צילום טיפולי: איך בעצם עושים את זה?

מקום ראשון בתחרות הצילום ספיד-סטילס במסגרת קורס פוטותרפיה ביחידה לקידום נוער החרדי צפת (צילום: הנער שמעון שור)

בחלק האחרון והשלישי של סדרת המאמרים אודות הצילום הטיפולי אתייחס לחלק הקונקרטי סביב העשייה החינוכית והטיפולית עם בני הנוער איתם אנו עובדים. כעת אפרוש גישות טיפול שונות, מתודות טיפוליות, ולבסוף כלים פרקטיים לעשייה טיפולית עם נערים. כל הנקודות הנ"ל יוצגו בראי עקרונות הצילום.

לכל אורך חייו, צובר האדם אין סוף תמונות של רגעים מאירועים שונים. בכל אירוע נכנסות לתאי זכרונותיו אין ספור תמונות, מתוכן ישנה התמונה שמנציחה מבחינה סימבולית את החוויה הרגשית הכוללת שלו. אדם מצלם רגעים לכל אורך חייו, את חלקם מוחק ואת חלקם משמר לזכרון. ניתן לבחון זאת בדוגמא המובהקת ביותר, שכשאשר שואלים אדם מה הזכרון הראשון שלו מחייו, איכשהו תמיד יזכור את האירוע שהונצח באופן המשמעותי ביותר וצבע את כל שאר הזכרון שלו על הילדות שלו. מה שנקרא "זכרון סלקטיבי". רוב בני האדם יזכרו תמונה, מתוך אלבום, אשר תלווה את הזכרון ילדות שלהם לכל אורך החיים.

אחת מגישות הטיפול הנפוצות ביותר בעולם כיום היא הגישה הנרטיבית. גישה זו טוענת כי האדם מסתובב בחייו עם 'נרטיב' (סיפור), פרשנות אותה מדביק לכל אירועי חייו, ועל ידי כך פועל ומתנהג בסיטואציות שונות. לדוג', נער שכשאשר היה ילד כשהוריו התגרשו, האב עזב את הבית והשאיר את אמו עם יתר אחיו לבדם , וחי את כל חייו בלי קשר לאביו כלל. האב, בחוויה שלו נטש אותו. לכל אורך חייו, על פי הגישה הנרטיבית, הנער יסתובב עם הפרשנות הזאת ויחיל אותה על כל אירוע בו יבחן את נוכחותם של האחרים, והאם עומדים לנטוש אותו או לא.

נער בסיכון, שחווה נטישה כזאת בחייו, יסתובב בעולם עם הנרטיב שהוא ננטש תמיד, שהוא לא ראוי לכך שאנשים ילחמו וישארו איתו ולצידו, ולכן ישחזר את התחושה של הנטישה, ירחיק את הסובבים אותו, ויתקשה להתמיד בתוך מערכת יחסים יציבה מכיוון שיחשוש תמיד שינטש. על פי גישה זו, עלינו לבנות יחד עם הנער את הסיפור מחדש. עלינו לבחון מהי התמה המרכזית, מהו הנרטיב איתו חי ומתוך זה לנסות לבנות סיפור עלילתי של תמורות חייו עם אלמנטים של תקווה ורצון לשינוי.

על כן, עלינו בשלב הראשון ללמוד היטב את הסיפור של הנער, שיהיה ברור לא רק למטפל אלא גם לנער עצמו, עלינו לנסות לארגן מחדש את הזכרונות שלו, חלילה, לא לנסות להשכיח אותם, אלא למסגר אותם בצורה בה יוכל לחוות אותם עם מידה רבה יותר של אופטימיות. בדרך טיפול זאת, אנו בעצם עולים על טעויות בתפיסת המציאות של הנער, בעיוותי החשיבה, ובדפוסים קוגניטיביים שאינם אדפטיביים – כאשר נפרק אותם יחד עם הנער נשכיל לגלות כמה חשוב לפרק מחשבות, זיכרונות, לארגן מחדש, ואז להצליח לראות דברים אחרת, כך יש סיכוי שיחווה הרבה פחות מצוקה אישית ורגשית בחייו. שלב זה הוא ראשוני, ועוסק בפירוק חוויות עבר כמשפיעות על רווחתו העכשווית של הנער.

שלב שני: הפקה ובימוי תסריט חיי הנער

מעבר לצילום סטילס (תמונות רגילות), ישנו צילום ווידאו. דרך בימוי והפקה של סרטים אנו מנגישים לצופים את העלילה שאנו רוצים שתקלט במוחם של הצופים. לדוג', שלל פרסומות משווקים לנו מוצרים באמצעות סרטים, אג'נדות פוליטיות מוצגות לנו באופן קליט על ידי סרטונים שונים ומגוונים שמועברים ברשת החברתית ועוד ועוד. אנשים המביימים סרטים אלו, חושבים טוב לפני העריכה "מהו המוצר שרוצים הם למכור" ועל ידי שיטות שיווק רבות, מגרות את עין הצופה על מנת שיימשך לתסריט וירכוש את המוצר.

בשלב השני של רצף התמונות על פי הגישה הנרטיבית, לאחר שבשלב הראשון נגענו בחוויות עבר המשפיעות על התמודדות בהווה, עלינו לעבור לשלב העשייה. ללמוד את הנער, ולעבוד איתו על בחירות עתיד.

כחלק מהטיפול בנערים, אנו מבקשים מהם להיות כבמאים ולספר באופן עלילתי את סיפור חייהם, יחד עם התמות איתן מסתובבים בעולם כך שהסרט אותו יבחרו לביים יהיה מספיק אטרקטיבי עבורם ועבור הסובבים אותם. סוג טיפול זה מתקשר מאד לעריכת צילום ווידאו, בשונה מצילום סטילס (תמונות רגילות). על פי גישה זו, בדיוק כפי שיש לתסריטאי ולצלם הווידאו תפקיד לבנות ולספר את הסיפור באופן שיהיה אדפטיבי למציאות, כך גם על המטופל מונחת מלאכה זו. היא מורכבת מאד, אך מעניינת. על ידי מעקב, ושחזור של זכרונות וחתירה עמוקה לעלילת חייו, שמתקיימת בתוך תפיסת עולמו של המטופל, ניתן למצוא את הסיפור שעומד מאחוריו ומניע אותו לבחירה (שלב ראשון שצוין לעיל) בנוסף, בשלב השני, אנו נדרשים לעזור לנערים לביים את חייהם, לבנות איתם עלילה חדשה, לצלם תמונות וקטעים מחייהם שמצליחים להמחיש את השינוי שהיו רוצים לעשות, לראות את עצמם כסוכני שינוי של חייהם.

סעיף זה דיבר על שני חלקים של הגישה הנרטיבית טיפולית. השלב הראשון מדבר על השלב ההתחלתי של הבנת משקעי העבר מהחיים של הנער אל עבר בחירות ההווה, והשלב השני מדבר על בניית סיפור חיים חדש של הנערים אל עבר עתיד טוב יותר.

2) צילום מרוחק: ניתוק מהסיטואציה אל מול צילום קרוב: מעורבות בסיטואציה

צילום מרוחק:

ישנו סוג של צילום בו משתמשים לא מעט צלמים, זהו צילום מרוחק ומנותק הנקרא בשפה המקצועית 'צילום רחף'- צילום שמתבצע מן האוויר, מלמעלה. ההתבוננות היא מלמעלה, היא מתבוננת אך בצורה מרוחקת. בתוך שיח טיפולי עם נער, אנו יכולים להתבונן יחד איתו על בחירותיו מתוך ההסתכלות הפנימית שלו, או לחילופין להתבונן "מבחוץ", מלמעלה יחד איתו. אחת משיטות הטיפול העכשוויות היא NLP (דמיון מודרך)- מטרת הטיפול היא להתבונן יחד עם המטופל על חוויות עבר שהיו לו, על הרצונות והפנטזיות שלו, ועל הרצון לעשות שינוי. כאשר אנו מתבוננים על סוגיית צילום הרחף, ישנם כמה אלמנטים חשובים, אחד מהם זה היכולת להתבונן על המציאות מלמעלה. בעבודה הטיפולית עם הנערים, בשלב מסוים, עלינו לנתק אותו מעוצמת רגשותיו, ולהתחבר למציאות באופן עובדתי.

באמצעות גישה זו אנו בעצם "מדללים" את עומק הרגשות, ועסוקים בעשייה חיובית, אנו מניעים את הנער קדימה, ולא מעמיקים בכל חוויה וחוויה, לא חושפים את הכאב לעומקו, אלא מנסים להבין באופן קונקרטי את הקושי, ומתוך כך לצאת לפעולה חיובית. לדוג': נער שמספר לנו שנקלע לקטטה עם חברים ועקב כך הגיעה ניידת משטרה ועצרה את הקבוצה. הנער מגיע אלינו, מוצף, טרוד, עוצמת רגשות גבוהה ביותר, בשלב זה עלינו לתאר לו את מה שאנו שומעים שהוא מספר, בשפה המקצועית הפסיכולוגית "להדהד" את סיפורו. להתבונן על הסיפור מלמעלה, להעניק לו מרחב רציונלי, בו יוכל להתחבר לאירוע ממקום שכלי ולא רגשי, על מנת שיוכל לקבל החלטה ברורה ובהירה בנוגע להמשך בחירותיו.

צילום קרוב:

בשונה מהחלק הראשון של סעיף זה, זהו צילום מזווית קרובה מאד לאובייקט אותו ירצה הצלם ללכוד. בצילום מסוג זה, משתמשים על מנת להחיות באופן עוצמתי את חווית המצולם. הדרך לצלם באופן הזה, היא בצורה שהצילום נעשה באופן חוויתי, כך שהמתבונן רואה את השחקן הפעיל מזווית ראייתו. לדוג', בצילומי סרטים, המצלמה "רצה יחד עם השחקן", נופלת איתו, מידרדרת, או טסה איתו בשמיים- המשמעות של צילום זה היא לקחת רגע של חוויה ולצלם אותה מתוכה, ולא מחוצה לה.

הזוכה במקום השני בתחרות. צילום: הנער יהושע קאפ

במקביל לצורת צילום זה, אנחנו מתבוננים על העבודה הטיפולית עם הנערים. עלינו להנגיש את חווית הנער אלינו. עלינו "לרדת" לעומק החוויה של הנער, להתבונן איתו כמעט באופן הזדהותי (אך לא לגמרי, עלינו לזכור שהזדהות טוטאלית מחבלת לנו בעבודה איתו) ולהבין היכן הוא מונח, מה החוויה האמיתית שלו, כיצד הוא רואה את הדברים, איך הוא חי אותם?

בשלב הזה, עלינו לצלם אותו מקרוב, להיות איתו בתוך החוויה, ולהעצים את הרגשות החיוביים שלו. להעצים את חוויות ההצלחה שלו. להחיות את החוויות המשמעותיות והחיוביות בחייו, על מנת שישפיעו עליו, כך תגרום לו לפעול מתוך אמונה עצמית בו ובכוחותיו.

שלב זה בעצם מדבר על יכולת הזדהות המטפל עם הנער. עליו להתבונן יחד איתו בצורה חיה, דינמית, על הדברים, רק כך ירגיש שמשהו בחייו מתחיל לזוז, הכל עוד יכול להשתנות, הנר, לא רק דולק, אלא בוער, ומכאן אפשר רק לתקן.

3) מצלמות אבטחה

רוב בעלי העסקים מתקינים מצלמות אבטחה 24/7 למען הביטחון, כך גם בבתים מפוארים, בוחרים להגן ולשמור על ביתם באופן זה. על פניו, מצלמות האבטחה נראות כשטחיות, מוציאות תמונות נטולות כל מימד אומנותי, מטרתה העיקרית של המצלמות הללו היא שמירה והגנה. אנו נתבונן כעת באופן מעמיק יותר על פונקציית הצילום הזאת, ונראה גם בה את ההקבלה לעולם הטיפול.

על המטפל לשים מצלמות אבטחות שיתבוננו על כל הצדדים המסוכנים של הנער, המקומות בהם עלולה להיווצר מציאות של סכנה. נער צריך לדעת ש"מותקנת" מצלמת ביטחון באופן תמידי שנותנת מסגרת וביטחון במצבי קיצון ועל ידי כך המטפל מעניק לנער ביטחון שהוא יהיה שם תמיד, יסתכל עליו ויתבונן יחד איתו בנעשה, הוא יהיה שם תמיד כדי להזהיר אותו להתבונן האם ישנה סכנה לחייו.

לדוג', סכנה מהתמכרות, פגיעה באחר, או פגיעה בעצמו. כאשר אנו רואים נער שמעשן ושותה בתדירות גבוהה, עלינו לעצור ולהזהיר את הנער מהדרך שהוא סולל לעצמו אל עבר התמכרות. מצלמת האבטחה נמצאת שם תמיד, על מנת להגן, וגם לשמור באופן מניעתי על הנער, רגע לפני שיפול לגמרי, עלינו להיות שם כדי לעצור אותו.

בתחילת הקשר עם הנער, המטפל מיידע את המטופל שהוא מתכוון להתקין מצלמות, שיהיו תלויות שם תמיד, הוא מקבל "הסכמה" לכך שהוא יהיה תחת עיניו של המטפל. ברגע שהנער יסכים למטפל להיות סביבו כל כך הרבה זמן, המטפל יוכיח לו בדאגה אין סופית כי הוא שם כדי להגן עליו ולשמור עליו מפני סכנות. ברגע שיעברו יחד את השלב הזה, ירגיש הנער בנוח לחשוף בפני המטפל את מחשבות ליבו, ויאפשר למטפל להתמקד ולהתבונן במקומות "המסוכנים" שחבויים לו בנפש.

מצלמות אבטחה אלו, תפקידן להיות בידי ההורים של הנער. נער צריך להרגיש שהוריו מתבוננים בו תמיד, דואגים לו, ומהווים כמצפן מוסרי לבחירות חייו. הנערים איתם אנו עובדים לעיתים חסרים דמויות הוריות יציבות בעלות מצלמות אבטחה שכאלו. אנו לא מתיימרים להחליף את תפקיד ההורים, אלא ליצוק לתוך העבודה שלנו חלקים הוריים שחסרים בחיי הנער. ברגע שנרגיש שהנער הופך להיות המצפן שלו באופן עצמאי, נוריד את מצלמות האבטחה וניתן לו להתמודד לבדו.

4) צילום מהיר ואיטי- מודל אפר"ת

ישנו צילום מהיר שנעשה על התרחשויות איטיות, וישנו צילום איטי שמתבצע על התרחשויות מהירות. לדוג', כדי לצלם את תהליך הפריחה של פרח, זה משהו שאתה יכול להתבונן בו רק באופן שבו אתה מניח את המצלמה לאורך זמן, ומצלם הרבה תמונות ברצף של התהליך פריחה. וכדי להתרשם ולהתבונן בתהליך עליך להתבונן ברצף התמונות באופן מהיר כדי להמחיש את התהליך. העין לא יכולה לזהות על ידי התבוננות איטית על כל תמונה בנפרד אלא רק כאשר רואה באופן מהיר את כל התמונות של אותו תהליך. כדי להתבונן בצמיחת ופריחת הפרח אין העין יכולה לתפוס תהליך זה אלא אם כן כל שלב מצולם בנפרד, ונצפה לאחר מכן באופן מהיר ומרוכז.

יש גם סגנון צפייה בתכני הצילום הפוך מזה, תיאור התהליכים מהירים שאין העין יכולה להבחין ולתפוס את התהליך, ועל כן נדרשת האטה של תהליך הצפייה, מה שנקרא "סלואו מושן". לדוג', העין לא יכולה לראות קליע מתוך אקדח מכיוון שמהירותו של הקליע רבה מידי ואין העין יכולה להבחין בה. אך מצלמה מהירה, מצליחה ללכוד בעדשה שלה את הקליע בתעופתו, ולאחר מכן, להריץ את התמונות באופן איטי כדי לזהות את כל תהליך הירייה. דוגמא נוספת, עבירה בכדורגל- בצפייה פשוטה במשחק כדורגל, לא ניתן להבחין האם באמת היתה עבירה או לא, אפילו שופט מקצועי לפעמים לא יכול לאבחן, ואילו המצלמה יכולה לאבחן האם נעשתה עבירה או לא, לאחר ניתוח של האירוע בצפייה בצילום בצורה של "סלואו מושן".

בנוסף, יש לפעמים צילומי מבע פנים שמעידים על תחושות שונות, שאנו נוטים לפספס על פרצופם של אחרים. לדוג', החמצה, שמחה, כעס, העין מפספסת אותם, מכיוון שסוגי הבעות פנים אלו מתחלפים מאד מהר על פניו של האדם, במצב שכזה, המצלמה יכולה לתפוס בצורת סלואו מושן את המבטים הללו ולהבין טוב יותר את מצב נפשו של האדם.

במקביל לעולם הטיפול בנער, על המטפל להציג בפני הנער תהליכים ארוכי טווח שאין אנו תמיד יכולים לחוש ולזהותם עקב איטיותםמהירותם. לדוג', התקדמות של נער, רק במירוץ ניתן להבחין בהתמקדות שלו, ולעומת זאת, יש דברים שקורים באופן מהיר, כמו ירידה חדה במצב רוח, שבהילוך איטי, "סלואו מושן" ניתן לראות מה קרה ואיך קרה. יש לעזור לנער, לפרק את כל האירוע, ואת הפרשנות שלו למצב. עבודה זאת עם הנער דורשת רמה גבוהה של קירבה וחווית אמון גדולה בין המטפל לנער. רק כאשר ירגיע הנער במקום בטוח יסכים לעצמו להתבונן באופן מעמיק, איטי (סלואו מושן) על המקומות שקשה לו להמצא בהם, על הרגשות הקשים, והתעמתות עם חלקים מורכבים בנפשו יוכל לעבור תהליך משמעותי.

מודל טיפולי התנהגותי מתכתב טוב עם סעיף זה, שנקרא מודל אפר"ת. (ר"ת של אירוע, פרשנות, רגשות, תגובה). מודל זה מציע דרך טיפולית קוגניטיבית לסייע למטופל בשיפור דפוסי חייו שמקשים על רווחתו הנפשית. על פי מודל זה כאשר אדם חווה אירוע מסוים, ישנה פרשנות שהוא מצמיד אליו, כתוצאה מפרשנות זאת, מתעוררים רגשות מסוימים, ולבסוף, האדם בוחר את התגובה ההולמת עבורו ביחס לפרשנות ורגשות אלו. לדוגמא: נער רואה קבוצה של חברים במגרש כדורגל. הוא מתקרב למגרש, והחבר'ה לא קוראים לו למשחק (אירוע), הנער חווה זאת כדחייה, ואומר לעצמו שהם לא אוהבים אותו, והוא לא רצוי חברתית (פרשנות), לאחר מכן מתעוררים אלו רגשות אכזבה, כאב, דחייה עצמית, כעס (רגשות) ולבסוף הוא מתעצבן, בורח הביתה ומחליט להימנע מאינטראקציות חברתית נוספות, ובכך מגיב בהלימה עם איך שמרגיש. (תגובה). מודל זה נמצא כיעיל מאד, וניתן לעזור לנער לפרק את האירועים, לחשוב על פרשנות אחרת למצב שקרה, לראות מה הרגשות שיעלו כתוצאה מהפרשנות ולסייע לו להגיב בצורה מותאמת ובריאה יותר עבורו.

פרקטיקה-הלכה למעשה

לאחר סריקה של כל הנקודות הנ"ל, עלינו להתייחס באופן אנלוגי לעקרונות הצילום וליישמם באופן פרקטי עם הנערים איתם אנו עובדים.

כעת אציין מספר מתודות אופרטיביות מעולם הפוטותרפיה איתן ניתן לעבוד יחד עם הנער בקשר טיפולי.

• עלינו לבקש ולהנחות את הנער לצלם באופן נרטיבי את מציאות חייו, את משפחתו, חבריו, סביבת לימודיו באופן שמתקרב לחוויה האישית שבה תופס את חייו. בנוסף, עליו להביא תמונות מחייו (מהעבר) ויחד עם ההווה והעבר לחבר יחד סיפור נרטיבי שמכיל בתוכו את כל מי שהוא.
• קומפוזיציה- נבקש שיביא הנער תמונות בהן מרגיש שיצא בהן יפה, כך נדבר על היכולת לצלם את עצמו באופן בו יהיה מספוק מהתוצאה.
• נבקש מהנער לצלם את עצמו לאורך זמן, בתהליכים ארוכים.. לדוגמא למשך חצי שנה. צילום אירועים שונים מחייו, כך שבסוף חצי השנה, נוכל להתבונן יחד על כל מאורעות חייו המשמעותיים.
• נצא יחד עם הנער אל השטח, נחפש מרחב גדול בו יוכל לבחור היכן לצלם, ונבקש ממנו למקום את המצלמה, ולהחליט אילו אובייקטים הוא שם במרכז, מה נקודת המוצא ממנה הוא מצלם, ובסופו של דבר, נעבוד יחד איתו על החומרים, כדי שבסופו של דבר יוכל למסגר את התמונה ולקבל צילום מוחשי שיהיה עבורו תוקף לתהליך שעבר עם עצמו.

הכי חשוב בסוף כל עבודה טיפולית עם הנער היא לשקף לו את התהליך שעבר, ושהוא ירגיש כי שעה עם מצלמה היא מעבר לחוג צילום. לכל אלמנט בשעה יש עומק טיפולי ועליו להבין זאת. לדוג', לשקף לו את זה שכרגע ממקם את המצלמה במקום מרוחק, ומה זה אומר על הדרך בה הוא מתבונן על העולם. לבקש ממנו לצלם את עצמו, ודרך זה ניתן ללמוד כיצד הוא תופס את עצמו, עד כמה הוא בטוח במראה שלו, בחוויה העצמית שלו. צילום יכול להיות עוד תחביב שמפתחים, מטרת המאמר היתה שנלמד יחד איך דרך עקרונות הצילום, כיצד אנו מעמיקים בחוויה התוך נפשית של הנערים איתם אנו עובדים.

היום, נערים כל היום מסתובבים עם מצלמה ביד, בואו נעשה בזה שימוש, ניכנס לעולמם, נצלם יחד איתם, ומתוך זה נעבור איתם תהליך טיפולי משמעותי, דרכו ילמדו על עצמם הרבה, על סוגיות תקשורתיות שלהם עם דמויות מרכזיות בחייו, ועל הדרך בה בוחרים להנציח ולצלם את התקשורת עם סביבתם ובעיקר, עם עצמם.

תמונה שווה אלף מילים, כך אומרים. לא רק מילים, גם רגשות, מחשבות, פרשנות, ועולם נפשי טיפולי עשיר מאד.

למאמר הראשון בסדרה הכנס כאן •

• למאמר השני בסדרה הכנס כאן

הרב עזרא מאירוביץ, מטפל רגשי ומנהל השכלה בצפת