אאא

"שלומית, שלומית עני לי בבקשה"

היא שכבה כפופה. סלעים משורגים חדים ושנונים הזדקרו מכל כיוון. אולי זה רק חלום. אבל אולי באמת קראו. היא שמעה לחישה רחוקה. קשה לה להיזכר, אולי עדיף שלא .

 היא רוצה לברוח מכל מה שהיה. שיניחו לה . היא לא אוהבת להרגיש את קיבתה זועקת לקמצוץ עשב. די לה .

 שוב נשמעה לחישה. מי זה מתעקש לקרוא לה, מה שברור לה זה לא האוייב.

 בלחישה נשמעה היטב הכאב והערגה. היא לא מזהה. היא כבר לא זוכרת כמה זמן שרועה במצב של נים ולא נים.

היא פתחה פיה לענות אבל חוץ מהברה שלא נשמעה אפילו באוזניה, לא יצא שום קול מגרונה. למה קשה כל כך להתעורר היא נסתה להתרומם, אבל התזוזה מהמצע הקשה גרם לה לגניחות ואנחות.

"שלומית, זה אני אבינדב, עני לי , איפה את" התרגש אחיה לשמע קולה החלוש. יופי היא עדיין חיה .א-לקים שומר יתומים אתה. חיה אותה כדי שתהיה לי סיבה להלחם.

 הוא התכופף לפתח המערה הסיט את הצמחים כדי לכסות שוב את הפתח והחל לזחול על ברכיו. הוא זוכר היטב את מספר הזחילות עד למסתור שבמעמקי המערת הנטיפים .

גלתה יהודה מעוני...

"שלומית, ראי מה הבאתי לך, תאנה , תאנה היית מאמינה , שמרתי לך כדי שתתחזקי, את שומעת אותי שלומית?"

"אבינדב, היכן היית עד עכשיו? , אני ממתינה לך אולי שבוע." לחשה שלומית בקול צרוד.

"לא שלומית, רק אתמול באתי למקום מחבואך כדי לתת לך דבר מה להכניס לפיך, כמו כל יום. שלומית , את לא זוכרת שכל לילה אני מגיע?" את השאלה הזו הוא שואל כל יום. כמה מדאיגה אותו השכחה הזו. האם גם אחותו שמאבדת את זיכרונה עקב הרעב תצטרף לרבבות הקורבנות?

אין פינה שהחורבן הנורא לא הגיע אליו. האם הוא הולך לאבד את אחותו היחידה. הנפש האחת שנשארה מכל משפחתו?

שלומית שתקה , פניה חיוורות. לפתע החלה להשתעל תוך כדי גלישת גופה. חצי שוכבת חצי יושבת.

אבינדב מרגיש שהוא נחנק מכאב למראיה החולני.

קחי, מהרי אכלי את התאנה , זה יחזק אותך.

שלומית לוקחת את התאנה בידה הרועדת, ממלמלת ברכה ונוגסת ברעבתנות עד תום כשהיא מלקקת את שפתיה.

"למה מלמלת לפני?''

"ברכתי".

"ברכת? א-לוקים עזב אותנו , נפרד מאיתנו יחד עם בית המקדש."

"אל תאמר כך, חלילה, א-לוקים יודע ורואה"

כי גדול כים שברך מי ירפא לך...

"קשה לי לברך כמוך, אבא נדקר בחרב בידי רומאי לפני שבועיים ואמא מתה מרעב, אני עצמי הלכתי לחפש לה טרף כשאני מסכן את עצמי ועד שהגעתי חזרה, היא כבר לא היתה, את מבינה? צדוק, שמעיה ויעל אחינו הקטנים נרצחו מול עיני. אני מקנא בחיות המדבר שמשוטטות חפשי . מדוע נולדתי אדם. לו יכולתי להפוך לחתול."

"אינך מבין שיש גזירה קשה?"

"נהפכתי לחית השדה ואין לי עוד יכולת להבין, כמה אני מתקנא במתים, הרחובות מלאים פגרי אדם. והם מעוררים את קנאתי. למה לא נאספתי אל עמי כמו הורינו. מדוע נגזר עלי לחיות ולהביט בכל הזוועה הזו?" אבינדב הליט את פניו בידיו ונשבר."

"אולי נצליח לברוח אבינדב" התאמצה לחזק את רוחו . "ד' לא נטש אותך, הוא רק מנסה אותך"

לפתע התנער ממקומו וחזר לפקד על העניינים .

להתראות שלומית היי חזקה ברוחך האמיני שננצל, תני לי כח. אנא השארי איתנה למעני. אבוא מחר" ומיד נעלם מהמערה.

על הר ציון ששמם...

אבינדב יצא לרחוב האפל. עשן שהכביד על נשימתו עדיין אפף את העיר. מכל פינה נראה בית המקדש החרב. ערפילי פיח היתמרו מעלה ויצרו ענן שכיסה את העיר . המראה השרוף שרף את הנשמה עד לעומק. ועדיין היה זה בלתי יאומן.

 אולי ינסה לשפשף את עיניו ואז יקיץ מחלום הבלהות. ויחייך למול בית המקדש בתפארתו, אולי יתפוגג המראה האימתני ועננת הפיח המשתוללת ברוח המערבית, המשנה את צורתה המכוערת בתנוחה מפלצתית מאיימת מידי רגע, והעשן שנראה מעל הר המוריה יהפוך עשן מזבחות.

אז ירוץ לאבא ואמא, יחבק אותם ויספר על חלום הבלהות . חיילים נראו נכנסים ויוצאים מפתחי הבתים . הטבח לא הסתיים עדיין, ומידי כמה רגעים התגלו מקומות מסתור שבהם יהודים אומללים צועקים ומתחננים על חייהם או לפחות על חיי ילדיהם. החמלה נעלמה כליל ונדמה היה שחיות האדם משתוקקות לדם . צימאון בלתי מוסבר לאחר שחוסלה כמעט כל העיר. ידי הצוררים לא נלאו מלטבוח.

אבינדב ידע שיש לו כמה ימי חסד עד שתתגלה זהותו. הוא ידע שחייו בסכנה מיידית אף על פי שמחופש היה בתלבושת של חייל רומאי שמצא על גוויתו של אחד הלוחמים.

לא היה לו פנאי לחשוב. מי שרוצה לשרוד חוטף מיד את ההזדמנות הראשונה. הוא זוכר היטב איך השליך את גופת הרומאי לתוך באר עמוקה וריקה והכל כדי לא לעורר חשד.

כדי לא לעורר את חשדם על התנהגותו השונה מהתנהלותם הברברית, השתדל ללכת בצידי דרכים. הרעב המציק איים למוטט את רוחו. לפתע נעצר למראה הדמות השרועה על העשב. אלי הטוב, זה אלחנן חברי. בטנו היתה נפוחה פיו פתוח. ועיניו שקועות בחוריהן.

טובים היו... מחללי רעב...

הוא התכופף וידע שאכן שכנו, חברו בנפש איננו אתו כמו רבים שנפלו חלליים חללים.

אוי לא, תחושת הבדידות הלכה והעיקה כמעט כמו הרעב. אלחנן זה שככל שהיו חברים קרובים היו גם שונים כל כך.

 אלחנן הפציר בי כל העת על האסון על החורבן ועל הצעד הנכון להיכנע לרומאים ובכך למנוע את הטבח הנורא, חשב לעצמו, ממש כמו ירמיהו בשעתו. אבל אני,

אני שונה , אני נלחם, אני הייתי בקבוצת הקנאים.

צדקת ממני, אלחנן. וכי מה נשאר מכל העזות והגבורה שהתעטרנו בהם. כמה מושפלים יצאנו.

שמעו נא כל העמים... ובחורי הלכו בשבי...

מאחור צצה לפתע קבוצת שבויים יהודים קשורים כבהמות משא אחד לשני. על שכמם צמודים שלשלאות ברזל ושתי שורות חיילים צועדים לצידם ומכים את המתעכבים יתר על המידה. נרתעתי לאחור ובלי שום הכנה מוקדמת צעק אלי שבוי כפוף

"אבינדב, זה אתה ?"בלעתי את רוקי.

 ראיתי את בן דודי שתמיד זכרתיו כשצהלה על פניו, מביט בי כעת בעיניים כבויות, אך מופתע.

כל כך רציתי לעזור לו לחבקו לבכות על צווארו. אבל קפאתי מפחד . עיני החיילים הביטו במחזה בתמיהה. אחד המפקדים התקרב אלי ושאל.

"אתה מכיר אותו?''

הנהנתי בראשי לשלילה. התפללתי שלא ישים לב לרעדה שאחזני.

"ומדוע הוא קרא לך אבינדב?"

"כנראה מבולבל ומזהה בי מישהו אחר" ראיתי את עיניו המצמיתות והחשדניות והוספתי "אני נמצא בעיר זמן קצר וכי היה לי פנאי לקנות לי חבר יהודי"? חייכתי בלעג .

 נראה שהמאמץ לשרוד הוליד בי את כושר המשחק היטב, כיון  שהשיירה המשיכה בהילוכה ובן דודי חזר להשפיל את ראשו.

הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי...

לאחר שהשיירה נעלמה מהעין הרשתי לדמעותי לזרום, אבל אז שמעתי סוסים שועטים וצעקות קרב. ידעתי שאסור למישהו מהם לראות אותי במצבי. נסיתי לנגב את דמעותי. לא הצלחתי להבין מהיכן מקור הדמעות שכבר חשבתי שיבש. אך לא. פני היו אדומות ורטובות במידה רבה ופלוגה שלמה עוד רגע קט תגלה אותי. שוב חזר בי הרצון האדיר לשרוד. נתתי קפיצה למדרון שנהפך בשבועיים האחרונים לקבר אחים ונשכבתי על הגופות שקבלו אותי לזרועותם. עשיתי עצמי כמת עד יעבור זעם.

כשהדי הקולות נדמו ועלטה כיסתה את הארץ, יצאתי והתקרבתי שוב למחנה הצבא שם אולי יש סיכוי למצוא שאריות רמוסות של דברי מאכל, המתגוללים בתבן ובמספוא. לסוסי הקרב נתן טיטוס פינוק מיוחד. מיהרתי לחפש וכי יכולתי לתת לשלומית למות ברעב ?

ויחזו לך משאות שוא ומדוחים...

לפתע ניתכה על ראשי מכה אדירה. מצאתי עצמי שרוע על גחוני כשדמות בלתי ידועה, מנחיתה עלי מכה נוספת. דם החל לזרום מאפי, אבל אז שמעתי את המכה מסנן לעברי "רומאי ארור שכמותך, פה תהיה קבורתך , אתה וחבריך שבאתם לטנף את ארצינו הקדושה,"

"אני יהודי, ואני בורח מהרומאים, אני נשבע, הם הרגו ורצחו את כל משפחתי'',

"כלב, מה עושים המדים שאתה מתעטר בהם?"

"התעטפתי בהם כדי להינצל, קוראים לי אבינדב בן יונתן"

"אם כך, אתה מתרועע עם הצוררים, טוב מותך מחייך"

"חלילה, אני נאלץ להתרחק מהם פן יתגלה יהדותי"

"אם נכונים דבריך, בא והצטרף ללוחמינו עכשיו "

"מה, עוד לא נכנעתם לרומי? האם ירושלים לא נכבשה?"

ראה ד' והביטה כי הייתי זוללה...

"גיבורינו ילחמו עד הדם האחרון, אנו שומרים על הכבוד היהודי כמו לפני החורבן"

"גם אני נמניתי על הביריונים , אבל ראיתי שהפרושים צדקו , היינו צריכים להיכנע ולהציל את העיר"

"מוג לב שכמוך, גם אתה כמו בטלני העיר, חושב שאפשרי להאמין לארורים?"

"אם אבוא ואצטרף, האם תצילו את אחותי שלומית?"

"יש לך אחות? אתה בר מזל, נשארנו מתי מעט מפלוגה גדולה ולנו כבר אין לאן לחזור יען כי כולם הצטרפו לקורבנות"

"ממה אתם חיים ברעב הנורא?''

"כל עוד יש קורבנות בדרכים, יש מה לאכול"

"אתה מתכוון שאתם אוכלים בשר אדם???"

"בימים טרופים אלו כשאין אפילו אוכל בהמה, אתה מצפה למעדנים ותוספת של צפיחית בדבש"?

"לא, לא, לא אצטרף" מיהר אבינדב לענות וחש איך גוש קבס עולה מגרונו ומאיים לחונקו.

"נמושה שכמותך, אולי מעדיף אתה למות כמו כלב בשדה?"

"אמצא לי דרך להימלט מהעיר." אבינדב החל ללכת ,אבל הלוחם תפס אותו בחוזקה.

כי הגדיל אוייב ידו פרש צר...

"הקשב לדברי היטב, אם תגלה את גרעין הלוחמים שלנו אשסף את גרונך, ועוד תדע, שאין לך סיכוי לצאת חי מהעיר אלא בתור שבוי או בתור מאכל לחיות הטרף כשהרומאים יביטו בך כיצד אתה נטרף בידי אריה רעב ועוד ימחאו כפים בהנאה''.

אבינדב השליך את ידו של נביא הזעם מעליו והתרחק.

"עצור. עדיין לא סיימתי. ואם יתמזל מזלך במיוחד תמצאו את עצמכם אתה ואחותך בתוך אוניה מיוחדת של צעירים וצעירות מפליגה לרומי שם יאלצו אתכם לחטוא ולחיות עם בני זוג רומאיים. אל תחשוב שתפנה צפונה או מערבה ונגבה. מכל כיון העמים מסביב ישמחו להשיב אותך לאוייבים".

אבינדב החיש את צעדיו . לא די לו היה בגיהנום הנפרש לרגליו מכל מראה שהוא, עוד היה הלוחם מנבא לו דברים קשים. יש עוד מדורי שאול נמוכים בגהינום שלא ידעתי עליהם ,חשב.

דבק לשון יונק...

באחד הפתחים של בית שראה זמנים טובים יותר, שמע אם ששרה לבנה הקטן ומשדלת אותו לאכול. קשה היה לו להאמין שאכן עוד נשארו ילדים שמה שהיה חסר להם זהו רק שיר, כדי שיאותו בטובם לפתוח פיהם ולאכול. אולי יתמזל מזלי ואבקש ממנה גם משהו להשיב את נפשי ונפש אחותי.

הוא צעד לעבר האם היושבת בפתח ומחזיקה תינוק יונק . הוא התקרב אך היא לא פסקה מלהפציר בילדה. המראה היה משונה. הילד היה שמוט ושקט מידי. עוד פסיעה הבהירה לו את התמונה הזוועתית. הילד כבר לא חי והאאם יצאה מדעתה. לפתע היא קלטה את הדמות המתקרבת ואמרה "כבר כמה שעות הוא ככה, הוא פשוט כבר לא רעב ",היא המשיכה לשיר לו בלא להבין שהוא כבר איננו.

"הניחי לו, הוא כבר לא רעב, עכשיו כבר טוב לו"

היא הביטה בו במבט של טירוף.

"יש לך גברתי משהו לאכול"

"יש לי, אני שומרת לבני שיתעורר אולי יסכים לאכול משהו אחר".

"הוא כבר לא צריך, אבל אני צריך ואני צריך לאחותי החולה"

היא חיבקה את בנה ממושכות.   לפתע התנערה ובקשה ממנו לעזור לקוברו. הוא כרה קבר קטן מאחורי הבית הניח את הגוויה בשוחה והערימו יחד עפר.

"מהר, מהר, אתה יודע שהביריונים נכנסו לשכנה אתמול ולקחו את ילדה המת. הם מחפשים בכל חור מה לאכול. תודה לך שעזרת לי לקבור אותו. שינוח בשלום על משכבו. אם לא היית מגיע, הם היו אוכלים אותו".

התכווצתי על מקומי. לפתע אמרה "חכה פה רגע. אביא לך משהו" תוך כמה רגעים היא חזרה והניחה לי ביד משהו עטוף בבד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הזדרזתי למערת הנטיפים. זחלתי למקום הקבוע קראתי לשלומית, אך רק צרחת ינשוף ענתה לי.

נכנסתי פנימה למקום בה שכבה, שוב לא ענתה.

ניערתי אותה. "שלומית שלומית עני לי."

החשיכה שלטה בפינות העמוקות של המערה אבל גם בלי לראותה הבנתי שליבה נדם. גופה היה קר .כפי שנפרדתי מאחותי נפרדתי מדמעותי. כיסיתי את גופה בחול שהיה שם בשפע .

היי שלום אחותי. זכית להיות קרבן יחד עם כל עם ישראל . נשארתי לבד כמו דרדר בשדה קוצים. אנא הורידי דמעה על שבר בת עמי.

יצאתי מהמערה סופית. ובדמיוני שומע אני קול "נחמו נחמו עמי" נשאתי עיני מעלה. האומנם. היש לי מנחם?

בכה תבכה בלילה...אין לה מנחם...