אאא

את הטור הזה שאני מתחיל עכשיו לכתוב, לא רציתי לכתוב, הידיים רועדות על המקלדת בעצם ההתעסקות בנושא הטעון הזה. כמה פעמים התחלתי לכתוב והפסקתי תוך כדי שאני אומר לעצמי, "מי אתה בכלל שתתעסק בנושא כזה רגיש", והאמת שאבין אם לחלקכם יהיה תמוה הדבר.

קראו גם: 

בטור הזה אקדים ואומר, שאני באמת לא מוסמך להביע דעה כלשהיא בנושא, אבל מה לעשות שאני שומע וקורא בכל מקום אפשרי על בעיה מסוימת כואבת. כל פעם כשאני קורא, אני מרגיש הרגשה חזקה שיש לי את התשובה ואני מבין בדיוק את הבעיה. ככה בכל אופן מרגיש לי, ואם אציל אפילו נפש אחת מישראל, עשיתי את שלי.

יצא לי לקרוא לאחרונה על סטטיסטיקות של מקרי התאבדויות בקרב חרדים שהחליטו לצאת בשאלה. ויצא לי לשמוע לא אחת את ההסברים והתאוריות על כך.

שמעתי הסבר אחד על קושי חברתי, ואחר על קושי כספי או משפחתי, וכו'. לדעתי ההסברים האלו חוטאים לאמת, והם סוג של טאטוא מתחת לשטיח. דעתי בנושא אחרת לגמרי.

יש סוג של דיכאון קטן, חלש, לא באמת קריטי שיש להרבה אנשים מדי פעם, וכמו שהוא בא ככה הוא הולך. ויש את הדיכאון האמיתי, דיכאון קליני כזה שלא עובר בקלות וקשה גם לטפל בו. אני סובר שדיכאון מסוג זה מקורו בנשמה שלנו.

הרי כמו שאת הגוף אנחנו צריכים להאכיל באוכל פיזי, גם הנשמה שלנו זקוקה למזון רוחני - כל נשמה בדרגה שלה, וכל אחד ברמתו הוא.

ועכשיו נגיע לנקודה הכל כך כואבת. מי שגדל בבית חרדי, הנשמה שלו התרגלה לקבל את מה שהיא זקוקה לו. לימוד תורה, תפילות וקיום מצוות. נשמה שכזאת, כשכורתים אותה בפתאומיות מצינור האוכל שלה, לא יכולה לשאת את ההרגשה.

אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)
אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)
הגדלה

בחור שפתאום הפסיק ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות, שלא לדבר על עבירות כמו שבת, כשרות ועוד, מרעיב את נשמתו למוות. כמו שאם הוא יפסיק פתאום לאכול, גופו יאבד אט אט את מקור החיות, ככה במקרה דנן, כשמפסיקים לנשמה את האוכל הרוחני היא מתחילה לגסוס, עד שאותו אחד ירגיש דיכאון כל כך חזק ששום דבר גשמי לא יכול לפתור. לא כסף, לא חברה ולא משפחה.

אפשר אולי להוכיח את הדבר הזה. אם הבעיה היא שינוי חברתי/כספי/משפחתי, אז מדוע לא שומעים על חוזרים בתשובה שהתאבדו בגלל הסיבות הללו? הרי להרבה מהחוזרים בתשובה אבד לפתע מקור כספי / חברי / משפחתי, ואני מכיר כל כך הרבה חוזרים בתשובה ולא שמעתי על מקרה כזה.

למעשה בדידי הוי עובדא.

אני עצמי גדלתי למשפחה חילונית לגמרי. רק כשהייתי בגיל שמונה חזר אבי בתשובה, ואחריו בצעדים קשים בהתחלה ובהמשך בהתלהבות ובשמחה, צעדה גם אמי זכרונה לברכה. לא אשכח כמה קושי היה. קושי של מחיקת כל חיי החברה וההרגלים שהיינו רגילים אליהם.

גם המצב הכספי לא היה להיט באותה תקופה, אבי שהיה רגיל להופיע (ממנו למדתי לשיר ולנגן) באירועים חילוניים, הפסיק בשנייה אחת את הכל, כיוון שהבין מהר מאד שריקודים מעורבים זה "לא" אחד גדול.

אומנם משפחה גדולה אין לנו, אבל לסבא וסבתא שלא היו דתיים לקח המון זמן לנסות להתרגל ל"שגעון הפתאומי" של בנם הרציונלי, או שככה הם לפחות חשבו אותו עד עכשיו.

אני כילד זוכר קצת בעיות, בעיות שלאט לאט הסתדרו. מה שאני לא זוכר זה דיכאון. נהפוך הוא, הסתכלתי על אבא, ובהמשך על אמא, וראיתי אותם משתנים לי מול העיניים. יותר שמחה, חיוכים, סבלנות, אהבה, דרך ארץ. אבא חזר כל יום מ"כוילל חזון איש" קורן מאושר, אושר שהיה כל כך חזק שהקרין על כל הבית.

זה כמובן סיפורי הפרטי, כמוהו אני מכיר כל כך הרבה... בעלי תשובה שחלקם איבדו משפחה ועוד הרבה דברים חשובים, אבל את שמחת החיים לא רק שהם לא איבדו, אלא הרוויחו בעוצמות שהם לא ידעו שקיימות. ממילא אי אפשר לתלות את הדיכאון ובעקבותיו סיומים טרגיים של חיים בדברים גשמיים.

תבינו, נשמה שכורתים אותה מהמזון שלה, שולחת איתות. בהתחלה חלש, אבל אט אט הוא מתחזק עד שאותו אחד לא מסוגל לשאת את ההרגשה.

ואני שואל בכאב, למה? למה? למה צריך להגיע לזה? למה בחור שהמסגרת הנוכחית לא מתאימה לו, לא מתאימה לנפש שלו, למה להגיד לו או הכל או כלום?

למה בחור חסידי למשל, שלא טוב לו, לא יכול למצוא דרך אחרת במסגרת הבית ועדיין לקבל את אותה אהבה ולהישאר דתי, דתי במסלול שלו?

למה בחור חסידי שרוצה להוריד את השטריימל ולשים כובע רגיל, או אפילו בלי כובע, או אחד שמוריד חס ושלום את הזקן או את הפאות - ואני יודע שזה כואב למשפחתו, אני ממש יכול להרגיש את הכאב הזה הוא הרי קוטע דבר כל כך חשוב במסורת המשפחתית, אין אחד שזה לא יכאב לו - למה לא לקבל בהבנה את הכאב ההכרחי אבל להינצל לפחות מהכאבים הלא הכרחיים?

למה אנחנו לא מקבלים בהבנה בחור חסידי שרוצה להוריד את השטריימל ולשים כובע רגיל? אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)
למה אנחנו לא מקבלים בהבנה בחור חסידי שרוצה להוריד את השטריימל ולשים כובע רגיל? אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)
הגדלה

למה אי אפשר לאהוב אותו הדבר בחור שלא טוב לו בישיבה? או בחורה שלא טוב לה בסמינר? למה אי אפשר להעביר בזהירות ובאהבה את הילד הסובל למסגרת שתתאים לו?

תגידו שזה יוציא את הבית משיווי משקל? שאולי האחים גם יתקלקלו? תגידו שקוצים חייבים להוציא כדי לשמור על שאר הפרחים? הרי אם ניתן לילד אהבה אמיתית ללא תנאים, ונחנך אותו על פי דרכו, אולי נציל אותו? כמובן שיהיו מקרים שזה לא יעזור, אבל עדיין, כמה מקרים נצליח להציל? על כמה נפשות נצליח נשמור?

אני מנסה עד כמה שאפשר לדמיין את אבאל'ה שלנו שמסתכל מלמעלה. מה הוא חושב? מה הוא היה רוצה שנעשה במקרה כזה? לפעמים נדמה לי שהוא בטח מסתכל מלמעלה וכואב לו לראות כמה מפריזים בניו בדברים לא חשובים, דברים חיצוניים שאמנם לכתחילה הם כמובן עדיפים, אבל עדיין, לא בשביל לאבד נפש מישראל.

חליפה ארוכה או קצרה? שטריימל או כובע קנייץ'? ישיבה אשכנזית או ספרדית? סמינר ליטאי או חסידי או מוסד מודרני מדי חס ושלום? הכל חיצוניות בסופו של דבר, שאומנם היא מאד חשובה, אבל לאבד בגללה את הפנימיות שהיא הדבר הקריטי כדי לחיות - האם זו לא טעות פטאלית?

פגשתי בכל כך הרבה סיפורים ותמיד הרגשתי את אותו הדבר. נשמות שבסך הכל ביקשו התאמה. הם לא רצו להיות חילוניים לגמרי, לא ביקשו לשבור את הכלים ולעזוב הכל, ממש הכל, משפחה חברים ומסורת, הם רק זעקו לעזרה נקודתית.

אבל ברגע שמבחינת הסביבה הם סוג של מנודים, ללא האהבה שהם היו רגילים אליה כילדים והכל רק בגלל נושאים שיחסית למכלול הרחב נחשבים פעוטים, אזי בלית ברירה הם נאלצים לברוח, לעזוב את המקום שבו הם מרגישים לא רצויים.

יצא לכם לראות קטעי וידאו של חרדים לשעבר שרים שירי שבת של בית אבא? אין לי מושג מה חשב כל מי שנחשף לקטעי וידאו אלה, אבל אני שמעתי בכי, נשמה בוכה.

אני שומע אותו שר למשל "פנה לעלבון" עם חבריו וחברותיו מסביב שולחן שישי בלילה, תוך כדי צילום, עישון וחילול שבת, ואני שומע את הנשמה בוכה, צורחת, כגוסס מרעב שפתאום הזליפו לו כמה טיפות מים, והוא צורח "עודדדדד. עודדד. אני זקוק לעוד!".

אלו היו הקולות שאני שמעתי.

אני חייב וידוי אישי, שלא הכי נוח לי לשתף, אבל אני מרגיש שזה ממש צו השעה. אמנם נולדתי חילוני, אבל בהמשך גדלתי עם הרבה תורה מסביבי, ביסודי, ואח"כ בישיבה קטנה ואז גדולה. תמיד המוסיקה הייתה הדבר הכי חשוב לי וחשבתי שהיא הדבר שימלא אותי.

יום אחד, לפני הרבה שנים, מצאתי את עצמי בסוג של דאון, מהסוג החזק. כבחור שכלי, עברתי דבר דבר כדי למצוא מה חסר לי? מה אני עושה לא נכון? עברתי את כל האפשרויות הגשמיות ונתקעתי ללא פתרון. ואז זה הכה בי. הכה בי חזק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

עמירן דביר, ארכיון (צילום: יח''צ)
עמירן דביר, ארכיון (צילום: יח"צ)
הגדלה

לאט לאט חדרה לי ההבנה. הייתי רגיל ללמוד כל כך הרבה גמרא, משניות, מוסר והלכות, ופתאום בתקופה מסוימת הכל פסק. זאת ההרגשה שהנשמה שלי שהיא ה"אני" האמיתי לא יכולה לשאת. היא התחננה לאוכל.

לא עברה דקה, התקשרתי לאבא שלי, הפרעתי לו באמצע שטייגען בכוילל חזון איש המיוחד.

"אבא" אמרתי לו, "מה הסיכוי שאנחנו מוצאים זמן ללמוד חברותא ביחד על בסיס יומי?". אבאל'ה שלי כל כך שמח ואמר שהוא יפנה בשביל זה הכל. והשאר היסטוריה. השמחה והאנרגיות חזרו למעוני, ואיתם ההבנה שבלי רוחניות אנחנו נובלים. ממש ככה.

אני פונה בתחנונים לכל מי שמצא את עצמו במקרה כזה, מי מהצד הדוחה ומי מהצד הדחוי, אל תעשו את הטעות הזאת, שנו קצת מסלול, אבל אל תכריתו את עצמכם.

תמשיכו לשמור על משהו, אל תזרקו הכל, תשאירו את הגחלים אפילו על אש קטנה, תנו לנשמתכם את האוכל שהיא זקוקה לו. תחשבו על זה שיש סיכוי שילדיכם בדור הבא יבעירו אותם מחדש, ואולי החום שלהם יחמם גם אתכם.