכון... מה שהיה כבר היה, אבל מכאן ולהבא צריך לעמוד בתוקף, ולא בשביל עקשנות, כי אם משום שזו הגישה היחידה ש[נשיא ארצות הברית] בוש מבין, ובייקר [מזכיר המדינה] מבין, ושבני ישראל מבינים.

רובינשטיין מוסיף ומספר: "היה לי כבוד כלפיו. אני אדם צעיר שבא למנהיג חשוב. אני לא איזה מכר וידיד שלו – אתה רוצה לשמוע מה שיש לו לומר. משפחתי לא באה מרקע חסידי. אבי ממוצא ליטאי. איננו חסידים במובן זה שהחסיד בא אל הרבי. אבל היתה יראת כבוד. בזה אני בטוח – הרבי מצא כאן הזדמנות להעביר לשמיר מסר דרך אדם הקרוב אליו בעבודה."

      רובינשטיין מוסיף: "בעיני, הגדוּלה של הרבי – חוץ מהגדוּלה התורנית כמובן – זו הדלקת הנר היהודי בכל מקום בעולם. אין כמעט מי שלא נתקל בזה בטיול בכל פינה בעולם. הכריזמה שהיתה לרבי גרמה לכך שאם הוא אמר לחסיד 'היֵה שליח באלסקה,' או 'סע לסין ותגדל שם משפחה ותשיג כסף' – החסיד עושה זאת בלי שאלות. אין זה דומה לשליחי משרד החוץ שנוסעים לחו"ל כשבידם תקציב מסודר; בחב"ד השליח הוא זה שצריך לארגן בעצמו את המשאבים. הרבי דאג – ולדעתי הוא עשה זאת מתוך ראיית העתיד של העם היהודי עשרות דורות קדימה – שהנר היהודי יידלק בכל מקום בעולם. הייתי במקומות רבים בעולם, וראיתי זאת בעיני. זה דבר נפלא."

      שלא כמנחם בגין המסורתי, הערנו, הנוכחות הדתית בחייו של שמיר היתה חלשה יחסית. איך הוא הגיב לסדרת המסרים מהרבי, שנשאו בדרך כלל אופי דתי מובהק?

      רובינשטיין: "בגין אכן היה אדם עם סנטימנט דתי חזק. לעומתו, שמיר היה יותר חילוני, אבל היה לו כבוד. אין ספק שהעברתי לשמיר את מסריו של הרבי. אני לא זוכר את תגובותיו המדויקות, אבל אני זוכר שהיה לו כבוד. אגב, בכל שנה, בערב פורים, היתה מגיעה משלחת של חסידי חב"ד בראשות ר' שלמה מיידנצ'יק מכפר חב"ד, לקרוא את מגילת אסתר לפני ראש הממשלה. הריטואל היה קבוע: מיידנצ'יק היה מצלצל, והלשכה היתה מפנה חצי שעה. הייתי שם על הראש איזה כובע מצחיק, עושים חיוך של פורים, והיינו שומעים את המגילה עם ראש הממשלה. לכולם היה כבוד גדול כלפי דמות הענקים של הרבי."

      השופט רובינשטיין נזכר באנקדוטה משעשעת:

      "בשנת 1983 הייתי היועץ המשפטי של משרד החוץ. באחד הימים ההם הרבי נתן הנחיה לחסידיו שידפיסו את ספר התניא, ספר היסוד של חב"ד, בכל מקום ועיר בעולם. כחלק מקיומה של ההוראה הזאת החסידים רצו מאוד להדפיס את הספר בקהיר ובאלכסנדריה שבמצרים. אני הייתי מבוגרי קמפ דייוויד 1978, וכך הייתי מצוי ביחסי ישראל-מצרים. הרב יוסף הכט מאילת, איש חב"ד, פנה אלי וביקש שאסייע בהשגת האישורים מהממשל בקהיר. ביקשתי מהשגריר שלנו במצרים אז, משה ששון, לאפשר לחב"דניקים להיכנס למדינה עם טנדר ובו מכונת הדפסה.

      "המצרים כמובן חשדו. טנדר ישראלי עם מכונת הדפסה בתוך שטחה הריבוני של מצרים? זה היה נשמע להם רעיון חשוד ביותר, משהו שהעלה קונוטציות של ריגול. פניתי לששון, שהִפנה את הבקשה לחלונות הגבוהים במצרים. אחרי סדרה של שכנועים, שכללו הבטחות ושבועות וערבויות שאין מדובר בשום צורה של ריגול – העניין סודר. הטנדר הוכנס למצרים, התניא הודפס בבירה המצרית וגם באלכסנדריה. עד היום יש לי בבית שני עותקים של הספר שעליהם מצוינים מקומות ההדפסה – בשתי הערים המצריות החשובות."

• • •

יצחק שמיר ביטא את הערכתו לרבי לא רק מול חב"דניקים שהתכנסו בלשכתו עם בקבוק וודקה לאמירת "לחיים" כמנהג החסידים, אלא גם בפורומים של פוליטיקאים ואנשי תקשורת.

      בסתיו 1994, חודש לאחר פטירתו של הרבי, נשא שמיר נאום בעל אופי אישי מאוד בבית הכנסת "גאולת ישראל" בתל אביב. שמיר כבר לא כיהן אז כראש הממשלה. מאות המשתתפים שבאו לציין את יום השלושים להסתלקותו של הרבי הופתעו לשמוע מפיו של מנהיג הימין וראש הממשלה לשעבר אמירות נרגשות של הערכה כבירה לרבי, כאילו היה תלמידו המובהק. בין הדברים אמר אז שמיר:

...לעולם אזכור בהרגשת תודה עמוקה את מכתבי הרבי אלי. דבריו הברורים והמשכנעים עודדוני מאוד וחיזקו את רוחי. אשרי שזכיתי (...) לצערי הרב לא באתי באופן אישי לרֶבֶּ'ה, אבל היתה לנו חליפת מכתבים רצינית שבה דרש מאיתנו, דרש ממני, שלא אפחד מהגויים, גם לא מהאמריקאים ולא מאף אחד. הרב'ה אמר לא לפחד – לא מאש"ף, לא מהטרוריסטים הערבים, ולא מיתר אויבי ישראל. יהודים צריכים להאמין בעצמם, בכוחם, וככל שאמונתם תהיה יותר חזקה ויותר גדולה – כמו שנהג הרבי – ככה פחות נפחד.

יוסף אחימאיר, ראש לשכתו של ראש הממשלה שמיר, תיאר בריאיון: 

הרבי היה מקור של חוסן ליצחק שמיר, בעיקר בזכות העמדה המדינית הברורה שלו למען ארץ ישראל. הרבי מלובביץ' עזר לו. היה חשוב לו גם שיֵדעו שהרבי מלובביץ' תומך בעמדותיו. ובמיוחד היה חשוב לו שהממשל האמריקאי בוושינגטון יֵדע שהרבי מלובביץ' תומך בו ומחזק אותו.

אני זוכר שכשהיה מקבל מכתב מהרבי – שמיר היה מעלעל בו וממולל בו. כמה ימים היה המכתב מונח על השולחן בלשכת ראש הממשלה, והיה שואב חיזוק ועידוד למהלכים שביקש להוביל אפילו מעצם קיומו של המכתב.

אתה רואה את ההערכה ששמיר מביע לרבי מלובביץ' בשיחות שהוא מקיים עם אנשיו אחרי שהוא מקבל מכתב: "הנה קיבלתי מכתב מרב גדול בישראל, המבין את המצב לאשורו..."

• • •

ואולם עם כל ההערכה ההדדית, כאשר הרבי סבר ששמיר מתחיל להידרדר במדרון התלול של כניעה ללחצים, לא היסס להניף את תמרור האזהרה. שמיר טען כי הסכמתו להשתתף בוועידה במדריד, בשנת 1991, נועדה רק כדי להקל מעליו את הלחץ האמריקאי. הוא לא התכוון להגיע להסכם כלשהו. אבל למעשה הוועידה שימשה מבוא להכרה באש"ף, ולמעשה, לטענת מתנגדים רבים, הזמינה את הסכמי אוסלו שבאו אחריה.

      בהשתתפותו בוועידה ראה שמיר תרגיל הסחה מוצלח, שמצד אחד ירכך את תדמיתו כסרבן שלום נוקשה מול הממשל האמריקאי הזועם, ומצד שני יסתיים בלי שום ויתור מצדו, אפילו במילימטר אחד. שמיר לא העריך כי עצם השתתפותו בוועידה תשרת את הפלסטינים, ותוביל אל הוועידה הבאה שכבר תסתיים בתוצאות מדיניות שאינן תואמות את השקפת עולמו.

      הבכיר הפלסטיני ח'דר עבד א-שאפי, שהשתתף בוועידה במסווה של חבר במשלחת הירדנית, הודה מאוחר יותר כי היה למעשה נציגו של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת בוועידת מדריד. א-שאפי אמר בריאיון כי, "שמיר נתן את הגושפנקה לקווי היסוד של תהליך השלום. בלי מדריד לא היינו מגיעים לאוסלו. הוא לא הבין מה שאנחנו הבנו – שהדברים יתפתחו באופן טבעי."

      זמן מה לאחר ועידת מדריד התייצב משה קצב, ששימש שר התיירות בממשלת שמיר, בחצר הרבי בניו יורק. זה היה בי' בשבט תשנ"ב, 15 בינואר 1992. קצב הצטרף לקהל שהתפלל ערבית בבית מדרשו של הרבי. אחרי התפילה חילק הרבי שטרות של דולר לצדקה לקהל. כשהגיע תורו של קצב, הרבי בחר להעביר באמצעותו מסר חריג בחריפותו לראש הממשלה.

      במשך עשרים דקות, בעוד הקהל כולו עומד וצופה במחזה, תיאר הרבי כיצד הוא רואה את מהלכיו האחרונים של שמיר. כך אמר בין השאר:

מדברים כעת על תוכנית לתקופה של חמש שנים שקוראים לה אוטונומיה. זה לא משנה מה שהיהודים חושבים ואומרים ומסבירים; מה שמשנה זה איך אומות העולם מפרשות זאת. הן מפרשות זאת כתוכנית שסופה מסירת חלקים מארץ ישראל בפועל והקמת מדינה פלסטינית.

בהמשך השמיע הרבי אזהרה חריגה:

אני כל הזמן לחמתי שתהיה ממשלה של שמיר. כשם שעשיתי כל שהיה ביכולתי שתקום דווקא ממשלה שראש הממשלה בה יהיה שמיר – אם ימשיכו בכיוון זה של דיבורים כאלה, כי אז אני, מנחם-מנדל, אהיה הראשון שיילחם בכל התוקף, ובכל כוחותי, נגד שמיר, שתתפרק הממשלה!...

בהמשך אמר הרבי שאם שמיר אינו מסוגל לעמוד בלחצים – שיניח את המפתחות.

אם שמיר אינו יכול לעמוד מול הלחץ של אומות העולם, שיכריז בגלוי שאינו יכול לעמוד מול הלחץ, ואינו יכול עוד להיות ראש הממשלה!

קצב מיהר להעביר לשמיר את המסר. בהמשך הועלו דברי הרבי על הכתב וזכו לפרסום נרחב. מסרים בהולים הועברו בין לשכת שמיר למזכירוּת של הרבי. לא ידוע מה בדיוק נאמר שם, ואולם נראה כי שמיר התחייב שלא לסגת מעמדותיו, והרבי השתכנע שכך ינהג.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

      בימים הבאים העביר הרבי מסרים להרגעת המתיחות. עורך "כפר חב"ד", השבועון הרשמי של חב"ד, קיבל הוראה שלא לפרסם עוד את תוכן דבריו של הרבי לקצב. השר רחבעם זאבי, יושב ראש מולדת, כבר עמד להוביל מהלך תמיכה בהצבעת אי-אמון שהיתה עלולה להפיל את ממשלת שמיר. הרבי ביקש להעביר לו מסר, באמצעות שליחו, איל ההון יוסף-יצחק גוטניק מאוסטרליה, שלא לפעול להפלת הממשלה.

על פי עדויות מקורביו, שמיר התחרט על שהסכים להשתתף בוועידת מדריד ועל שלא שמע לעצת הרבי.

      איש העסקים עמי פייקובסקי הוא בנו של איש הלח"י, שלמה פייקובסקי. לאחר שירותו הצבאי עמי התקרב לחסידות חב"ד. במלאות עשור לפטירת אביו הלך עמי להזמין את שמיר – חברו של אביו לנשק – לעצרת זיכרון לזכר אביו. עם כניסתו ללשכה הופתע לשמוע מפיו של שמיר הצהרה כואבת. זה מה ששמיר אמר, על פי עדותו של פייקובסקי:

      "לפני שאתה מדבר, אני רוצה לומר לך משהו," נאנח שמיר עמוקות. הוא השפיל מבט לרגע ואחר כך הביט לתוך עיני. "עמי, נשיאים טועים. ראשי ממשלות טועים. שרים טועים. אפילו מלכים טועים. אבל הרבי," הגביה את קולו, "הרבי אף פעם לא טעה! הוא חזה שכל אוטונומיה תביא אחריה מדינה לפלסטינים, וכמובן שהוא צדק – בניגוד לכולם".