אאא

לפני כשלושים שנה הכל היה יותר פשוט וברור. אם היינו שואלים מיהו חרדי? התשובה היתה ברורה.

חרדי הוא אחד שתורתו א(ו)מונתו, שלא עושה צבא, בדרך כלל לא עובד וילדיו מתחנכים במוסדות חרדיים מובהקים על כל המשתמע מכך.

המהדרין היו גם משתתפים כמוני בהפגנות בימות שבת הארוכים ברחוב השומר פינת עזרא בואכה רמת אלחנן, נגד הסוררים שהעזו בחרוף נפש לעבור עם מכונית ולחצות את פאתי בני ברק בשבת וגרמו לעבדכם לזרוק עליהם לא אחת ג׳רקינים ריקים של דלק תוך כדי חירוף נפש ממש של שני הצדדים (פרטיזן כבר אמרנו?).

עברו שנים, ומשנה לשנה קשה יותר לענות על השאלה מיהו חרדי.

מיהו יהודי? כן. מיהו ציוני? כן. מיהו חרדי? נאדה.

לא מזמן העליתי את השאלה הזאת באחת מקבוצות וואטסאפ החרדים שלי... ואתגרתי אותם בשאלה הזאת.

אחד מהם ענה שמי שלא עושה צבא הוא חרדי ומייד התחרט.

אחד אמר מי שלמד במוסדות חרדיים. שאלתי אותו מה קורה למישהו שלמד במוסדות חרדים אבל שלח חלק מילדיו (כמוני) למוסדות שאינן בהגדרה של חרדים? בתשובה, הוא ענה שמי ששולח ילד למוסד לא חרדי, סימן שהוא אינו. חזרתי ושאלתי - ומי שאמנם חלק מילדיו במוסדות ציוניים אבל שאר הילדים במוסדות חרדים מובהקים? אחד כזה קיבל פסול מלהיות חרדי...?

וכך המשיכו הדיונים ולא הצלחנו למצוא תשובה לשאלת מיליון הדולר "מיהו חרדי".

כשאני חושב על זה, רוב סממני החרדי הממוצע כבר מזמן טושטשו.

כמובן שיש את החרדים בכל רמ"ח איבריהם שעליהם התשובה ברורה כיוון שהם עונים על כל הקריטריונים: לא עובדים, לא עושים צבא, לובשים שחור לבן ולומדים רק במוסדות חרדים.

אבל מה עם השאר???

ופתאום זה הכה בי, וזרקתי את השאלה לחלל האוויר.

מה אני בעצם?! להיכן אני שייך? יש לי זהות ברורה??

במשך שעה ניסינו לברר חברי הקבוצה ואני, מי אני והאם אני שייך להגדרה "חרדי".

בני בכורי למד בישיבה תיכונית, בהמשך במכינה קדם צבאית 'עלי' וכיום הוא קצין. מצד שני, בתי השניה לדוגמא חונכה ב'חורב' וב'לוסטיג'.

"אז אתה לא חרדי", אמר מישהו. "אבל הצבעתי ג', כמו תמיד", ניסיתי להתגונן.

כעבור שעה, כל הנתונים היו על השולחן, אבל תשובה ברורה - נאדה.

האם הזכות להיות חרדי כרוכה במילוי כל הסעיפים הנלווים? האם אפשר להיות חרדי ולוותר על אי אלו סעיפים?

לאט לאט הצטרפו אלי עוד ועוד אנשים מיואשים וחסרי זהות וקבענו לפתוח קבוצת תמיכה שיקראו לה - איך ניחשתם... - "מיהו חרדי".

אחד מהקבוצה הולך עם כיפה שחורה חולצה לבנה וציציות בחוץ אבל בנו בצבא. אחד עובד ועשה גם צבא, אבל לומד כמה שעות ביום בכויילל.

אולי ביגוד שחור לבן הצעתי? אולי כובע וחליפה?

"אבל אני שחור לבן וחליכובע ועשיתי צבא", ענה לי מישהו אחר.

מ. ששתק כל הדיון שאל לפתע: "עמירן, אולי אתה שייך לכיפות הסרוגות?".

"אני?", נעלבתי ממש, "אני שלמדתי בפוניבז' וסלבודקא, הולך עם כיפה שחורה ושלחתי ילדים למוסדות חרדים והצבעתי תמיד לפי מה שהרב שטיינמן זצ"ל ביקש, אני סרוג???".

"אז למה שלחת ילד למכינה קדם צבאית?", סנט בי מ., "אולי כי זה התאים לו יותר", עניתי, "זהו, איבדתי בגלל זה את הצבע השחור לעד?", החזרתי לו.

וכך עברה לה עוד שעה.

נ. שנחשב החכם שבחבורה ולא דיבר עד עכשיו, סימס בקבוצה: "עמירן, אדרבה, הוא מותיב לה והוא מפרק לה".

עניתי לו שייתן לי לישון על זה טוב אחרי קרישמע והמפיל - בלשון הקוידש כמובן כמו שאני רגיל, ומחר נמשיך ותוך כדי הירדמות ידעתי שתשובתי תהיה "תיקו". צריך פה את אליהו הנביא, תשבי שלנו שיפתור קושיות ובעיות מסוג זה.

למחרת, כשהתעוררתי, היה נדמה לי שעליתי על הנוסחה.

אמרתי "מודה אני", בעבריס כמו שאני רגיל, נכנסתי לקבוצת הווטסאפ ששמה שונה פתאום ל"ללא זהות", בירכתי את חברי בבוייקר, ושאלתי אם מישהו מצא פתרון לבעיה. לפי הזמן ששאלתי נשארה האחרונה בשירשור הבנתי שמהם לא תבוא הישועה ואז ניסיתי נסיון אחרון בטרם אני פורש לארץ כף הקלע של המתנדנדים החרדים חיוורי השחור וחסרי עמוד השידרה .

אז ככה, להיות "חרדי" זה טייטל מחייב.

ברור שחרדי אמיתי ואותנטי הוא אחד שעונה על כל הסעיפים, מהלבוש דרך תורתו אומנתו והליכות ביתו ומשפחתו שכמובן עם טלפון כשר למהדרין שלא נדבר על חס ושלום טלוויזיה או אפילו מחשב, בקושי רדיו בדיעבד.

בנימה אישית אספר לכם שאבי היקר שאני כ"כ אוהב הוא כזה, גם אחיותי הצדיקות וגיסיי היקרים שאני כ"כ מעריץ הם כאלו - וגאוותי עליהם.

אוסיף ואומר שדעתי היא שקבוצת החרדים הנ"ל, האמיתית, היא הקבוצה ששומרת על גחלת היהדות האמיתית וצריך לשמור על כל אחד ואחד מהם כמו על פרח נדיר ומוגן.

בחור או אברך שיושב ברצינות וכולו שקוע בתורה, שומר עלינו ממש ואין לי ספק שצריכים להודות לו על כך.

אך מה לעשות שלא כל אחד מסוגל לסוג חיים מושלם כזה, ופה נכנסת השאלה עד איפה אפשר למתוח את החבל ולוותר על סעיפים ועדיין להחשב לחרדי.

לדעתי, זכותו של חרדי לעבוד או לעשות צבא מבלי לאבד את "כרטיס החבר".

מסתבר שהמושג חרדי נמתח בשנים האחרונות כעור הצבי. הלבוש נהיה טיפל'ה צבעוני, מוסדות מסויימים מאפשרים לימודי חול ברמה גבוהה ואף תעודת בגרות (מה שלי אין אבל שישאר ביננו), "שח"ר כחול" פה, "בינה בירוק" שם, וכן הלאה.

ואז שיחררתי לאוויר הווטסאפ של "ללא זהות" את השורה התחתונה.

רבותי ורבותי אמרתי, יש משהו אחד שייתן לנו ללא ספק את הזהות. במקרה של שאלה, בעיה, התייעצות והכי חשוב סוג של מחלוקת תקופתית בין חלקי ציבור למיניהם, את מי תלכו לשאול? עם מי תתייעצו? והכי חשוב מי מחליט לכם בשורה התחתונה על החיים שלכם?

אם רב חרדי יגיד משהו, ומקבילו הציוני עם הכיפה הסרוגה יגיד הפוך - למי תשמעו??

ככה תדעו מה אתם!

ספרתי את השניות, כי הבנתי שכל אחת שעוברת ללא התנגדות, מגדילה את סיכויי לסגור את קבוצת התמיכה שרק אתמול פתחנו.

מ. אמר: "וואלה, מסכים".

א. אמר: "נקודה מעניינת".

ח. אמר: "לי זה קרה ועשיתי בדיוק כמו שהורוני".

לאט לאט קיבלתי הסכמה גורפת. אומנם הסכמה של בדיעבד, אך בלית ברירה אחרת עדיין הסכמה.

ואני, אמרתי לעצמי, מה אני?

ואז חשבתי שעם כל הגוונים שיש בי ובמשפחתי, עם כל תסבוכת השבילים של חיי, עדיין כל הדרכים על גווניהם יובילו אותי ברגע האמת למיגדלור של אבא שלי.

עלומת האור שאחריה אלך בשעת חושך תוביל אותי ל"חזון איש 6", או לגבעת סלבודקא. לשם אגיע ביום פקודה.

האם זה עושה אותי חרדי? אני לא יודע, מה שאני כן יודע זה איפה נקודת הסיום והיציאה של מבוך השבילים של חיי.

• • • • •

נושא חשוב שהייתי חייב להגיב עליו הוא טיסת 'אל על' והחרדים. "טיסת השבת".

נער הייתי וגם מעט זקנתי והייתי בכל כך הרבה סיטואציות מורכבות וחלקן אף קשות, שמהם למדתי שהדבר האחרון שאפשר להגיד על חרדים זה שהם מתפרעים בסיטואציות כאלו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תמיד הם היו הפחות קולניים, תמיד היותר גמישים, תמיד יותר עם סבלנות, והכי חשוב כל סיטואציה הכי קשה גוררת פרץ של שירה וריקודים.

וגם אם יש יוצאים מהכלל וברור שיש, הם לא כאלה מכח שיוכם לציבור החרדי, אלא להיפך, הם כאלה למרות שהם חרדים.

החרדים שאני גדלתי איתם, אלה שאני חי איתם, הם האנשים הכי רחוקים מהסיטואציה שעליה אנחנו מדברים. לכן תסלחו לי אם הפעם אסרב להאמין לעלילה התורנית...

(ואל תשאלו אותי על ההתנהגות בהפגנות כי זה נושא אחר לגמרי)

המשך שבוע חרדי ומקסים, שבוע של אהבת חינם לכולם והכי חשוב לא לשכוח ש"לשון הרע לא מדבר אלינו".

באהבה,

עמירן דביר (החרדי?)