בנות, לעוף על אלול!

המלך בשדה. מסביב כל הקולות קוראים לנו להתקרב, להשתנות. הרבנית חדוה לוריא בטור מיוחד: מה צריך לעשות? איך מתחברים ומתקשרים לאבא שלנו? איך מרימים את האבן הכבדה למרומי הארמון? סימני שאלה רבים ותשובה אחת בטור מרגש במיוחד. עופו עליו.

הרבנית חדוה לוריא | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק )

חודש אב הוא ראשי תיבות "אלול בא". הוא בא ללמד אותנו על ההכנה האמיתית של אלול. החורבן נגרם עקב שנאת חינם אז מה הלב של העבודה שלנו? כמובן, אהבת חינם. זו העבודה של הלב, התפייסות, רחמים, סליחות.

מובא בספר "מתנת חיים" סיפור על מלך אחד שהיה נוהג במהלך עשרה ימים בשנה, לבקר בבתים של אנשים פרטיים ברחבי המדינה. באחד היערות באותה מדינה, בתוך בקתה עלובה התגורר זוג אנשים עריריים. יום אחד הם מקבלים מכתב מאת המלך, ובמכתב יש הודעה כי בתאריך הנקוב, בעוד שלושים יום, המלך יבוא לביקור.

הבעל קורא את המכתב הזה ומחוויר כמו סיד, איך הוא יכול להכניס את המלך לתוך הבקתה העלובה? הקירות מפויחים, החלונות מנופצים מכוסים בדבק. רגלי השולחן לא באותו גובה. הכיסאות מטים לנפול, ואי אפשר לשבת עליהם, אפילו לא בזהירות. איך אפשר להכניס את המלך לתוך בית שכזה? זה בלתי אפשרי. שואלת האישה בחשש 'מה נעשה?' הבעל עונה לה ברצינות 'אני הולך להחליף את כל הבית', ומוסיף 'לחדש, לצבוע, להחליף ריהוט וזגוגיות'.

כיסא כבוד זה חובה!

האישה אומרת לו 'שלושים שנה אני מבקשת ואתה אומר שאין תקציב, מה קרה עכשיו?' והוא משיב 'גם עכשיו אין לי כסף, אני לוקח הלוואות'. והיא תמהה 'כדי לממן חצי שעה של ביקור של המלך בבית שלנו נצטרך לעמול שנים להחזיר הלוואות?!' וממשיכה בכאב 'עדיף שהמלך יבוא ויראה איך אנחנו גרים באמת, את הקירות השחורים ואת החלונות הרעועים. ככה אנחנו גרים וזהו'. אומר לה הבעל 'אם המלך שולח מכתב ומודיע שהוא מתכוון להגיע, זאת אומרת שהוא יודע בדיוק איך אנחנו גרים! אבל הוא רוצה לבדוק מה אנחנו נספיק לעשות במשך 30 יום כדי לקדם את פניו! נכון, אין לנו כסף, אבל בואי נחשוב מה בכל זאת אפשר לעשות. בואי נחשוב ביחד. לפחות כיסא כבוד אחד אנחנו מוכרחים לקנות לו'.

כך גם לנו בכל ראש חודש אלול שולח הקב"ה מכתב שבו הוא מודיע שהוא מגיע לבקר אצלנו. בוחן לבבות וגולה עמוקות יודע היטב איך אנחנו נראים, ויודע שאנחנו לא יכולים להשתנות מהקצה אל הקצה בזמן כל כך קצר, אבל הוא לפחות מצפה לרצונות שלנו, והוא רוצה שאנחנו נרצה, וכל אחד יתבונן בעצמו ויבין לבד מה צריך לתקן. באיזו נקודה צריך להתחזק. רק כך נזכה להכין בחודש הזה כיסא למלך. ליושב תהילות ישראל מלך מלכי המלכים שיושב על התהילות של עמו ישראל. אז יש לנו דרך אחת ויחידה. דרך שנזכה לעשות רצונך כרצונך! אחת ולתמיד.

איך אפשר להתקדם? איך לבקוע את מסך הברזל בינינו לבין אבינו שבשמים, אין פטנט בלחיצת כפתור. זבנג וגמרנו. זאת עבודה. וזה מזכיר לי סיפור על מלך ששלח את הבן שלו למרחקים, ללמוד מדע וחכמות. לאחר שנים חוזר הבן המלומד אל הארמון. המלך מבקש ממנו 'בני היקר, אתה יכול להרים את האבן הזו ולשאת אותה למרומי הארמון?' הבן רוצה ומנסה, אבל האבן הייתה כל כך גדולה וכבדה. הוא הצטער שלא הצליח לקיים את רצון אביו. האבא רואה את בנו עצוב, ואומר לו 'העלית על דעתך שאבקש ממך דבר בלתי אפשרי? כוונתי היתה שתשבור את האבן לחתיכות קטנות וכך תעלה אותן לאט לאט לארמון'.

זאת העבודה שלנו באלול לא להרים את האבן הכבדה, של כל האגו, הגאווה והקשיים שלנו. אלא העבודה שלנו היא לפרק אותה לחתיכות קטנות ולא לפספס אפילו אבן קטנה אחת. כל מה שאנחנו עושים בעזרת השם יתברך, לעשות לשם שמים. לבשל, לוותר, להתגבר - הכל לשם שמים, ואז כל אבן קטנה הופכת ליהלום ולמלאך, שנוצר בזכות המעשה שלנו. הם אלו שיתנו לנו את הכוח ויעמדו לצדנו גם מחר. כל אבן היא מעשה של לקיחת אחריות על החיים שלנו, בלי לחפש אשמים, בלי "מגיע לי!" או "למה מגיע לי?" אלו אבנים שצריך לפורר עד דק.

כך נלמד ליצור אבנים של בניין, בניין הקשר והשייכות, בניין הבית הגדול והקדוש גם במציאות וגם בלב, ואחריו נלמד ביחד לעוף. משל לילד אחד שאבא שלו אומר לו, 'אתה יודע, בן שלי יקר, לא כולנו נולדים עם כנפיים אבל תדע לך שיש לך כנפיים. אתה לא חייב לעוף, אבל אני חושב שיהיה חבל אם תסתפק בהליכה, הקב"ה הטוב העניק לך כנפיים'. אומר הבן לאבא שלו, 'אבא אבל אני לא יודע לעוף'. האבא מוליך אותו להר על פי תהום, ואומר לו 'ראה בני היקר, לפניך יש מרחב, כשתרצה לעוף בוא לכאן, נשום עמוק ואז זנק לתהום. פרוש כנפיים ועוף לך'. האמת היא שהבן ממש מהסס ואומר 'ואם אני אפול?'. משיב לו אביו 'גם אם תיפול רק תקבל כמה שריטות שיחשלו אותך לקראת הניסיון הבא'.

עפים על זה...

הבן חוזר לכפר, פוגש את החברים שלו ומספר להם את הסיפור. חבריו אומרים לו 'השתגעת בשביל מה? למה אתה צריך לעוף?' וגם אלו שפחות ספקניים מציעים לו 'אולי תתחיל לאט, לא צריך ישר לעוף על הכל, תנסה להשליך את עצמך מגרם המדרגות או מענף של עץ, ולא מיד מפיסגה של הר'. רעיון טוב, הוא חושב לעצמו מטפס לצמרת של עץ, קופץ ופורש הכנפיים, אבל הוא נופל אל הקרקע ונחבט. כשהוא מרים עצמו הוא רואה את אביו ואומר לו בכאב 'שיקרת לי, אני לא יכול לעוף' והאב משיב לו ' כדי לעוף צריך מרחב, צריך למסור את הנפש, אם אתה לא רוצה, עדיף שתוותר ותמשיך ללכת ברגל כל ימי חייך'.

גם אנחנו עומדים על ההר זה, ויש לנו כנפיים של אהבה ושל יראה, והתהומות של החיים שלנו, הם הנסיונות, אז במקום לפחד, במקום ללכת, צריך ללמוד לעוף. באלול במיוחד יש סיעתא דשמיא של גאולה פרטית, של יכולת לעוף. אפילו בדברים הקטנים, תפסו לכם את החניה? הגעתם בריצה חסרי נשימה והדלת סגורה בפניכם? אתם נופלים או עפים? זו עבודה, נכון, אבל אחרי המעשים נמשכים הלבבות. לא רק כוונות ותובנות ומחשבות גבוהות, תכלס מעשים בשטח. לעמוד עם הכנפיים שלנו על פי התהום ולעוף על זה. ואז נזכה לשינוי.

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית