אאא

לפעמים, ואולי תמיד, רגעים גדולים ומשמעותיים בחיים קורים לנו מבלי שנצטרך לתכנן אותם, ומבלי שנדע שלקראתם אנו הולכים. זה טוב כי אין לנו דרך להרוס אותם, וזה פחות טוב כי אנחנו לא מכינים כלים מספיק גדולים שיצליחו להכיל את העוצמות הטמונות באותם רגעים.

שבת כי תצא תשע"ח.

זאת לא הפעם הראשונה שאני משתתף בשבת סטודנטים של ארגון נפש יהודי, השבתות הללו בעלות ניחוח מיוחד משלהן. באוויר אפשר לחוש את ההתרגשות והציפיה של אותם סטודנטים להם זו הפעם הראשונה בחייהם בה ישבתו ממלאכה, ויעמיקו לאורך השבת כולה בעומקים הבלתי נדלים שביהדות.

סוללת מרצים משוננת ניצבת לה ערוכה ומוכנה, ועונה בנועם על תהיות, קושיות, והתנגדויות. גם אני בתור אחד שחונך לשמירת תורה ומצוות ינקתי המון מאותן שבתות שנתנו לי מרחבי צלילה לעומקים שלא העזתי אף פעם לצלול אליהם.

בשבת כי תצא ההתרגשות הייתה רבה. "מדרשת זיו" בית המדרש לעוסקים בתשובה ששכן במבנה עראי, עבר למבנה קבע בשכונה הירושלמית הוותיקה שערי חסד.

הקידוש בשבת בבוקר הלם את כבוד התורה שבוער במקום, ושולחנות ערוכים ומעוצבים המתינו לסטודנטים הרבים שעלו בסיום התפילה, שלחלקם הייתה הראשונה בחייהם.

"בורא פרי הגפן" כולם מפסיקים לדבר ונגשים למלאכה, מלאכת הקודש של עינוג השבת והצלחות מתחילות להיערם, ובראש השולחן דממה.

על כיסא גלגלים בראש השולחן ישב לו מכונס אל תוך עצמו 'לייבי' או כפי שנקרא על ידי מכריו הרבים 'דוד לייבי'. יהודי שאת גיל הגבורות חצה בגבורה שלא תתואר, ומקצתה הוא ניאות לספר כשהבין שהעומדים למולו הם צעירים יהודים שייתכן ודבריו ישפיעו על המשך חייהם.

''דוד לייבי'' זצ''ל
"דוד לייבי" זצ"ל
הגדלה

הוא נשאר שקוע בכיסאו ופצח במונולוג חלוש אך צלול שהותיר את כל הנוכחים בסערת רגשות שאתגרה את התאים המשופשפים ביותר בשכל.

דוד לייבי החל לספר על ילדותו בעיירה, ממנה סיפר בדמעות "נותרנו בודדים" מהעיירה הוא עבר לאושוויץ, מחנה ההשמדה הידוע לשמצה וסיפר סיפורי גבורה ומופת על חברי המחנה היהודים שהשכימו קום הרבה טרם אשמורת הבוקר כדי לזכות ולהניח את התפילין היחידות ששרדו את הבידוק הקפדני. התור להנחת התפילין היה ארוך, ולפעמים היינו קמים כמה שעות קודם כדי להתעטר בכבוד ה' ובתפילה שחייבת הייתה להסתיים עד לשעה ארבע, אז קמו ממלאי הפקודות של הצורר לעוד יום שחור עבורם.

עיניו הרכות והאוהבות של הדוד לייבי הוצפו בדמעות, דמעות שהיו מנת חלקם של כל המשתתפים בקידוש שקיבל תפנית לא מתוכננת.

דוד לייבי המשיך לספר על חנוכה תחת אש, אש של שנאה ומוות, ועל אש החנוכה אותה הבעירו אלו שנשארו בחיים אחוזים בתורת החיים שבדרכיה וסודותיה אין לנו תמיד אחיזה או הבנה.

כשגרונו נשנק מהתרגשות עצר הדוד לייבי ולגם מעט מים,וכשהניח את הכוס בחזרה על השולחן הרים את הקול וקרא כשעיניו נשואות לשמיים "אני מודה לקב"ה על הזכות להישאר בחיים ולקבל חיים חדשים", משפט עליו חזר מספר פעמים במהלך הקידוש. קידוש השם.

כשידיו קפוצות ושפתיו רועדות קלות המשיך הדוד לייבי להעביר בעדות חיה ובועטת את סיפורי הזוועות שחווה יחד עם חבריו שרובם לא שרדו את התופת האכזרית. רגע לפני סיום הוא לקח נשימה ארוכה וסיפר על יום השחרור, היום בו נכנסו בעלות הברית בשערי המחנה ובישרו דרור.

"הגיעה אליי קצינה רוסיה והגישה לי אקדח ואמרה לי קח את האקדח ותנקום את הנקמה שלך בנאצים, תהרוג מהם עשר עשרים שלושים או מאה, כמה שאתה רוצה", בשלב זה נשימת כולם נעתקה. כולם עם הפנים לכיוון כסא הגלגלים בו ישב הישיש וסיפר את סיפורי הגבורה העזים והמטלטלים שאירעו עם אבותינו בימים ההם, לא לפני המון זמן,

כולם חשו בתחושה זהה של קבלת העדות מכלי ראשון, זכות שרק בעוד כמה שנים נבין את גודל מעלתה וחשיבותה.

דוד לייבי לא נתן לנו לדמיין יותר מדי את מרחץ הנקמה שחולל במחנה והמשיך "האקדח היה כבד בשביל בחור צנום כמוני" אמר בחיוך מלא הומור "החזרתי לה את האקדח ואמרתי תודה, אני יהודי, אצלנו לא נוקמים ככה, אצלנו הנקמה לוקחת זמן, אנחנו נקים משפחות ונחנך את הילדים שלנו בחינוך יהודי אמיתי של חמלה, רחמים ואהבת אדם".

דוד לייבי סיים את דבריו ומחה יחד עם כולם דמעות שמחסום השבת לא הצליח לעצור.

לאחר שסיים את סיפורו האישי העצום הוא ישב במשך שעה ארוכה עם הסטודנטים והשיב לשאלותיהם הרבות והקשות. שאלות של אמונה תחת התופת ועל מיקומו של האל בשואה.

הוא לא נבהל מהשאלות וניכר היה כי זו לא הפעם הראשונה בה הוא נשאל את השאלות הללו "אין לי תלונות, ומעולם לא היו לי תלונות. אם נבחרתי מתוך כל אותם קדושים להינצל כנראה זה בשביל סיבה מסוימת. ניסיתי לחשוב עם עצמי, בשביל לעשות כסף? בשביל לבנות בניינים? והגעתי למסקנה שכנראה שלא, והמטרה גבוהה הרבה יותר. נשארתי בעולם כדי לנקום בצורר ולהמשיך את המורשת המפוארת של הדת העתיקה והשורשית ביותר בעולם"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

את ההבטחה שנצר דוד לייבי בלבו הוא קיים במשך למעלה מחמשה עשורים בחינוך ילדי ישראל בבית הספר עץ חיים בטורנטו אותו ניהל, כשתמיד לנגד עיניו מה מה עליו לעשות, וזה מה שהוא רצה לעשות בכל מאודו.

כי תצא תשע"ט. בשבוע האחרון, ביומו האחרון נלחמה נשמתו המזוקקת את מלחמתה האחרונה בגוף שכבר לא עמד ברבות השנים, ובכוחות האחרונים התעקש ממש כמו בלילות המחתרתיים במחנה אושוויץ להניח תפילין ולעטר עצמו בפארו של מלך.

דוד לייבי חי את חייו כגיבור, ועלה לישיבה של מעלה להביט בכל עמלו וליהנות מהנקמה האמתית שלו בצורר הנאצי.

הלווייתו של הרב יוסף אריה אדלר זצ"ל, תתקיים הערב (ראשון) ב-11 בבית הלוויות שמגר ותצא להר המנוחות.

יושבים שבעה בנו ד"ר מאיר אדלר אשתו גב' בלומה אדלר ובתו בריינדי סיילס עם משפחתם.