לפני כמאתיים שנה, כיהן בברלין רב חשוב בשם צבי הירש לווין. הוא היה מיודד עם מושל העיר וזה ביקש להתארח אצלו בחג הסוכות. המושל הופיע בליל החג בבית הרב ונדהם לראות את בני הבית עוזבים את ביתם החם, יורדים אל סוכה קטנה בחצר ואוכלים בין כתליה הרעועים. בסוף הסעודה, ביקש המושל לשאול שאלה: יודע אני כי בליל הסדר שואלים הילדים: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'. אך אני מתפלא שהם לא שואלים כך הלילה הזה? מה יותר משונה ומוזר מהחג הנוכחי?
"לצערי", השיב לו הרב, "התשובה פשוטה: הילדים יודעים כי החיים שלנו בגלות הם רעועים. פעם אנו כאן ופעם מגורשים למקום אחר. פעם אנו חיים בבית עשיר ופעם צריכים לברוח לסוכה דלה וצרה. לכן אין להם תמיהה על הירידה לסוכה. בפסח, לעומת זאת, אנו יושבים בפאר ובעושר, כמו בני מלכים שיצאו לחירות - ולכן הילדים תמהים: "אבא, מה נשתנה הלילה הזה"?
בחג הסוכות יש לנו ציווי מיוחד לשמוח ואחת המצוות שבהן באה השמחה לידי ביטוי היא שאיבת המים לניסוך על גבי המזבח, השאיבה נעשתה בשמחה גדולה עד כדי שחז"ל אומרים "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"
מה כל כך מיוחד בשאיבת מים וניסוכם על גבי המזבח? במשך השנה היו מנסכים גם יין על גבי המזבח וגם זה היה נעשה בשמחה אבל השמחה על המים מודגשת הרבה יותר וזה קצת תמוה כי אנחנו יודעים שהיין הוא זה שמשמח "ויין ישמח לבב אנוש" ולעומתם המים אין בהם תכונה מיוחדת של שמחה?
מסבירה תורת החסידות: היין בטבעו לשמח ולכן השמחה שהוא מביא מוגבלת לטבעו ותכונותיו של האדם והשמחה גם תלויה בכמות היין וסוג היין, זה מגביל את השמחה לרמה מסויימת, ניסוך המים לעומת זאת מבטא שמחה אלוקית שלא תלויה בטבע האדם, שמחה פשוטה של מצווה ולכן היא לא מוגבלת. השמחה היא לא בגלל תכונות המים אלא בגלל הצו האלוקי.
גם כיום שאין לנו בית מקדש יש לנו ברוחניות את שני סוגי העבודה, היין מסמל עבודת השם מתוך הכרת האדם שיש בה מעלה שהאדם אכן מבין ומכיר אבל היא מוגבלת לשכלו של האדם ולכן גם השמחה במצווה מוגבלת, המים מסמלים שמחה של מצווה שלא מוגבלת בהבנת האדם השמחה שלו היא מעצם הזכות לקים את רצון השם וזו שמחה שפורצת את כל ההגבלות עליה נאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
יהי רצון שנזכה לקיים את רצון השם מתוך שמחה ללא הגבלות ובזכות זה נזכה שהקב"ה ישמח אותנו בניין בית המקדש במהרה בימינו.
שבת שלום וחג שמח