הכינוס המרשים והמרגש שהתקיים ביום חמישי האחרון בבנייני האומה ע"י ארגון "אחוות תורה", בנשיאות הרב דוד לייבל, היווה פתח לדיונים נרחבים בבמות שונות וברשתות החברתיות, אודות היחס (הדו צדדי) שבין קהילת האברכים לקהילת יראי השם, שמסיבות כאלו ואחרות, עמלים לפרנסתם על מנת לכלכל בכבוד את משפחותיהם.
במסגרת הדיונים הללו, עלו טיעונים שונים. בין היתר, הופנה זרקור ליחס החד מימדי שקיים כלפי חרדים עובדים מצד הקהילה כולה. ללא ספק, עבור כאלו שבחרו לצאת ולעבוד על מנת להביא טרף לביתם, יחס זה יכול לחרוץ את גורלם הרוחני, ואת מידת הקשר שהם יחושו כלפי עולם התורה ובית המדרש.
אין ספק שכל עוד קיים יחס של פטרונות חברתית, כלפי מי שמרשה לעצמו להצהיר בגלוי על כך שהוא יצא לעבוד, יהיה קשה מאוד ליצור הווי משותף של בית מדרש עבור כולנו יחד. יש מקום גדול לייקר את מעמדם של אלו שבחרו להקדיש את ימיהם ללימוד תורה בלבד, אבל גם אחרי המקום הזה, לא נותר מקום להבין את האווירה של הפטרונות החברתית שנוצרה כלפי צעירים שאינם מהססים לומר בקול: הלכנו לעבוד.
ובנתיים, למרות האמירה החשובה שאחוות תורה הביאה בכנפיה, הפטרונות הזו עדיין קיימת, ובגדול. היא נובעת מהמוסכמה החברתית שכולנו שותפים לה: מותר לעבוד, אבל אסור להגיד שאתה עובד. הווי אומר, להיות אברך שלא פותח ספר ושותה כל היום קפה תוך כדי ערבובי נדל"ן עורבא פרח, על סגירת מרפסות ותיווך רבע עיסקה של תמ"א 38 בתמורה למחסן זניח של שמונה מ"ר, וכל עוד זה נעשה מהטלפון הכשר במרפסת של הכולל - מותר לכתחילה.
אבל, לבוא לכולל ולהגיד שאתה נוסע באחת בצהריים לעבוד בחצי משרה כמתווך נדל"ן בתמורה למשכורת של 4,500 שקלים, זה כבר "טרייף חזיר" שמוריד את המעמד החברתי שלך בקהילת האברכים השכונתית למקום הכי נמוך שקיים. והם עוד מוסיפים בגיחוך מאחורי הגב שלך: "מילא היה עושה משהו רציני עם עצמו. הלך לעבוד בשלושים ושבעה שקלים לשעה. נעבך". ומי מדבר כבר על קבלה למוסדות חינוך - תתחילו להכין חבילות של ממחטות עבור האשה.
כל הפטרונות הזו כלפי העובדים נובעת מהגישה הזו. הם עובדים, אבל אנחנו בכלל אברכי כולל שהתגלגלנו איכשהוא לכמה שליחויות ציבוריות. "הגדולים לחצו שנבוא להושיע את עם ישראל ועל הדרך גם הבאנו איזו עקיצה קטנה כדי לחתן את הילדים". והנה, אנחנו אפילו מחבקים את העובדים. הידד לנו. ישנם כאלו שממש לובשים פראקים בשם הפטרונות הזו, אתה יכול לראות ראש מוסד שלא פתח ספר כבר עשרים שנה, מסתובב לך עם פראק ועושה פוזות ודאווינים על כל השכונה, ולפעמים הוא גם קובע מי מהאברכים לשבט ומי לחסד.
הפטרונות הזו בעייתית לא רק בגלל הריחוק הפיזי והחוסר במסגרת שהיא יוצרת, אלא בעיקר בגלל האתוס והתודעה. במקרים רבים, בקרב צעירים שיצאו לעבוד או ללמוד מקצוע, התודעה התורנית מחוקה כמעט לחלוטין: מי שאיכשהוא מצא את עצמו מוגדר כעובד לא מוצא לעצמו שום מקום בבית מדרש. האברכים מסתכלים עליו בפרצוף שאומר - מה הקשר שלך לפה, תבוא בתשע בערב יש שיעור דף היומי לפנסיונרים בחדר האחורי, מקומך שם.
ואגב. אם אני מביט סביבי אני רואה חלוקה מוחלטת בין הדור הזה לדור הקודם. אנשים מעל גיל 45 שמוגדרים כעובדים נתפסים גם כיהודים יראים ותלמידי חכמים, והם גם באמת כאלה, חלקם יודעי ש"ס. אבל בקרב הצעירים, במקרים רבים, מי שאינו אברך, לא פותח ספר - כפשוטו ממש. התודעה התורנית מחוקה לחלוטין. אני כותב את הדברים הללו מהחוויה האישית שלי. יוצא לי לעבוד לצידם של רבים וטובים, אנשים מעל גיל 45 שעובדים מבוקר עד ליל בעסקי חולין מוחלטים, נותרו בעלי צורה תורנית וזיקה עמוקה לכל סוגיה או שאלה הלכתית. לעומת זאת, בדור הצעיר יותר, אם עולה שאלה הלכתית או סוגיה תלמודית התגובה האוטומטית שאתה מקבל היא: חבר, טעית בכתובת.
היוזמה של הרב לייבל היא יפיפייה, באמת. אין עוררין על כך שבזכותו יש מקום לאנשים עובדים בבית המדרש. אבל השאלה היא האם היא רק יוצרת מסגרת או שהיא גם בונה עבורם תודעה. מהשיח שהתעורר עולה כי יש חשש שהוא לא פתר את הבעיה של התודעה אלא רק העצים אותה. החרדי העובד צריך מסגרת מיוחדת כדי ללמוד: המסגרת של הרב לייבל. זו יוזמה מקסימה, אבל היא עושה כאב לב. למה אדם שעובד צריך בכלל שיקימו עבורו מסגרת, איפה בדרך נאבדה לנו השפיות הבסיסית שתתן לו להרגיש שהוא יכול ומחוייב להיות שקוע בתורה כפי כוחו. כן כן, אותה שפיות שתוכלו למצוא בקלות בדור שהיה פה לפני עשרים שנה.
כשהשפיות תחזור, הפטרונות תיעלם, וכשהפטרונות תיעלם אז גם התודעה התורנית של כל אחד ואחד מאיתנו תחזור, ובגאון.
אני חלילה לא מפקפק בטוהר מעשיו של הרב לבל. אבל כדאי להפנים שאת הבעיה הזו - הבעיה השורשית של שינוי התודעה, שום מסגרת או כינוס רב רושם בבנייני האומה לא יצליחו לפתור. רק אנחנו נצליח להחזיר לעצמנו את השפיות למקום, זו השפיות שלנו ואף אחד לא יצליח לעשות את זה בשבילנו.
אז הנה השנקל שאני תורם לענין: אין חרדי עובד ואין חרדי לומד. יש יהודי שהערך העליון ביותר בחייו הוא לימוד התורה וקיום המצוות, ועבור הערך הזה הוא מתמסר בכל כוחו בהתאם ליכולותיו האישיות והתנאים שעומדים לרשותו. מי שבפנים - בפנים, ומי שלא - בעזרת השם בקרוב.