אאא

בכ"ט בחשוון, חמישים ימים לאחר יום הכיפורים, מציינים בני העדה האתיופית את חג הסיגד - יום צום בו מחדשים ומזכירים את הברית שנכרתה בין ה' לעם ישראל במתן תורה בהר סיני, וחודשה בזמן שיבת ציון על ידי עזרא הסופר. במהלך היום מתפללים לבניית בית המקדש ולזכות לעלות לארץ ישראל. הצום נמשך עד לצהרים - אז עורכים סעודה גדולה. 

מקורו של החג הוא מהנביא נחמיה: "ביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם... ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם" (נחמיה ט' א-ג). גם שמו של החג לקוח מספר עזרא ונחמיה. משמעות המילה 'סיגְד' היא: סגידה, השתחוות. מילים אלו מופיעות בפסוקים שונים בספר עזרא ונחמיה וגם בפרק שמתואר בו לדברי העדה האתיופית, חג הסיגְד הראשון.

חג הסיגד משמש, בדומה להושענה רבה ו'זאת חנוכה', בקרב קהילות חסידיות רבות, כנדבך נוסף לתשובה וחתימת הדין של יום הכיפורים. ביום זה מוסיפים לחשבון הנפש את הפן הציבורי - התקהלות המונית בה מכריזים מחדש על הברית, וממשיכים להאמין ולקוות לבואה של הגאולה השלמה. 

כמו כן, מטרתו של חג הסיגְד היא למנוע התבוללות כמו זו שהייתה בתקופת שיבת ציון ועליה זעק עזרא הסופר. כיוון שיהודי אתיופיה חיו לצד שכניהם הנוצרים, המוסלמים ובני דתות אחרות היה חשש מהתבוללות בעיקר בשל ניסיונות הנוצרים לגרום ליהודי אתיופיה להמיר את דתם. בחג הסיגְד עלו יהודי אתיופיה על הר וכך הבדילו את עצמם משאר האוכלוסייה באתיופיה. כמו שעזרא הסופר אסף את היהודים ודרש מהם שישמרו את המצוות ויגרשו את הנשים הנכריות איתן התבוללו, כך גם יהודי אתיופיה שימרו את קריאתו של עזרא.

הסיגד באתיופיה

לפני עליית יהודי אתיופיה לישראל, היו בני הכפרים יוצאים לקראת החג  ומתרכזים בנקודות מרכזיות בהמון רב. לעתים ארכה הדרך אף כמה ימים.

בבוקרו של חג הסיגד היו המשתתפים רוחצים ומטהרים בנחל קרוב לכפר שהחג נחגג בו ולובשים בגדי לבן. כמו כן, הוכנו מאכלים לקראת הסעודה שתיערך באמצעו של היום, לאחר הצום.

הטקס נערך על הר גבוה, משתי סיבות: ראשית, הגברת הדמיון למתן תורה בהר סיני, והסיבה השניה היא שמקום גבוה נחשב במסורת האתיופית למקום טהור יותר.

הקסים, כהני העדה, היו מוצאים את ה'אורית' (תרגום של התורה לשפת הגז, השם מקורו כמו 'אורייתא' בארמית) והקהל כולו היה מלווה אותם בשירה וקריאות שמחה עד למקום האירוע. חלק מהעולים אל ההר נשאו אבן על גבם או על ראשם. אבן זו סימלה את כניעתם לפני הקב"ה ואת רצונם לבקש סליחה על חטאיהם. אבנים אלה הונחו במתחם שהקיף את הקסים בזמן התפילות והקריאות באורית על ההר.

בהגיעם למקום, היו מנהיגי העדה פותחים בסדר התפילות והקריאות. תחילה התפללו על ירושלים ועל התקווה להגיע אליה ולהתפלל בה, בהמשך פנה גדול הכהנים אל הקהל והדגיש את חשיבות קיום חוקי התורה. לבסוף, היו קוראים מן האורית את סיפור מעמד הר סיני, חידוש הברית בין העם וה' בספר נחמיה וכן בויקרא כו, ודברים כז-כח.

כיוון שהאורית הייתה כתובה בשפת הגז, שנחשבה למקודשת ורוב העם לא ידע אותה, תרגמו הקסים את הכתוב לשפה המדוברת - אמהרית או תיגרית. לאחר מכן היו מתוודים המשתתפים על חטאיהם, כורעים ומשתחווים בידיים פרושות כלפי מעלה.

מרים אלסטר, פלאש 90
מרים אלסטר, פלאש 90

היו משתתפים שנהגו להניח שטרות כסף ליד ספרי האורית, תרומה לקסים ותשלום נֶדֶר. מתן צדקה או תשלום נדר הוא מנהג מקובל אצל יהודי אתיופיה גם במועדים אחרים, מתוך אמונה שאין לבוא בידיים ריקות לבית ה', ככתוב בספר שמות כג, טו: "וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", ובספר דברים, טז, טז: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי ה' רֵיקָם". בתמורה לתשלום הנדר ביקשו האנשים בקשות שונות מהקסים: בריאות, פרנסה, זוגיות ועוד.

היו שנהגו לקיים את מנהג ה"אֵמְיֵין" – פיזור זרעים של טֵף (סוג של דגן) או שיבולי חיטה והזכרה של שמות הנפטרים. המאמינים קיוו שהציפורים יאכלו את הזרעים וכך ישאו את תפילותיהם לשמים. מנהג זה מזכיר את תפילת "יזכור" שמקובלת בעדות נוספות.

בתום התפילות נשא אחד הקסים דרשה על חשיבות שמירת הברית עם ה', בירך את העם על כך שהם מקבלים ומקיימים את הברית, ואיחל להם שיזכו להגיע לירושלים ולחגוג בה את חג הסיגד בשנה הבאה.

לאחר הדרשה ירדו המשתתפים מההר וצעדו בחזרה לבית התפילה. בעוד חלקו הראשון של היום הוקדש לתחינות, סליחות ובקשות מהקל, החלק השני של היום התמקד בשמחתם של המתפללים. המשתתפים שרו שירי שמחה וגאולה, ותקעו בקרנות לאות שמחה. המשתתפים נשאו תפילות והדגישו את הכמיהה לחזור לציון ולירושלים. בתפילות חזרו כמה פעמים הפסוקים: "וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו נא, יא); ו"שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ" (ישעיהו ס, ד). שני פסוקים אלו נאמרו על ידי הנביא ישעיהו ועניינם גאולה ושיבה לציון בסופה של גלות בבל. בסופה של הצעדה החזירו את ספרי האורית לתיבה, בליווי תפילות, ריקודים ושירה סביב בית התפילה.

לאחר שהוחזרה האורית לבית התפילה, נערכה סעודה חגיגית. לקראת הסעודה נאפו שני סוגי לחם: אינְגֶ'רַה ודַבּוֹ. בתחילת הסעודה בירכו הקסים על הדבו, פרסו אותו וחילקו למשתתפים. הסעודה לוותה בשירה, נגינה וריקודים (יש הטוענים שהריקודים נוספו בשלב מאוחר יותר). לאחר מכן, המשיכו המשתתפים לחגוג כל הלילה, בבתיהם או בבתי המארחים שלהם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אביר סולטן, פלאש 90
אביר סולטן, פלאש 90

הסיגד בישראל

בארץ בני הקהילה ממשיכים לשמור את חג הסיגד מדי שנה על ידי עלייה לירושלים לרחבת הכותל המערבי ותפילה בטיילת ארמון הנציב מול הר הבית. המבוגרים ממשיכים לצום כמו באתיופיה, ורק הסעודה החגיגית בסוף הצום אינה מתקיימת.

השנה, לראשונה חוגגים בני העדה האתיופית שהפכו לחרדים את הסיגד באירוע מיוחד בהשתתפות הראשון לציון הגר"י יוסף, ראש הישיבה חכם שלום כהן,הראשון לציון ורבה של ירושלים הגאון הרב משה שלמה עמאר, הגאון רבי בן ציון מוצפי  הגאון הרב ראובן אלבז והרב ראובן וובשת, הרב הראשי ליהודי אתיופיה, בערב מיוחד של הוקרה לזכרו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל הראשון שהכיר הלכתית ביהודי אתיופיה. הערב יערך בירושלים באולמי תמיר בליווי תזמורת שתנגן גם ניגונים מסורתיים. האתיופים החרדים אינם נוהגים את מנהגי העדה המקוריים ורובם קיבלו עליהם את דעת מרן מבחינה הלכתית.

בתאריך 30.6.08 אושרה בכנסת הצעת חוק "חג הסיגד" שמשמעה הוא שהחג לא יהיה עוד חגהּ של הקהילה האתיופית בישראל בלבד, אלא יהפוך לחלק מלוח השנה הרשמי המקובל בארץ. כך על פי החוק, בכל שנה ייערך טקס ממלכתי לציון החג והוא יילמד בבתי-הספר הממלכתיים וביום זה עובדים יוכלו לקחת יום חופש (יום בחירה).

הכמיהה הגדולה של יהודי אתיופיה לארץ ישראל, מרגשת מאד ומזכירה לנו את חשיבותה הגדולה של ארץ ישראל והתקווה לגאולה שלמה ואמיתית.