לפני כט"ו שנים עבר הגאון הצדיק רבי שמעון גלאי תאונה קשה, שאחריה אמרו הרופאים שככל הנראה לא יוכל יותר לעמוד על רגליו. כשרואים אותו ב"ה מרקד ושר לכבודו יתברך, הרי שרואים אמונה חושית לנגד עינינו. ואכן הגר"ש דואג תמיד לומר כי הוא חש כבן ט"ו שנה בלבד, שכן מאז אותה תאונת דרכים הוא חש כי קיבל מהבורא יתברך את חייו במתנה, וזוהי ההזדמנות להודות על כך ברבים, וללמד את כולם כי ההודאה הינה חלק עיקרי מהליך הקבלה והישועה, ולכן על האדם להודות לבורא יתברך דבר יום ביומו.
התאונה המדוברת התרחשה לעיני קהל רב, בשעה שמכונית שבה נהג שוטר, פגעה ברב בלכתו ברחוב, ופצעה אותו ברגליו, הגר"ש הופל אל הכביש שותת דם, והנהג שהיה שוטר נתקף גם הוא בהלם, הוא מיהר לגשת אליו ולשאול במה אפשר לעזור לו?!
הגר"ש גלאי בעוצם ייסוריו וכאביו, לא שכח את אלוקיו, ולמרות שהדיבור ברגע זה היה מאד קשה עליו, וכמעט בלתי אפשרי, השיב לשוטר שפגע בו בחמימות: "אם אתה רוצה לעזור לי, קבל על עצמך לשמור שבת"...
בעת שהתרחשה תאונה עברו במקום בני זוג שעדיין אינם שומרי מצוות, גם הם מיהרו אל הפצוע לנסות ולסייע, ואז הזדמן להם להאזין לשאלתו של השוטר, ולשמוע בתדהמה את תשובתו של היהודי החרדי, שהיה מוטל על הכביש בחוסר אונים מוחלט. הם לא הצליחו להבין איך יתכן שכל מה שמעניין אותו ברגע כואב זה היא השבת.
כאשר עזבו את זירת התאונה והמשיכו בדרכם, הרהרו בני הזוג בגבורת הנפש של איש זה, שגם כאשר עוברים עליו באותם רגעים ייסורים נוראים, איננו חושב על עצמו, אלא כל מעייניו נתונים בריבונו של עולם, ובמתנה הטובה שקיבלנו ממנו, היא השבת שהעניק לעמו, ועד כדי כך נחרטה בנפשם הפגישה עם היהודי הפצוע, שהם הרגישו חובה לברר זהותו ולבוא אליו לביקור בבית החולים.
ואכן, כאשר הגיעו למיטתו של הרב בביה"ח, והציגו שהם היו נוכחים בעת התאונה שאירעה עמו, נדהמו להיווכח בשנית, שהדברים שהשמיע מעל מיטתו נסובו על הזכות הגדולה של העם היהודי בשמירת שבת.
כשנפרדו מהפצוע נישק אותו האיש החילוני בחום רב ואמר בפני כל הנוכחים - רק עכשיו אני מבין את מעלתם של לומדי התורה. אם אדם שנמצא בבית המדרש יכול להפוך את עצמו מבהמה לאדם, והדבר היחיד העומד לנגד עיניו הוא רק שם אלוקיו והכנסתם של יהודים נוספים בעול קיום המצוות, הוא שונה מדמותם של אנשים שמקומם אינו בבית המדרש, ששם כל אחד דואג לעצמו. קידוש שם שמים גדול היה אותה שעה בבית החולים.
תולדותיו
הגאון הצדיק רבי שמעון גלאי נולד בארץ הקודש בחודש סיון תש"ט לאביו שריד השואה האיומה תלמידו של מרן החפץ חיים זי"ע, שזכה אף להסתופף על שולחנו, ולסעוד בבית הקדוש שבראדין את הארוחות מידי יום. את שנות הישיבה הקטנה למד הגר"ש בישיבה קטנה 'אור ישראל' אצל הגאונים רבי יעקב ניימן ורבי יוסף רוזובסקי זצ"ל.
כשסיים את חוק לימודיו בישיבה קטנה, עלה הגר"ש ללמוד בישיבת 'בית מאיר' אצל הגר"ז רוטברג זצ"ל שחיבבו עד למאוד. בימי בחרותו אכל בימי השבוע רק אוכל מיוחד שאמו הייתה מכינה עבורו, משום שהאוכל שהוכן לתלמידי הישיבה הכביד על גופו. אמו הייתה טורחת להכין ירקות מבושלים הקלים לעיכול ומהם ניזון הנער באותן השנים, עד היום בימי השבוע יאכל הגר"ש רק דברים קלים מאחר וארוחה 'כבדה' גורמת להפרעה בשקיעות בלימוד. ארוחה מבושלת נקראת על ידו "אוכל של שבת".
לאחר נישואיו, קבע את מקום מגוריו בעיר התורה בני ברק, הוא מתגורר כבר עשרות שנים ברחוב כהנמן בעיר. שימש כר"מ ישיבת בית מאיר לצעירים, וכיום מכהן כרב בכמה בתי כנסת, הקהילה המוכרת יותר כוללת גם אנשי עסקים ונמצאת ברחוב כהנמן בשכונת שיכון ה' בבני ברק, ובנוסף קהילת אברכים צעירים בסמוך למתחם אוסם בבני ברק, הצפויה לעבור בקרוב לבניין חדש שהעירייה הקצתה לה, בבניין משותף עם חסידות מודז'יץ בעיר.
הגר"ש משמש כמו"צ בבית דינו של הגר"נ קרליץ. יחסו של הגר"נ לרבי שמעון הוא סיפור מופלא לכשעצמו: רבי ניסים יוצא מגדרו כדי לגלות את חיבתו לרבי שמעון המתגורר בסמיכות לביתו שברמת אהרן. לא אחת, התבטא ביטויים מפליגים ונדירים על מורה ההוראה הצעיר.
בתחילת דרכו לפני שנים רבות, נכנס לבית דינו של ר' ניסים אחד מבני משפחתו הקרובים של הגר"ש ובפיו שאלה הלכתית סבוכה הדורשת ידע הלכתי רב וירידה לשורש הסבך שהתגלה. הרב ששמע את הדברים שאל את היהודי לשמו. משהשיב, עמד רבי ניסים על העובדה כי הוא קרוב משפחתו של הגר"ש. "יש לכם את רבי שמעון, תלכו אליו", קבע.
הגר"ש משמש שנים רבות כרב בית כנסת בשיכון ה' בבני ברק. לפני כשלוש שנים התמנה גם לרב קהילת אוסם שהוקמה על חורבות המפעל הוותיק בעיר התורה והחסידות. הוא מתגורר ברחוב כהנמן ומחלק את זמנו כאשר הוא שוהה בארץ, בין השכונות הסמוכות לביתו, בהן הוא משמש רב - רמת אהרן, אוסם ושיכון ה'.
כוח התפילה
מסתורין של ממש אופפים את הסיפור המהווה ציון דרך בדרכו הפלאית של רבי שמעון המפורסם בכוח התפילה שלו. תחילתו בקרבה משפחתית לגאון הצדיק רבי ראובן יוסף גרשונוביץ זצ"ל וסופו בברכה אחת שהפעימה את מקורביו המעידים על המעשה.
רבי ראובן יוסף זצ"ל, מראשי ישיבת 'הנגב', ביקש לפני פטירתו מהגר"ש גלאי לבוא להתגורר בנתיבות ולשמש כרב, זמן רב התלבט רבי שמעון בשאלה האם לעזוב את בני ברק אל הדרום. אך לבסוף החליט להישאר בבני ברק, לטובת תלמידיו בישיבת בית מאיר ובני קהילתו.
לאחר שהודיע כי הוא נשאר בבני ברק, נכנס הגר"ש למעונו של רבי ראובן יוסף זצ"ל בנתיבות. ומני אז הגיע מידי שבוע ללימוד עם הגרר"י בתורת הנסתר.
בתשנ"ה הסתלק הגאון רבי ראובן יוסף זצ"ל לבית עולמו. ורבים שנהגו לבקש את ברכתו של הגרר"י החלו לפקוד את בית הגר"ש, כמה מעשי ניסים שהחלו להתפרסם באותה תקופה הביאו קהל גדול מידי יום לפקוד את בית המדרש שלו לזכות בברכה. פעמים שהתפילות במקום נמשכות זמן, כמו תפילת "עלינו לשבת" שנמשכת פעמים כמחצית השעה.
שוחחנו עם תושבת העיר בני ברק שזכתה לישועה, "שעות ספורות לפני ראש השנה אמא שלי התקשרה והודיעה שהיא חזרה מבי"ח, לשם הגיעה מאחר וחשה כאבים עזים שהתבררו כאבן שנוצרה בכליה, ובדרכה החוצה סתמה את המעבר מהכליה, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך. אמי שוחררה מביה"ח בגלל החגים לאחר שקיבלה לידה מנות גדושות של משככי כאבים, כאשר המטרה היא לנתח אותה בהקדם האפשרי, להוציא את האבן ולמנוע נזק בלתי הפיך לכליה חס ושלום".
"אין צורך לתאר כמה תפילות נאמרו לרפואתה של אמי. והלכנו לבקש את ברכתו של הרב גלאי שהיה שכן של דודתי באותה תקופה והיו בני משפחתה נכנסים להגר"ש מידי יום, ביקשנו תפילות וברכות להצלחת הניתוח שלאחריו הייתה צפויה תקופת החלמה לא קצרה. הוא התפלל להצלחת הניתוח הלא פשוט מקירות ליבו ובבכי ורגש עצום".
"מכיוון שנכנסנו לתקופת חגי תשרי, הרי אין צורך לתאר עד כמה קשה היה להשיג תור לבדיקות, התייעצות עם רופא וכמובן זמן ההמתנה לניתוח. אחי הפך עולמות כדי לקבוע תורים, הסיע את אמנו לבדיקות, התייעצויות עם רופאים וכו'. ניסיתי לעזור עד כמה שאפשר, אך בעיקר נשאתי תפילות להקב"ה עם הרבה דמעות ותחנונים.
"כל הזמן הזה אמי ממשיכה לסבול מכאבים. אחרי מספר ימים לא מועט, אמי קיבלה הזמנה לניתוח בביה"ח שהיה אמור להתבצע בחול המועד סוכות. מספר ימים לפני כן מצאנו 'במקרה' רופא המתמחה בתחום ברמה בינלאומית שעובד בבי"ח הדסה בירושלים, הצלחנו לקבוע אליו תור יום אחרי הניתוח שנקבע, כפי שהסתבר מאוחר יותר. אחרי התלבטות בין ניתוח מיידי לקבלת חוות דעת נוספת של רופא מומחה ודחיית הניתוח לזמן לא ידוע, בחרנו בלב כבד באפשרות השנייה, כאשר אנחנו נמצאים שבוע וקצת לפני התאריך הקריטי".
"הרופא עבר על הבדיקות וקבע לאמי תור לניתוח לעוד מספר ימים. בשיחת ההכנה ה' האיר את עינינו ושאלנו אותו, כדרך אגב, על השפעת מצבה הבריאותי של אמא (לחץ דם גבוה ולב חלש) על הניתוח, שכרוך בהרדמה כללית. הרופא ענה שחייבים לקבל אישור מקרדיולוג לביצוע ההרדמה. שוב התחלנו להרים טלפונים ולנסות לקבוע תור לרופא קרדיולוג בחול המועד. וכל הזמן הזה אמי סובלת מכאב פיזי ונפשי.
"בינתיים הגיע הושענא רבא שלחתי בן משפחה לרב גלאי עם פתק קבלות טובות. קיבלתי על עצמי ללמוד בלילה ולקרוא תהלים והקדשתי את הלימוד לרפואת אמי, הרב אמר 'אם היא תעמוד בהבטחה הכל יגמר בלא כלום!' לאחר החג, כשהאישור לניתוח כבר היה בידינו, אמא שלי ביצעה בדיקות נוספות לפני התהליך הרפואי, ובאופן לא מוסבר, האבן לא נראתה עוד בצילום. לא האמנו למראה עינינו. בביקור אצל רופא נוסף הבנו שיש סיכוי סביר לכך שאכן האבן נפלטה החוצה בחסדו של ה' יתברך", מסיימת בהתרגשות אחת הנשים שאמנם לא זכתה להיכנס בעצמה אבל מאמינה מאוד בברכותיו של הגר"ש אותן העביר לה על ידי שליח.
סדר יום צפוף
מקורבו ויד ימינו הרב אברהם צבי בן שלום, המשמש גם כחברותא של הגר"ש, נוהג לומר כי הרב מתרחק מן ההגדרה של "באבא שנותן ברכות", ומשקיע את כולו בעומק ההלכה וסוגיות הש"ס בעיון, את הברכות הציבור כופה עליו ובלית ברירה נקבע לכך זמן.
מתברר כי החפצים בברכות מהגר"ש מתקשרים לביתו של הרב והרבנית קובעת עבורם את המועד המתאים לכך.
סדר היום של הרב מתחיל בתפילת הנץ בביהכנ"ס צא"י רמת אהרן, מיד לאחר התפילה נוהג הרב ללמוד פרקי משניות עם ידידו הרב זינגר, לאחר מכן לימוד הלכה עם הרב אברהם צבי בן שלום, ומיד לאחר מכן לימוד עם תלמידו הרב סבו, ולימוד דף היומי עם הרב דוד שץ.
הרב לא סועד ארוחת בוקר, אלא במהלך הלימוד טועם מיני מזונות. "הרב לא אוכל לחם באמצע השבוע ונוטל ידיו רק בשבת ויום טוב" אומר לנו אחד מאברכי הכולל.
בשעה 10:30 מגיע הגר"ש לכולל שבראשותו שם לומד בחברותא ומוסר שיעור בעיון, השיעורים יוצאים בקונטרס "כתר שמעון".
בשעה 13:30 מגיע בחזרה לביתו שם מתקיימת קבל קהל עד השעה 14:00
בשעה 15:00 עד 16:00 הרב מסתגר לשיחות שמגיעות מחו"ל ובעצם מקיים קבלת קהל טלפונית.
בשעה 17:00 יוצא שוב לכולל עד השעה 19:30.
בשעה 19:30 הרב מוסר שיעור הלכה במסגרת ארגון דרשו.
אחרי תפילת מעריב חוזר לביתו לקבלת קהל עד השעה 01:00 לפנות בוקר.
יום חמישי הוא יום של ניתוק מוחלט והרב יוצא ברכבו של מקורבו הרב אברהם צבי בן שלום מבני ברק לעיר אחרת, בדרך כלל לכולל בקרית ספר, שם אין קבלת קהל והרב שקוע בלימוד מהבוקר עד הערב.
סדר היום הנוכחי הוא כמובן כאשר הרב שוהה בארץ, מתברר כי הרב יוצא לקהילות בחו"ל באופן קבוע במהלך השנה, כמו לצרפת, ויאלמסבורג ולייקווד שבארה"ב, ואחת לשנה לאוסטרליה. במסעותיו נוהג הרב לסייע רבות לרשת כולל טהרות שהקים מרן הגרמי"ל לפקוביץ זצוק"ל.
בני הבית מספרים כי את כל ענייני הרב לקחה על עצמה הרבנית רחל תחי', "מלבד גידול 17 ילדים היא לקחה על עצמה לסדר את הקבלת קהל, לדאוג לנסיעותיו לחו"ל, לדאוג לארוחות שיהיו מתאימות לסוג האוכל הדל שהוא אוכל. זוהי מסירות עצומה למען התורה".
ברכות וייעוץ
מעשה נס שהתרחש בויליאמסבורג הביא לביקוש עצום לברכותיו בעיר, מאותו יום פקע שמו ברשות הרבים של ניו יורק. מאז, בכל פעם שהוא מגיע לארה"ב, ממתינים המונים לקבל את פניו בשדה התעופה, כשהם נלחמים על הזכות ליטול את מטלטליו של הצדיק.
"מכל רחבי העולם משחרים לפתחו. חסידיו מתגוררים בארץ, בארה"ב, באירופה, באוסטרליה, בקנדה ובאמריקה. הגר"ש מגיע מדי תקופה לקהילות השונות ברחבי העולם כדי לחזק את ידי תלמידיו הרבים ולעודד את רוחם. ומאידך, יש רבים מחסידיו ברחבי תבל שלא יעשו צעד מבלי להיוועץ תחילה ברבי שמעון. דבר שבשגרה להיכנס למעונו בבני ברק ולפגוש שם בליל של שפות, תושבי ארצות שונות ש'קפצו' לכאן ליום או שניים כדי לשאול שאלה דחופה ולשוב הביתה", אומר לנו אחד ממקורביו.
"באחת הפעמים עליתי לביתו בשעות הערב, לאחר שבבוקר שב מטיסה מפרכת מאוסטרליה הרחוקה. הייתי בטוח שהרב כבר הספיק לנוח לכל הפחות איזה שעה או שתיים. להפתעתי מצאתי אותו חלוש מהרגיל. 'מהבוקר לא הכנסתי כלום לפה', אמר לי, 'הגעתי הביתה היישר מהמטוס ויש הרבה אנשים שחיכו שאחזור, איך אני יכול לאכול או לישון כשיהודים צריכים אותי?'".
"בימי הפורים המונים עולים לביתו. השמועה אומרת כי מי שמתברך ממנו בפורים, הברכה תתקיים במלואה, ולא זו בלבד, אלא שבימי הפורים אפשר 'להוציא' ממנו כל מה שמבקשים. כל הפושט יד נותנים לו, ומי שלא ראה את הבכי המעורב ברגשות גיל בשעה שהוא מדבר בסעודת המצווה מעניינו של יום, לא ראה שמחת פורים אמתית מימיו. השנה גם נבנו מדרגות מיוחדות בביתו לקבלת קהל והוצבו מאבטחים לשמירה על הסדר.
"הדבר החביב ביותר על הרב הוא שבאים להודיע לו שנושעו, הגיעו זוגות בפורים עם עגלות וסיפרו שהתברכו בשנה שעברה ונושעו בחסדי שמים. הגיעו זוגות נשואים טריים לומר תורה על התפילות והברכות לזיווג הגון".
בפרסומי קופות הצדקה המפרסמים כי הרב מברך את התורמים, מתארים את הרב כך: "רבי שמעון גלאי נולד לפני 70 שנה וכל ימיו עסק בתורה וחסד, לפני כ-20 שנה עבר תאונה שעל פי דרך הטבע לא היה יכול לצאת ממנה בחיים. בדרך ניסית הוא השתקם ומאז קיבל משמים כח מיוחד לחזות בדברים מופלאים, לראות מעבר לכח אנוש ולברך ולחזות את העתיד. כל הבאים לרב לקבל את ברכותיו ועצותיו- יוצאים נפעמים מול הגילויים המדהימים שהם חוזים בהם, כאשר הרב מגלה את מסתורי לבבם וצפונותיהם, מתווה להם דרך לברכה, לפעולה ולישועה".
הרב רואה בתורמי קופת העיר כמחויב להם, הוא מקדים את תורם, מתייחס אליהם באהדה, שומע אותם בסבלנות ומברך אותם מכל הלב.
"ארבע פעמים בשנה נוסע הרב לכותל, למירון, לחברון ועוד מקומות קדושים במיוחד עבור תורמי קופת העיר ומעתיר שם אחר שם במתינות ומברך ומשפיע ישועות. נסיעות מיוחדות עורך הרב גלאי לשונם שבצפון, למיכלשטט שבגרמניה ולוילנא שבליטא, שם הוא שופך את נפשו בתפילותיו עבור תורמי קופת העיר. מאות רבות מחסידיו לא יוותרו על ברכתו לפני כל פעולה, עסקה, או שידוך שהם עושים. והוא מצידו אכן מברך, מתווה דרך ומדבריו לא נופל דבר ריקם", מספר תלמידו.
"כוח שמימי מיוחד אשר ניתן לרב גלאי, הוא לחזות את העתיד במדויק ולתורמי קופת העיר הוא אומר צעד אחר צעד את הדרך שילכו בה והמעשה אשר יעשון. לכל הבאים אליו הוא ממליץ לתרום לקות העיר לפני ההתייעצות- ואחר כך לקבל ברכה ועצה. כל השומע לבקשתו של אותו צדיק הרב גלאי – תמיד חזר אליו לברכה ולישועה, ונוכח בפועל כי אכן כוחות מיוחדים ניתנו משמים, ועצותיו מובילות לדרך הנכונה".
גם אפליקציית "תיקון", המציעה קבלת ברכה בעבור תרומה לצדקה – 'מוכרת' את ברכותיו של הרב.
להתמודד עם ניסיונות
אנו מפרסמים כאן שיחה שנערכה לאחרונה במעונו של הגר"ש וטרם פורסמה:
הדור שלנו מלא בניסיונות, איך מחזקים את הציבור להתגבר על כך במיוחד בימים אלו?
הגר"ש: "זכורני מעשה רב שהיה יהודי שהיה קשור מאד לרב גדול אחד שממנו קיבל כל אורחותיו, ושמח לשהות במחיצתו ולקבל ממנו עצה ותבונה בכל הליכותיו, וכשנסתלק אותו רב גדול זה לבית עולמו, חרב עליו עולמו של היהודי, הוא הרגיש כאילו הוא נשאר לבד, והשמחה נעדרה ממנו לחלוטין. היהודי ביקש ממני שאכנס אל מרן הקהלות יעקב זצוק"ל, ולשאול כדת מה לעשות נוכח הטרגדיה שהוא מרגיש בבדידותו לאחר סילוקו של רבו הקרוב.
"הלכתי לרבינו מרן הקהילות יעקב, והצעתי בפניו את הבעיה הכאובה. בחלל האוויר היה ניתן לחוש את תחושת האחריות של רבינו, כאילו בא להציל יהודי מטביעה בים. הוא הושיבני על הכיסא ושאל אותי אם אני מבין שפת העברית, וכן אם אני מבין שפת האידיש, ומיד חזר כמה פעמים על המשפט הבא באידיש ובעברית - תגיד ליהודי שאני אמרתי לך, כי מה שהצדיק עושה ופועל פה בעולם הזה, שמה בעולם האמת הוא עושה ופועל הרבה יותר. אם כאן הצדיק התפלל עליו, הרי שם הוא מתפלל עליו הרבה יותר חזק, וממילא אין זה כלום מה שמרגיש צער, ועליו לשמוח בהמשך עלייתו בעבודת ד' כפי שחינכו רבו.
"הדברים הללו שיצאו מדם התמצית של אביהם ורבם של ישראל, חיזקו אכן מאד את לבו של היהודי, והמועקה נשכחה, והוא נותר לחיות את חייו בשמחה למרות החיסרון הגדול שחש באותם ימים".
איך זוכים לעשיית המצוות מתוך שמחה?
הגר"ש: "על כל אחד לדעת - כי כל מה שעובדים בימי שמחה נותר בקרבו, כי הנשמה שמפעמת בקרבו קולטת הכל, וכמו שאמרו חכמינו אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה, כי כל מה שרואה דברים טובים אצלו אף בצעירותו כשעדיין אינו קולט הכל כראוי, הדברים נקלטים בקרבו ולאחר ארבעים שנה הם מוכחים היטב בפעליו.
"בימי החנוכה מברכים ברכת שהחיינו, ועיקרה הוא להודות לבורא שזיכני להגיע לזמן המיוחד, ובהלכה מובא שאם אחד לא בירך ברכת שהחיינו קודם ההדלקה, יברך ברכת שעשה ניסים ושהחיינו גם לאחר ההדלקה, ואף בימים אחרים, וזאת משום שברכת שהחיינו אף שעיקרה ביום הראשון מחמת התחלת הזמן המיוחד, אם לא זכר זאת, כל ימי החנוכה יכול להודות, שהקב"ה זיכה אותו שיכול להגיע לקיום ימי המצוה שנקבעה לדורות להודות לבורא.
"ומכאן אולי אומר, שהפוסקים הביאו שאף בברכת שהחיינו על בגד חדש, לא חייבת להיות הברכה בשעת לבישה ראשונה, אלא גם לאחר מכן, ומדוע שונה הדבר מאכילה שאינו כך. אלא שהאשל אברהם ביאר זאת והוא יסוד מוסד בכל חיוב ההודאה, שלגבי הלבישה כל זמן שנחשב אצלו כבגד חדש יכול הוא לברך שזיכהו הבורא בלבוש חדש, אבל הנאת אכילה היא רק בפעם הראשונה שבה יש שמחה מיוחדת. ואם כך עולה בבירור שבימי החנוכה כולם כאחד באותה שמחה ששמחים עם ימי ההודאה שניתנו לנו להודות לבורא באלו הימים, ולכן בכל יום יוכל לברך בשמחה שהחיינו.
"אם חפצים לחוש כיום שמחה אמיתית, ייטול על עצמו כל אחד שהוא לומד לכל הפחות שעתיים ברציפות, בכך הוא מראה כי חפץ הוא אכן להתקרב לבוראו, והוא מחשיב אכן את התורה ושמח בלימודה כראוי, או שמתחזק באמירת ברכות בכוונה, וכך מראה שחשובה לו ההודאה לבורא על כל מה שגומל אותו בוקר צהריים וערב. אלו דברים שאם האדם מקבל על עצמו במטרה להתקרב לבורא, זה אכן יקרבו ויביא אותו לידי התקרבות אמיתית שתשרוד בע"ה לזמן רב.
"צריך לדעת שבלימוד הקבוע, אין הדבר רק זכות בעדו בלימוד תורתו, אלא מדובר בזיכוי הרבים הגדול שעושה עם הבריאה כולה, שכן כל מי שרואה כמה הוא משקיע מרצו לקבוע לימודו בקביעות בבית המדרש, הוא מתחזק מכך, וחפץ אף הוא לעשות.
"אם ידע האדם שאין דבר המקרב את האדם לבוראו יותר מאשר עשיית רצונו, ובמיוחד בלימוד התורה הקד', ולשם כך נדרשת ההכרה שיידע האדם שזהו הדבר החשוב ביותר עבורו לעשותו. כשהיינו ילדים וגדלנו בשכונת חליסה בחיפה, בקושי היה לנו דבר מה, בישלו בפרימוס והייתה דלות גדולה. אך מה נחרט בראשי יותר מכל, השמחה שהייתה בבית כשאבא זצ"ל רכש את כל הסט של ש"ס וילנא חדש. אבא ידע להחדיר זאת מבלי לומר מילה, ידענו שלערך התורה אין דבר הדומה לו, גם לא הון גדול וחשוב ככל שיהיה.
"דרנו בבית עם חדר אחד חמישה ילדים, וכשרצינו ללמוד דבר מה, אבא היה לוקח אותנו לבית המדרש ללמוד שם, ובאחד הימים אני מתהלך עם אבא בדרך לבית המדרש, ולהפתעתנו בית המדרש היה נעול. מה צריכה להיות המחשבה בליבו של כל ילד שרואה זאת לנגד עיניו?! זיק של שמחה שאולי נפטרנו מלימוד...
"אך אבא לא אמר מילה, הוא חיפש חלון שניתן לדלג ולקפוץ דרכו, וממרום שנותיו קפץ וחדר בחדוה לבית המדרש ואנו הילדים אחריו. שמחת הלימוד לאחר מכן הייתה בעריבות מיוחדת. ראינו שזה הדבר החשוב באמת עבורו, כי כך עולים ומתעלים, כפי שינק אבא זצ"ל במעונו של מרן החפץ חיים זיע"א. זוהי ההכרה שצריכה להיות לכל בן עליה, שעל שעות הלימוד לא מוותרים ולא מפסיקים בו דבר, ולומדים בו בקביעות ובשמחה".
איך בדור כזה ניתן להיות שמחים באמת?
"אם מדברים על דורנו, לא קל כל כך כיום לשמוח, בדורנו רבו הניסיונות והם אלו המקשים על האדם לעלות ולשמוח בדרכו העולה במסילה בית ד', ועוד יותר מכך האדם מתקשה להודות לבורא על כל צעד ושעל שנעשה עמו, וזאת משום שטרדות היום יום מעסיקות אותו יומם וליל, ואין לו פנאי לחשוב ולו במעט כמה הודאה הוא חייב בכל רגע לבורא כל העולמות שנותן ונותן ללא גבול.
"אך האמת שאם יידע האדם שהכל מנווט משמים, הוא ידע לשמוח במה שיש לו כראוי על המקרא בספר דברים "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' א-לקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא", האיר הספורנו דבר נפלא – 'וזכרת את כל הדרך - שנתן לך לחם לאכול ובגד ללבוש שלא בדרך טבע: לנסותך - אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער: לדעת את אשר בלבבך - שיהיה מה שבלבך יוצא לפועל כדי שידע כל מלאך שבדין תהיה מעלתך יותר מן מלאכי השרת, ותהיה עליך ידיעתי הפועלת לטוב כראוי לנמצא בפועל', ורגיל אני לשמוע כל העת מבחורים ואברכים צעירים שמתקשים הם להתקרב לבוראם ולגדול ולהתעלות רק בגלל הניסיונות הפוקדים אותם כל העת, ולא אחת אני שומע צעירים האומרים שאם לא היה לי הניסיון הזה או ההוא, הייתי לבטח צומח ומתעלה הרבה יותר.
"אך מדברי הספורנו אנו רואים שבעת הניסיון הדרך להתעלות גדול הוא לאין ערוך, ויש ניסיונות בצער שמגביהים את האדם, וכל מה שהעמידנו הבורא בעולמנו, הוא לעמוד בניסיונות ולהצליח לגבור בהם ולהתעלות לבוראנו בשמחה ויש לעובדו בשמחה ובטוב לבב.
"זו גם עבודת היצר בימים אלו בימי השמחה. הרי אין בחור או אברך שלא התעוררו בחודש זה להתקרב יותר לבוראם להתחיל את השנה הבעל"ט מתוך שמחה, אלא שהיצר הרואה זאת יודע היטב לארוב להם, ולומר שזה יהיה קשה בעיניהם, והניסיונות שאופפים אותו יקשו עליו לעמוד במשימה.
"לכן החשוב מכל בימינו, להחדיר אמונה פשוטה, לדעת שהקב"ה הוא מנהיג העולם בחסד וברחמים, וכל מה שעושה עמנו כולו חסד ואהבה אין סופית. האברכים והבחורים הצעירים צריכים להכיר בערך כל עשיה שהאדם עושה, ומה שאדם אינו מבין דיו, כמה חשובה היא התפילה הנאמרת בכל לב מפי כל יהודי ויהודי באשר הוא.
"חז"ל אומרים לנו "תחת אשר לא עבדת את ד' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב", זוהי תביעה על האדם שאינו עובד את בוראו מתוך שמחה, ובמיוחד בימים אלו שנצטווינו לשמוח בהם. אך ראוי לדעת שכל אדם ואדם שייך לשמחה בהתאם למדרגתו הרוחנית ולמצבו הנפשי. בני הישיבות מצווים להביא את עצמם לשמחה על עצם העובדה שזכו להיות בני תורה בכלל, ועל כל מצוה וקירבת א-לקים בפרט, וביותר מי שהיה רחוק מעבודת ד' וזכה להתקרב בחודש זה יותר לעבודת ד', עליו לשמוח ביתר שאת וביתר עוז על עובדה זו.
"הסיבה שבדורנו איננו שמחים כל כך, כי אנו רחוקים מההרגשה הזאת לחוש מהי לחיות בצילו של הבורא, ועד כמה כל רגע ורגע זוכים אנו ממנו לחיים ולכל הנצרך בעבורנו. רק מי שחי כך יוכל לשמוח באמת בכל דבר המקרב אותו בעשייתו לבוראו.
"ניטול לדוגמא המצויה לקראת החורף. חז"ל אומרים כמה גדול יום הגשמים, שנמחלו בו עוונותיהם של ישראל ועוד הרבה דברים חשובים המנויים במסכת תענית, וזאת משום שהגשם הוא המצרך הייחודי שמגיע ישירות מהשמים לבני האדם מבלי כל התערבות וצורך להוסיף ולשנות בו דבר מה. והציבור שרואה את הגשם, מיד נחפז לקחת מטריה ולהסתתר ממנו, במקום להביט ולראות כמה גדולה טובתו של הבורא שמעניק לנו מאוצר הטוב בוקר צהריים וערב.
"אבל גם בזאת ישנה עצה שאדם יעשה לעצמו קבלה מסוימת שדרכה יחזק את הקשר עם בוראו, כמו תפילת אשר יצר בכוונה, שכתוב עליה בספר הישר, שאפילו אם אינו מצליח לעמוד בכל קבלותיו, אם יעמוד בקבלה מסוימת שדרכה ייזכר בחסד ד' ובמה שמשפיע עליו לטובה, יבוא מכך לידי שמחה אמיתית והודאה לבוראו על כל הטוב שגומל עמו כל העת. וראוי לדעת שבהודאה יש שני חלקים, ראשית להכיר את החסדים שעושה עמו הבורא, ולאחר מכן להודות עליהם מתוך שמחה.
"זוהי כוונת הרמב"ם שאומר כי יש להרגיש שמחה בכל מעשה מצוה שמקיימים עד שאין האדם מרגיש בצורך לכבוד או גדולה מלבד שמחה זו. השמח במצוות זוכה להיות קשור בעבותות של אהבה למצוות, וממילא לבורא העולם, ובימים אלו סובבים אותנו מצוות מופלאות שפעם בשנה מתקיימות על ידינו בהידור רב. מעלה זו היא מעלה גדולה היא שאין למעלה הימנה, שאין גדולה וכבוד אלא מדרגה זו של שמחה. וכנגדו ניצב מי שאינו שמח, "אדם זה מקיים מצוות בצורה חיצונית, איננו מעוניין בקיומן בלב שלם, ואף איננו זוכה לרושם עמוק ומהותי על נשמתו, אם אופן קיום המצוות, לימוד התורה וכלליות עבודת ד' שלו נמצאים במדרגה שפלה כל כך, ראוי להיפרע ממנו. אין בעבודה זו דרך האמצע, שכן או שלאדם יש שייכות וקירבה בעבודת ד', או חס וחלילה להיפך. אין מי שהוא לא רחוק אך גם לא קרוב. אדם שזוכה לעבור מהבחינה של אינו שמח במצוות, לגדר של שמח במצוות, ואפילו הנמוך ביותר, עשה מהפך בנפשו".
- באדיבות קו עיתונות