אאא

במלאות ימי השבעה לפטירתו של עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, גאון מופלא, אדם ישר דרך, שהיתה לי הזכות להכירו וללמוד ממנו דרך חיים וערכי תורה ואמונה. חשוב לי באופן אישי להעמיד על נס את מורשתו שהותיר לנו אחריו.

מעבר למחלה הקשה ולטרגדיה המשפחתית קורעת הלב, פטירתו של עו"ד יעקב וינרוט היא אובדן של סמל אמיתי. וינרוט מייצג עבורי את השילוב האידאלי בין אורח חיים וזהות חרדית אותנטית ובלתי מתפשרת, תוך הוכחה שיש דרך להשתלבות בעמדות מפתח בכירות בחברה הישראלית, ללא ויתור על אף אחד מחלקי המשוואה.

יעקב ויינרוט ז"ל משאיר אחריו מורשת. בנושא זה וינרוט היה מגדלור ציבורי רב עוצמה. אסור לנו שהוא ייזכר בתור סיפור בודד וייחודי, המודל שלו הוא צו השעה לכולנו. "מורשת וינרוט" רלוונטית כל כך לציבור החרדי העובד, שכידוע עשרות אלפים כאלה יש בציבור החרדי.

זה ציבור איכותי שנע על התפר בין חרדיות לבין החברה הישראלית. זה שזהותו מאותגרת מידי יום מול ההתמודדויות השונות שמזמנת לנו המציאות בתור חרדים הנמצאים בקשר הדוק עם חלקיה השונים של החברה הישראלית. (כאן המקום לגלות שאני באופן אישי שאבתי ממנו השראה ממנו ומדמותו במקרים של דילמות ואתגרים בשמירה על זהותי החרדית בתוך מקומות חילוניים.)

הגיע הזמן להודות ולומר בכנות ובאומץ: ההגדרה 'חרדים חדשים' היא מצג שווא. אין בה שום דבר חדש. מאז ומעולם עם ישראל עסק בלימוד תורה לצד פרנסה. לאורך הדורות ידענו והקפדנו לשמור על זהות אותנטית שכללה קביעת עיתים לתורה וציות לרבנים.

אפשר כבר לומר עכשיו בצורה ברורה – ההגדרה המיותרת "חרדים חדשים" מפספסת את המהות שהתורה היא מרכז החיים. החרדיות החדשה מזלזלת בשמיעה לגדולי ישראל ומתנערת מכללי התנהגות וסדרי עדיפויות של 'בעלבת' חרדי. האג'נדה הזאת נכשלה כישלון מוחלט. שום הישג לא נרשם ואף עמדה קוהרנטית וברורה לא הוצגה בנושאים העומדים על הפרק. החרדיות החדשה לא יוצקת תוכן אידאולוגי כלשהו בחרדיותה, אלא נעה בתנועת נגד לאידאולוגיה החרדית ומתבססת בעצם רק על ההשתייכות הסוציולוגית לחברה החרדית.

אז נכון, לא הכל מושלם, יותר ויותר כבר מבינים שאפשר להתנגד לשיכרון הכוח של הפוליטיקה החרדית, שצריך לפתח מסגרות חינוכיות המשלבות תורה ולימודי ליב"ה, שחובה למחות נגד עוולות בתחומים שלא היפנו אליהם זרקור, שצו השעה מורה על פתיחת מיזמים שיסייעו להשתלבות בשוק התעסוקה, אבל עושה רושם שהחרדיות החדשה לא מתרכזת בעשייה הזאת, אלא בעיקר עוסקת בהטחת בליסטראות שליליות בחברה החרדית בה גדלנו ובאימוץ מתלהב של חיבוק חילוני השש למראה הנועזים הבזים לחברת המקור.

מורשתו של ויינרוט מורה לנו שהרעיון הוא להישאר חייל של עם התורה ולא להשמיץ ולהפנות עורף למי שתורתו אומנותו. לדעת שהערך העליון הוא העיסוק בתורה, למרות שלא כולם בנויים לכך באופן אבסולוטי ויש לתת את הכלים ליציאה לעולם התעסוקה ואף לעולם האקדמיה, אבל תמיד לזכור מה האידיאל ולא לשכוח את סדרי העדיפויות.

נכון, השליליות הזאת לא באה סתם כך, יש לה בסיס מוצדק. השוליים ההולכים ומקצינים גרמו לכך שהמסגרות הקיימות היום לא נותנות את הדעת לתת מקום ראוי ליששכר וזבולון. מישהו לא שם לב למשבר החברתי המתרחב וסיר הלחץ המבעבע של אלה שלא מצאו עצמם והוקעו - תופעה שגרמה ללא מעט לחפש אלטרנטיבות תוך השמצה של בסיס האם. במקום להבין שיש מקום על הספקטרום החרדי לכל מי שדוגל, מאמין, מקיים ולומד תורה לצד זה שיוצא מכותלי בית המדרש ושואף לשלב תורה עם דרך ארץ, בחרו מנהלי המוסדות להוקיע את החרדים העובדים.

המשימה של כולנו היא לפעול להרחיב את המנעד שייתן מענה הולם ומכבד גם לכאלה שיצאו לעולם המעשה, להדגיש לאורך כל הדרך את התפקיד החשוב שלהם כשגרירי ומחזיקי עולם התורה ובמקביל לשמור על גאוות יחידה של אלה שעליהם העולם עומד.

בראיון לעיתון משפחה לפני כשנתיים, פרש ויינרוט בפני מראייניו יוסי אליטוב ושמעון ברייטקוף משנת חיים סדורה ומעמיקה, הזמן שחלף רק הפך אותה ליותר ויותר רלוונטית. הנה שני ציטוטים נבחרים שמהדהדים בי עד היום:

"חרדי שיוצא לעבוד, הוא מושפע מאוד מהאווירה הכללית. הוא מגיע למצב שהוא מחליף ביגוד ללבוש צבעוני, כדי להתערות, הוא מרגיש לא בנוח עם הזקן שאיתו עזב את הכולל והוא 'מסדר' אותו, הוא דואג להחצין שהוא כמעט ולא שונה מהאחרים ומאמץ לעצמו קודים התנהגותיים מהרחוב.

"המסוכן ביותר בתהליך הזה, שבשלב הבא הוא כבר מפתח בוז אמיתי ועמוק ללומדי תורה, לא חלילה כי הוא חושב שהם מבזבזים את זמנם, אלא כחלק לא מודע מהתהליך שלו להתערות בחברה הכללית. איך מתערים בחברה הישראלית? בזים ללומדי תורה. זו שערוריה שאנחנו לא נותנים את הדעת לכך, שבעתיד שונאי התורה יבואו מתוך שורותינו, רחמנא ליצלן".

"מאז ומעולם עולם התורה התנהל בדרך של יששכר וזבולון, כל אחד החזיק את השני, זה בתורתו וזה בכספו. אם בעבר שלושה בעלי בתים חרדיים יכלו להחזיק מכספם משפחה של אברך, היום זה לא קורה. בגלל שאין מודעות מגזרית להכשיר בעלי בתים לתפקיד ההיסטורי בו החזיקו כל השנים: לינוק מעולם התורה ולהחזיקו. האברכים הם נשמתו ולבו של עולם התורה".

לסיכום, מוטב שבמקום ל"חדש" סוגים של חרדיות, נקשיב רגע לדבריו האמיצים והחדים של המנוח זצ"ל ונאמץ את דרכו בתור דרך חיים לעילוי נשמתו.