אאא

השבוע בית המשפט נתן את דעתו בעניין קבילות והשימוש בראיות אשר נגבו לכאורה שלא כדין. מערכת המשפט הישראלית מתמודדת לא מעט עם טענות העוסקות בקבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין. הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי. כיצד אפוא מתייחסים לכך הדין והפסיקה, ומתי תהיה ראיה שהושגה שלא כדין קבילה בהליך משפטי? ברשימה קצרה זו אעסוק בקליפת אגוז בפסלות ראיות שהושגו שלא כדין.

ראשית כל, אתייחס למשפט הפלילי, על אף שההסברים להלן משמשים גם את הפסיקה במשפט האזרחי. כידוע, הנתיב המרכזי כיום לבחינת פסלות ראיות במשפט פלילי, אשר הושגו תוך כדי פגיעה בזכויות הנאשם, הוגדר על ידי בית המשפט העליון בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (להלן: "עניין יששכרוב"). נתיב הידוע כ"כלל הפסילה".

בפסק דין חשוב זה, אשר ניתן בהרכב מורחב בן תשעה שופטים (והתקבל ברוב של שמונה מול אחד), בית המשפט העליון הכיר – בזהירות ובאופן עקרוני – בדוקטרינת פירות העץ המורעל. אמנם לא באופן כוללני ואמנם לא באופן גורף, ואמנם מבלי להחיל את דוקטרינת פירות העץ המורעל על המשפט הפלילי בישראל, אך במידה רבה ביחס לכללי פסילת הראיות שהיו נהוגים במשפט הפלילי בישראל ערב פסק הדין. נקבע כי:

"אין לאמץ את דוקטרינת פירות העץ המורעל בשיטתנו המשפטית. קרי, ראיה הנקבעת כפסולה לא מביאה לפסילת הראיות שנבעו ממנה באופן אוטומאטי. עם זאת, נקבע כי מקום בו נבעה ראיה חדשה מראיה פסולה, יש לבחון הקפדה יתרה את קבילותה של הראיה המקורית, וכן, ככל שתמצא זו כראיה לא קבילה, את השפעה על הראיה המאוחרת בזמן" (ע"פ 6144/10 ‏טדרוס גטצאו נ' מדינת ישראל).

דוקטרינת פירות העץ המורעל, מהי?

דוקטרינת פירות העץ המורעל שאובה מן המשפט האמריקני. על פי תיאוריה זו, בית המשפט יפסול לא רק את הראיה שהושגה שלא כדין, תוך הפרת זכויותיו החוקתיות של הנאשם, אלא גם כל ראיה נוספת שאותרה באמצעות אותה ראיה (הן במישרין והן בעקיפין).

היינו, הראיות האחרות שאותרו אינן אלא "פירותיו" של "עץ מורעל", ויש לפסול אותן גם אם אין ספק במהימנות תוכנן. דוקטרינה זו מבוססת על הצדקת "רעיון ההרתעה" של הרשות מפני נקיטה באמצעים לא כשרים להשגת ראיות פסולות.

אין ספק כי דוקטרינת פירות העץ המורעל יושבת בסתירה למטרה המרכזית של המשפט הפלילי והיא "חשיפת האמת". זאת משום שהשימוש בה מחייב את בית המשפט לאזן בין חשיפת האמת לבין הזכות להליך הוגן.

הסייגים, העקרונות ואמות המידה

בפסק הדין בעניין יששכרוב נקבע כי לפי "כלל הפסילה", בית המשפט רשאי לפסול את קבילותן של ראיות רק כאשר הוא נוכח ש"הראיה הושגה שלא כדין, וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן, שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה" (שם, ההדגשות לא במקור).

רוצה לומר, הראיה תיפסל אך ורק אם: 1) הוכח שהושגה שלא כדין; 2) זכותו של הנאשם להליך הוגן נפגעה באופן מהותי; 3) שלא בהתאם לגבולות הגזרה הקבועים בפסקת ההגבלה.

כב' השופטת דורית בייניש (בתוארה אז), אשר כתבה את פסק הדין בעניין יששכרוב, קבעה כי מדובר בנוסחת איזון עקרונית שנועדה להשיג פשרה ראויה בין מכלול האינטרסים הרלבנטיים והזכויות לשאלת קבילותן של ראיות אשר הושגו שלא כדין. ראוי לציין כי הפסיקה בישראל קבעה שההלכה בעניין יששכרוב איננה "כלל גורף" אלא "עקרונות" אשר יש ליישמם "באופן ספציפי בכל תיק".

מהם אותם עקרונות האמורים להנחות את בית המשפט? נקבע כי נוסחת האיזון תיושם על פי שיקול דעתו של בית המשפט, תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות והפרטניות של המקרה, ואגב שימת לב לאמות מידה כגון:

  • חשיפת האמת.
  • השלטת חוק וסדר, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור.
  • זכויות נפגעי עבירה.
  • אופייה וחומרתה של אי החוקיות אשר הייתה כרוכה בהשגת הראיה.
  • מידת ההשפעה של האמצעים הפסולים על הראיה שהושגה.
  • שאלת הנזק אל מול התועלת החברתית הכרוכה בפסילת הראיה.

"כלל הפסילה" הוסבר בשני נימוקים מרכזיים – הנימוק הראשון עוסק בחשוד/בנאשם עצמו, שכן ביכולתו להביא לפסילת ראיה אשר הושגה כתוצאה מחקירה בלתי חוקית. הנימוק השני נוגע למערכת אכיפת החוק ומטרתו לחנך ולהרתיע את גורמי החקירה מפני שימוש באמצעי חקירה פסולים.

כאשר אנו עוברים למשפט האזרחי, הסיבות לפסילת ראיות משתנות אף הן. ראשית, בדומה למשפט הפלילי, גם במשפט האזרחי ידוע כי דוקטרינת פירות העץ המורעל לא חלה בישראל באופן גורף.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

יתרה מזו, אנו מוצאים את קיומם של חריגים מבית מדרשו של המחוקק כגון סעיף 13 לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 או סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. סעיפים אשר אוסרים באופן ספציפי על שימוש בראיות שהושגו תוך הפרת דברי חקיקה אלה, ומדובר בחריג שיש בו כדי ללמד על הכלל. ניתן אפוא לומר כי פסילתן של ראיות בהליך אזרחי, הגם כאשר מדובר בראיות שהושגו שלא כדין, לא תעשה אלא במקרים חריגים ביותר.

לסיכום

המשפט הישראלי מתיר עשיית שימוש בראיות שהושגו שלא כדין, אך אין זו ברירת מחדל. כל מקרה נבחן לגופו. כאשר בית המשפט נדרש לבחון את קבילותה של ראיה שהושגה באופן בלתי חוקי, שומה עליו לשים לנגד עיניו שיקולים שונים. החל משיקולים הנוגעים לאופן השגת הראיה (ומידת הפרת החוק והזכויות הנפגעות), וכלה בשיקולים העוסקים בראיה גופה כגון משקלה, קבילותה, וחשיבותה לחקר האמת.

לצד פסקי דין שבהם נפסלו ראיות שהושגו שלא כדין, כמו לדוגמה בפסק הדין בעניין יששכרוב אשר הוזכר לעיל, ניתן למצוא גם פסקי דין הפוכים שבמסגרתם בית המשפט בחר דווקא להכיר בקבילותן של ראיות מסוימות, חרף השגתן שלא כדין.

מסקנת הדברים היא, שאיכות ואופן קבלת הראיה תכריע בסופו של דבר לעניין קבילותה, ובהמשך ניהול התיק, גם לעניין משקל הראיה בתיק. עם זאת, אין כרטיס פתוח לקבלת כל ראיה מבלי להידרש לאופן ולחוקיות קבלתה.