החלטת עיריית גבעת שמואל לסגור כמה מהפארקים בשטחה לתושבי ערים אחרות, במה שהתפרש כהחלטה המכוונת בעיקר נגד השכנים הבני-ברקים - עוררה סערה גדולה. צפוי.
העירייה כמובן מיהרה והגיבה שההחלטה איננה נגד תושבי בני ברק באופן ספציפי, אלא נגד כל מי שאינו תושב גבעת שמואל.
אך הבה ונודה על האמת, אין ספק שהתמונה העיקרית שעמדה מול עיניהם של פרנסי גבעת שמואל היא של זאטוטים חובשי כיפות שחורות וציציות מתנפנפות מתרוצצים בגני השעשועים. לאו דווקא משנאה לאותם חרדים, אלא כי פשוט הם בעיקר אלא שגודשים את הפארקים וקלים לזיהוי כמי שאינם תושבי העיר. אבל אפשר בהחלט להבין את עיריית גבעת שמואל. אנשים החליטו להתגורר בגבעת שמואל, כי ביקשו את המרקם החברתי-עירוני של גבעת, ולא של בני ברק. זכותם לבקש שחופשת הקיץ שלהם לא תופרע על ידי אי-אלו מאות ואלפי בעלי עודף מרץ.
מנגד, אין ספק שפרנסי בני ברק אשמים לא פחות במצב שנוצר, כך שלרבבות ילדי החמד אין מקום להתאוורר, ואפילו התרעננות קצרה של אחר הצהרים דורשת נסיעה לערים השכנות מרמת גן ועד תל אביב, מגבעת שמואל ועד פתח תקווה. מצב מסובך ולא נח בוודאי למשפחות ברוכות הילדים וחסרות הרכבים. וכמו שרבותינו הבינו והדריכו כי בין זמן לזמן חייבים 'בין הזמנים', לתת רווח ומנוחה, כך צריך לדעת שבין ישיבה לישיבה ובין בית כנסת לבית מדרש, חייבים איזו פיסת דשא ומגלשה לממש את חווית אותו 'בין הזמנים' מדובר.
שני הטיעונים הנ"ל, מוכרים, מובנים וארשה לעצמי להניח שגם מוסכמים על רובא דרובא של הקוראים.
הרשו לי להציג בפניכם טיעון שלישי. טיעון שינסה להפיס במעט את דעתם של שני הצדדים ולצנן את החום הגוש-דני הלח והמיוזע.
לכאורה, תושבי בני ברק יכולים לבא ולטעון כלפי עמיתיהם הגב"שים וכל השאר שבסביבה: נכון, אנחנו באים אליכם כדי לנח קצת ולהתרענן בפארקים ובגינות שברשותכם. אך גם אתם מגיעים אלינו לצרוך את השירותים שאנחנו מעניקים. שירותים בתחום האידישקייט והמסתעף.
כשאתם רוצים לקנות תשמיש קדושה או מצווה, ארבעת המינים או שלוש מצות, דפנות לסוכה או להגעיל כלים, היכן אתם עושים זאת? אצלנו. וכשחשקה נפשכם לטעום מעט צ'ולנט או חלת ויז'ניץ חמה ורכה להיכן באים הנכם? אלינו. לקבל ברכה, להתרשם מפוניבז', לסייר ברחובות וסתם לנשום (בעצם לנשום זו לא מילה מתאימה כשמדברים על בני ברק, נסכם על להרגיש) מעט מההוואי הכל-כך ייחודי וכל-כך יהודי שלנו – כל זאת ועוד רק אצלנו אתם מוצאים.
ועלינו זה לא מקשה? הו-הו כמה שזה מקשה. הכבישים הפקוקים - נפקקים עוד יותר, החנויות הצפופות – מצטופפות והולכות, המדרכות העמוסות – נעמסות עד להתפקע. שלא נדבר על זה שהפכתם אותנו לבובות בחלון ראווה, שלא לומר מוצגים במוזיאון עתיקות ואתם מסתכלים עלינו משל ראיתם את סב-סבכם שיצא ועלה מקברו.
אם כן ישנה חלוקה ברורה: אנחנו באים אליכם לצרוך קצת נופש ואתם באים אלינו לצרוך מעט אידישקייט – אתם לא תתלוננו עלינו, ואנחנו לא נתלונן עליכם. ובא לציון גואל.
* הכותב הינו ירושלמי שבטעות נקלע לשנה ומחצה לבני ברק.