נפל דבר בישראל. במאבק האיתנים בין דגל התורה לאגודת ישראל, יצאה הראשונה כשידה על העליונה. לפחות בירושלים. שישה מנדטים לדגל מול שלושה בלבד לאגודה זה נצחון. זה תבוסה. תלוי מאיזה צד מסתכלים.
אפשר לתרץ תירוצים. אפשר לדבר על שאננות בצד של אגודת ישראל. אפשר לנסות להסביר שקהילה זו ואחרת החליטו לשבת בבית. אפשר, אבל המציאות חזקה מכל הסבר. שישה מול שלושה (לא שש שלוש, ידידיי מדגל התורה. מנדטים ונציגים הם בלשון זכר. אמרו מעתה: שישה שלושה...) זה מראה שניצבת היום מול החברים באגודה. מראה שמשקפת כנראה התעלמות של שנים שתבוא אולי לידי סיום עכשיו.
אבל חוץ מירושלים קרו עוד כמה דברים, והם כנראה מעיבים על שמחת הניצחון של ירושלים. התבוסה הכלל חרדית בבית שמש, עלייתו של הניאו-שונא-חרדי בטבריה, הדילמה בצפת, ויש עוד.
מבלי להיכנס מי אשם בכך. כולנו אשמים, בסדר? כן חשוב לראות שקורה כאן משהו מוזר ומפחיד. להתווכח על פוליטיקה זה דבר הגיוני. להכות על חטא זה על חזהו של השני - זה גם דבר מקובל. אבל השנאה. מאיפה היא באה?
אחד מדבר על החסידים כנהגי אגד ועוד כמה ביטויים אנטישמיים, השני כבר משתמש במינוחים של בגידה. וזה קורה רגע אחרי שמצהירים רשמית על גניבת מקום במועצה כחלק מהכרת הטוב למי שנעמד על הרגליים האחוריות בשביל הנאחז בקרנות המו"מ.
אחד טען לחקיין, אשרי המאמין. השני ניסה להתנצל, אבל לא הכחיש את דבריו.
זה ההבדל הדק בין חדוות הניצחון לשחיתות השנאה. בחשש גדול ניתן לקבוע שמישהו חצה אותו ולא נראה שהוא מתכוון לעצור.
ולסיום, מעשיית עם ידועה עם מוסר השכל. שני יהודים עשו שידוך. באירוסים הגיע אחד האבות נרגש כולו וניגש למחותנו, הוא מגיש לו את היד ומרכין ראש לנשיקה. המחותן נרתע לאחור. לא נוהגים אצלנו, הוא מסביר. הסיפור חוזר על עצמו בדרך לחופה. אחרי החדר ייחוד. בסוף החתונה וכל יום בסעודת השבע ברכות. המחותן התייאש.
נגמרו החגיגות, והאב המנשק מגיע לביתו של המחותן, רוצה לשבת על החשבונות. רגע לפני שהוא פותח פנקס, נעמד המחותן הסרבן בידיים פרושות: "יעצט קענסט מיר קושן..." (עכשיו אתה יכול לנשק אותי).
הפתגם הידוע אומר שכסף סופרים במדרגות. שבוע אחרי הבחירות מתחיל להתברר שהניצחונות הם לא כאלה ניצחונות והדרך עוד ארוכה לסכם את רשימת ההישגים. או במילים אחרות: המה לא כל כך כרעו ונפלו, והאחרים עוד לא קמו והתעודדו. השבר הרבה יותר עמוק מספירת נציגים.
תאפסנו את הנשיקות והקללות ובואו נשב לשיחות גלויות כדי להגיע להסכמות. כדי להציל את מה שאפשר. העתיד של הציבור החרדי חשוב מידי בשביל כמה רגעי אושר מדומה.