אאא

השמאל הפרוגרסיבי מנהל מאבקים רבים "למען האנושות", למען החלשים, למען זכויות אדם, למען פלורליזם, למען איכות הסביבה וסביבה ירוקה, למען זכויות בעלי חיים, ולמען עוד הרבה מילים יפות. בפועל, במאבקם הם מפיצים שנאה ודמוניזציה איומות כלפי החושבים אחרת מהם. איך זה שהתוצר הסופי של המילים היפות כל כך, הוא שנאה עזה כל כך? איך זה שאלו שמדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם הם שונאי חרדים ושונאי דתיים? אלה המדברים על אהבת אדם, פשוט שונאים אנשים? במבט ראשון לא ברור מאיפה נוצר הפרדוקס.

הסוד לכך טמון בתפיסת העולם הקולקטיביסטית, אשר רואה את יחידת היסוד של האנושות כ"חברה", קבוצה, והיא פשוט חוטאת לטבע האדם. כאשר האנשים מתנהגים לפי טבעם האינדיוידואלי ולא כ"קולקטיב", הסכסוכים והחיכוכים הם תוצאה מיידית ובלתי נמנעת. השמאל, בלא שהתכוון לכך, הוא יצרן הקונפליקטים, המריבות והסכסוכים הגדול ביותר. מזה גם נגזרת השנאה.

כל שמאלן שמנסה להתבלט בזירה הציבורית, מציג בגאווה את ה"מאבקים החברתיים" אותם הוא מוביל ומנהל (באמת, או למראית עין, לרוב שילוב כלשהו של שניהם). הובלת מאבק היא מאפיין שמאלי מובהק. בלא להתייחס לטיב אותם מאבקים, שימו לב כי "מאבק" בהגדרה זה עימות מול יריב אותו צריך להכניע, להביס, או לכל הפחות לגבור עליו. רוצה לומר, יריבות וקונפליקט הם עניין אינהרנטי בתפיסת העולם של השמאל. וכמובן, המאבקים הם בעד הנחלת סובלנות, פתיחות, פלורליזם ושאר מידות טובות...

בני האדם אינם קולקטיב טבעי, בני האדם שונים זה מזה עד מאד. לא רק בדברים המהותיים, אלא אף בדברים פעוטים. אני למשל אוהב לקרוא ולכתוב בשעות הליל המאוחרות, ואחרים מאבדים ריכוז, נרדמים והאור שלי מפריע להם. אני אוהב מוזיקה שקטה, ואחרים אוהבים מקצבים בווליום גבוה, הווליום שלהם יכול מאד להציק לי. דוגמאות פשוטות ובלתי עקרוניות אלו מציגות בסך הכל שוני פעוט בין אנשים, אך גם הוא יכול להיות מציק ומפריע עד מאד. במציאות לבני אדם ישנן העדפות רבות ושונות עד מאד, ופוטנציאל ההתנגשות והמריבות הוא כמעט אינסופי.

 

אך השוני הרב כל כך בין הפרטים ברוב מוחלט של המקרים לא בא לידי ביטוי, כיון שכדי שיהיה קונפליקט צריכים שני הרצונות לא רק להיות שונים, אלא גם להתנגש. אם אני בדירתי מעלה האור באישון ליל, אין זה יפריע לשכן הנמצא בדירתו, אין בינינו התנגשות. לעומת זאת, אם למשל תהיה מערכת תאורה משותפת לכל הבניין ושעת כיבוי האורות תיקבע בהצבעת רוב, אזי שוני ההעדפות שלי ושל שכני יתנגשו חזיתית. אם ברנש עליז רוקד לקול מוזיקה רועשת במיוחד בדירתו, אין זה מפריע לי בביתי. אך אם הייתה לנו מערכת סטריאו משותפת לכל הבניין, היינו נאלצים להיאבק על העדפותינו. כדי לאכול בשר אינני צריך "להיאבק" בטבעוני, כיון שהוא לא חייב לראות או אפילו לדעת את העדפתי הקולינרית, אך אם היינו אוכלים ארוחה משותפת מאותו סיר היינו נאלצים להיאבק. כלומר, כדי שיהיה קונפליקט, חובה "לאחד" את השונים לפלטפורמה ארגונית או פוליטית מאוחדת, קולקטיבית.

כאשר פרטים חיים את חייהם השונים, הם לא מתנגשים זה בזה. נהפוך הוא, הם מחפשים בטבעיות את הדומים להם בתחומים שונים, ומתקהלים יחדיו סביב מכנים משותפים לקהילות וולונטריות. אנשים מתקהלים לעבודה בארגון, לשיעור, ללימודים, או אפילו תחביבים. החיים של כולנו מורכבים מהשתתפות בקהילות וולונטריות שונות, אך לזמן או סביבה מוגדרים. האנשים עמם אני עובד, הם לא האנשים עמם אני מתפלל. אלה עמם אני לומד, לא עמם אני מבלה. הקהילה הוולונטרית כמעט תמיד היא מוגבלת, מוגבלת בזמן, ומוגבלת במקום. כפרט העומד בפני עצמו, יש לי האפשרות לבחור קהילה ובד בבד להימנע מקהילות ואנשים בעלי תפיסות עולם שונות משלי, או שעות שינה לא חופפות לשלי, וכך נמנעת כל התנגשות בינינו.

אבל, כאשר מציבים בני אדם בחברה כפויה, אשר בהכרח אינה מתאימה לטעמם ולתפיסת עולמם (שהרי כאמור, כולנו שונים עד מאד), הקונפליקטים יצופו מיד ויהפכו למאבקים. כאשר רואים בבני אדם "חברה" ולא פרטים, לא נותנים לטבע האנושי לבטא שונות בדרכי שלום, ואנשים כדי לקדם את עמדתם יזדקקו למאבק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אינני צופה במשחקי ספורט, ואינני מעוניין לממן אותם. אך בפועל הממשלה רואה אותי כחלק מקולקטיב שלא בחרתי, וכך אני נמצא משלם מכספי המיסים שלי עבור ספורט ותרבות שבהם אינני מעוניין. באותה המידה, גם אדם חילוני מוצא עצמו מממן בכספי המיסים שלו ישיבות וכוללים בהם הוא לא מעוניין. אילו שירותים אלו היו פרטיים, כל אחד מאתנו היה עושה את בחירותיו, משלם עליהם בעצמו, וכלל לא מתעניין בהעדפותיו של האחר. יש אנשים החושבים שצריך לתמוך יותר בקשי יום ונכים, ואחרים חושבים שרובם הם מתחזים המבקשים לתחמן את הביטוח הלאומי. אילו מדובר היה בשירותים פרטיים, כל אחד היה יכול לתרום למטרות הקרובות לליבו בלא שום תלות בדעתם של אחרים, אך כיון שמדובר בשירות ממשלתי שכולנו משלמים עליו בכפייה, אנו נאלצים להיאבק זה בזה על העדפותינו השונות.

לכן, כאשר הממשלה גובה מיסים גבוהים ונותנת שירותים רבים (ממשלה רחבה), שזו התפיסה של השמאל הפרוגרסיבי, בהכרח יווצרו מאבקים. באופן זו מתקיימת פלטפורמה פוליטית-ארגונית משותפת כפוייה, בשעה שלאנשים אין באמת מן המשותף. וכך, יש שרוצים לממן יותר דת, ואחרים מעדיפים לממן תרבות ושימור ציפורים נכחדות. אלה ירצו יותר ספורט, ואלה כסף לנכים. אנשים לא יכולים לעשות את הבחירה שלהם בעצמם, וכדי לקדם את עמדתם הם חייבים להיאבק באחרים. מן המאבק ועד השנאה, הדרך קצרה. והשמאל עושה את הדרך הזו שוב ושוב ושוב.

לעומת זאת, כאשר יש ממשלה צרה, בהתאם לתפיסה הליברלית, אשר גובה מינימום מיסים, ומספקת מינימום שירותים (ביטחון ותשתיות), לכל אדם נשאר יותר כסף בכיס. וכך, מי שרוצה תרבות, פשוט משלם על תרבות, ומי שרוצה לתמוך בחלשים פשוט תורם להם. אין לאנשים שום צורך להיאבק באחרים שדעתם שונה, אלא הם יכולים פשוט למממש את תפיסת עולמם.

כדי לאהוב אדם, לא צריך להיאבק באנשים אחרים. צריך פשוט להכיר בטבע האדם, בשונות הטבעית, הבסיסית, הלגיטימית. האדם הוא קודם כל פרט, עם העדפות אישיות שאינן עניין לאחרים. כדי לאהוב אדם – צריך פשוט להניח לו לחיות את חייו כפי הבנתו. כפי טבעו. לא להילחם בו. מי שרוצה לקדם אידאלים, יכול פשוט לקדם אותם, הוא לא צריך להיאבק באחרים על כך. כדי להיות אידאליסט אוהב אדם, לא צריך להיאבק, מספיק להיות ליברל.