אאא

בעיירה אחת, חיו שני אנשים. האחד היה עשיר מאוד שהיה לו הכול, חוץ מדבר אחד: שמחה בלב. בליל שבת ישב ליד שולחן מפואר ומלא כל טוב, אבל הוא ואשתו רק רבו וצעקו. השני, שגר מולו, היה חסיד עני, אבל מלא שמחה. בשבת הוא ומשפחתו היו יושבים מול מנות צנועות ודלות – ושמחים ושרים עד לב שמיים.

העשיר סבל מאוד מקולות הזמרה והשמחה שעלו מבית השכן העני.

כל שבת הוא איכשהו התגבר, סגר חלונות, הגיף תריסים, אבל בסוכות הסיפור הפך באמת לבלתי נסבל. שתי הסוכות, של משפחת העשיר ושל משפחת העני, עמדו ברחוב זו לצד זו, בלי שום יכולת להשתיק את קולות השמחה. והעשיר, באמצע המריבה המשפחתית הקבועה, היה שומע את השירה הנפלאה של שכניו העניים ומתפוצץ.

פעם אחת, לפני סוכות, החליט העשיר שאין לו כוח לעמוד בעוד חג כזה, והורה לכל אנשי העיירה, שהפרנסה שלהם הייתה תלויה בעיקר בו, לא לאפשר לשכן החסיד לבנות סוכה. ״כל מי שייתן לו חתיכת עץ – יפוטר מעבודתו״.

החסיד העני, שבכל שנה יצא לקושש קצת עצים מתושבי העיירה, חשב מה יוכל לעשות, פתאום עלה לו רעיון: באותם ימים היו העשירים קונים לעצמם מצבות אבן יקרות לשים על קברם, ואילו העניים היו מסתפקים בעצים זולים. בבית העלמין של העיירה עמדו עשרות קרשים שעליהם כתוב ”פ“נ“ (פה נטמן), מוכנים לעת הצורך… בלי שם הנפטר כמובן. את זה היו משלימים בזמן הלוויה.

החסיד אמר לעצמו: כמה יהודים כבר ימותו בשבעת ימי החג? ניקח לסוכה כמה קרשים כאלה, מצבות עץ, ונחזיר אותם אחרי החג. אמר ועשה.

בתוך כמה שעות בנה סוכה נפלאה, מעצי בית הקברות, אמנם היה כתוב על העצים פה נטמן אבל כשכל כך שמח בלב למי אכפת? העשיר היה המום.

הוא חשב שהשנה סופסוף הוא פטר את עצמו מסבל השמחה של שכנו – אבל לא. השמחה השנה הייתה ביתר שאת וביתר עוז. מתישהו, באמצע חול המועד, הוא לא היה יכול לסבול עוד. הוא רץ אל סוכת החסיד וצעק: מי נתן לך את העצים האלה?! איך בנית את הסוכה הזאת?!

החסיד ענה: תירגע, שכני היקר. קודם כול חג שמח. אני שמח שבאת לבקר אותי. תנוח דעתך, אף יהודי בעיירה לא נתן לי קרשים, כמו שציווית. פשוט הלכתי לי בערב החג ברחובות העיירה, ופתאום ראיתי את מלאך המוות.

אמרתי לו: שלום עליך מלאך המוות, מה אתה עושה בעירנו? והוא ענה: באתי הנה בשליחות מיוחדת, באתי להרוג את הגביר הזה, עשיר העיירה.

אמרתי למלאך המוות: לא כדאי לך להרוג אותו. אל תבזבז עליו את האנרגיה היקרה שלך, הלוא הוא כבר מת. תראה כמה הוא מלא רק בכעס ועצבות, אין לו טיפת שמחה, אין בו טיפת חיות.

ענה מלאך המוות: אני מודה לך מאוד, חסכת לי עבודה, ולאות הוקרה אני רוצה לתת לך במתנה את כל העצים של בית הקברות. והנה, סיים החסיד, תסתכל על קירות הסוכה שלי: פה נטמן ופה נטמן ופה נטמן… דבריו של החסיד חדרו ללבו של הגביר.

הוא התחיל לבכות, ואחרי שנרגע קצת אמר לחסיד: בבקשה תסלח לי, ותגיד לי מה אני יכול לעשות, כדי להוציא את העצבות מהלב. תגלה לי את הסוד שלך. איך לי יש הכול ואין לי שמחה, ולך אין כלום ואתה שמח?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ענה החסיד: אם אתה רוצה להיות שמח, תתחיל ללמוד חסידות ופנימיות התרה ותבין מהי שמחה אמיתית. ואכן הגביר התקרב לתורה ולחסידות והפך ליהודי שמח.

בחג הסוכות מתחילים ימי השמחה של חודש תשרי, אחרי אווירת היראה של ר"ה ויוה"כ ולמרות הניגודיות שנראית בין החגים האלו יש הרבה משותף להם, כל מה שיש בר"ה ויוה"כ קיים גם בחג הסוכות רק שבימים הנוראים הדברים בהעלם ובחג הסוכות הם בגלוי, כמו שכתוב "בכסא ליום חגנו", אחד המקומות שזה בא לידי ביטוי זה בעניין האחדות שמתגלה מאוד בראש השנה ויום כיפור כשמתגלית הנקודה היהודית שקיימת אצל כל יהודי בפנימיותו, כולם מכתירים את הקב״ה למלך בראש השנה וכולם מתעוררים בתפילת של יום הכיפורים אבל האחדות הזו היא אחדות בהעלם כי היא מתעלמת מההבדלים שבין יהודי אחד לשני ומגלה רק את המקום שכולם מסכימים עליו,

בחג הסוכות אנו מגלים דרגא גבוהה יותר של אחדות, מברכים על ארבעת המינים שמסמלים את כל הסוגים של יהודים ולא רק שלא מתעלמים מהמיוחד של כל אחד אלא מבליטים את המיוחד שלו ולמרות השוני אנחנו מצליחים להתאחד, זה המיוחד של חג הסוכות שנותן לנו את הכוח להמשיך באחדות גם במשך השנה.

יהי רצון שנצליח ליישם את הלימוד החשוב שהחגים מלמדים אותנו ובזכות זה נזכה להמשיך גם את שמחת החג לכל השנה ועד לגאולה שלימה בקרוב ממש.

חג שמח