באחת השנים, בעיצומה של תפילת יום הכיפורים פשט רבי שניאור זלמן בעל התניא את הטלית שלו ויצא מבית הכנסת.
החסידים התפלאו: להיכן הולך הרבי בעיצומו של היום הקדוש? עקבו כמה מהחסידים אחרי הרבי והופתעו לגלות,
הרבי צעד עד לקצה העיר שם נכנס לאחד הבתים. היה זה ביתה של אישה שילדה זמן קצר קודם לכן והיא הייתה זקוקה לעזרה, כל בני המשפחה הלכו לבית הכנסת כדי להשתתף בתפילות והיא נשארה לבדה.
היא היתה במצב בריאותי לא טוב ולכן היה זה פיקוח נפש, הרבי קצץ בעצמו עצים לחמם את התנור וסייע לה בכל מה שהיא היתה צריכה. רק לאחר שהוא וידא שהכול כשורה, הוא חזר לבית הכנסת להתפלל.
בסדר עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היו שני חלקים, עבודות שנעשו בקודש הקודשים נעשו בבגדי לבן ושאר העבודות נעשו בבגדי זהב.
למה היו צריכים הכהנים בגדים מפוארים והכהן הגדול בגדי זהב מסביר הרמב"ם שכל דבר יפה שהקב"ה הביא לעולם צריך לשמש לעבודת השם ומכיוון שהזהב הוא מרשים ואנשים מחשיבים אותו מאוד הרי שצריכים להשתמש בו לקדושה.
מה שמלמד אותנו שיהודי צריך לעבוד את השם בכל הכוחות שיש לו, כשיבואו לעשיר ויבקשו ממנו לתת צדקה לא יגיד אני לומד תורה ומתפלל וזה מספיק אלא עליו גם לעבוד את השם עם הכסף וזהב שלו ולתת צדקה בהרחבה.
מצד שני כשהכהן הגדל נכנס לקודש הקודשים, שם הוא רק עם בגדי לבן כי כשנכנסים לקודש הקודשים צריכים להתבטל ולהיטהר ואי אפשר לעשות את זה על ידי אמצעים חיצונים אלא עליו לבוא בבגדים לבנים וטהורים וגם זה מלמד אותנו שלא יבוא יהודי ויגיד אני לא צריך ללמוד תורה או להתפלל אני נותן צדקה וזה מספיק.
ובסיכומו של דבר יום הכיפורים כיום שנותן לנו כוח לכל השנה מלמד אותנו שצריכים לשלב, מצד אחד לתת צדקה ולעשות חסד כפי הברכה שהקב"ה נתן לי ומצד שני לא להסתפק בזה אלא להשקיע את זמני גם בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור.
יהי רצון שבזכות ההחלטה להתחזק הן בבגדי הזהב שלנו והן בבגדי הלבן, הן בתורה ומצוות והן בעשיית צדקה וחסד נזכה שיתקבלו כל תפילותינו ברצון וביחד עם כל עם ישראל נחתם לחיים טובים לשנה של גאולה וישועה.
גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל