אאא

12 ירחים חלפו מאז כבה המאור הגדול ומרן הגראי"ל שטיינמן התבקש לישיבה של מעלה, ומעבר לחסרונו כדמות רוחנית שהשפעתה הישירה והעקיפה היתה על הדור כולו, ניתן לקבוע בביטחון כי עיקר דרכו ומורשתו הציבורית נמחקה.

הוותרנות לה הטיף ראש הישיבה זצוק"ל כדרך חיים, ליחיד ולכלל, לא ניכרה במחוזותינו בשנה האחרונה, גם לא - ויהיו שיאמרו בעיקר - מכיוון תנועת דגל התורה אותה הנהיג במסירות.

הדבר בא לידי ביטוי עקבי בפיצול הדרמטי שהתרחש בבחירות האחרונות בתוך יהדות התורה, אך יותר מכך - כשפיצול זה הפך לנחלת צעירי התנועה שחגגו במוצאי הבחירות את השפלת החסידים, שותפיהם לשעבר.

 חגיגות ה'"המה כרעו" של צעירי 'דגל', אחרי הניצחון על 'אגודה' (באדיבות המצלם)

נלך "מעט" אחורה: בעלי זיכרון היסטורי יאשרו את העובדה, כי הצעד הראשון בגינו החל הרב שטיינמן לספוג את שבט ביקורתם האכזרית של מתנגדיו מהבית פנימה - קרי: מתוך הציבור הליטאי - היה מסעו ההיסטורי בשנת תשנ"ח יחד עם כ"ק האדמו"ר מגור יבדל לחיים, כדי להקים את רשת בתי הספר היסודיים "נתיבות משה" ולהתרים נדיבי לב בחו"ל עבורה ועבור רשת "שובו".

חלפו אז שנים ספורות בלבד מהפיוס הרעוע בין שני חלקי יהדות התורה, וחסידות גור שבלטה בפילוג העמוק של תשמ"ט עדיין היתה סדין אדום בעיני אי אלו שהחשיבו עצמם כ"תלמידי הרב שך". בחירתו של הרב שטיינמן ברבי מגור כשותפו למסע היתה מכוונת, כדי להפגין את הצורך בשלום בין פלגי היהדות החרדית.

כך גם התנהלותו הכללית מול חוגי החסידים, בדגש על זו הפוליטית. קולות של תסיסה מהרחוב שלו, הליטאי, על המשך החלוקה הלא שוויונית בין אגודת ישראל לבין דגל התורה - נוסחת ה-60-40 המפורסמת, נדחו על הסף בידי הרב שטיינמן, שפעם אחר פעם, בכל מערכת בחירות, קבע שאין ליצור פילוגים בגין 'כיסאולוגיה'.

גם חילוקי דעות אידיאולוגיים עמוקים, דוגמת זה שבין עולם הישיבות הליטאי לבין תנועת חב"ד, עומעמו על ידו במכוון בעת שסבר שאלו אינם רלוונטיים. כך אירע במפגשו המפורסם עם ה'חוזר' המיתולוגי של הרבי מליובאוויטש, הגר"י כהן, בחתימתו על מכתב בו הכיר ברב החב"די הגרמי"ל לנדא כ"גאב"ד בני ברק" וכשהתיר ל'כוללים' ליטאיים להיעזר רשמית בתרומות של 'כולל חב"ד'.

מרן הגראי"ל לא שעה לליטאים הקיצונים שנאבקו בו כ"סוטה מדרכו של הרב שך", מנהיגה המיתולוגי ומקימה של תנועת דגל התורה. השלום הפנים-חרדי היה בעיניו נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה, ששווה "להקריב" למענו עמדות מקובעות שפג תוקפן - ועל אחת כמה וכמה חלוקת ג'ובים הוגנת יותר לטובת 'דגל'.

בשני מקרים (מתמשכים) יוצאים מן הכלל, כן יצא מרן זצ"ל 'בחרב ובחנית': מול התנהלותם של חסידי גור בירושלים שהמליכו את ניר ברקת כראש העיר בפעם הראשונה, מטעמי נקמה במועמד החרדי מאיר פרוש, ומול הניסיון המתגבר של 'הפלג' - עוד טרם זכה לכינוי זה - להשתלט מבפנים על דרכו של עולם התורה.

במאורעות סתיו תשס"ט, כמו גם באלו של אביב תשע"ב, ראה הרב שטיינמן קו שבר אידיאולוגי, בו יש להילחם ללא פשרות. מול 'הפלג' הוא אף חתר לפילוג מכוון, כדי למנוע את הובלת עולם התורה אל השוליים הסהרוריים והמסוכנים בו עיני כל רואות כיום את אנשיהם.

אך בכל עשרות שנות הנהגתו של מרן את היהדות החרדית, הליטאית, לא יצאה ממנו ולו פעם אחת הוראה להתפלג על רקע של חלוקת מקומות בין נציגים, אף שגם בעיניו אפליית 'דגל' בידי 'אגודה' היתה עוול הזועק לשמים.

והנה מה עשו לאחרונה בכירי דגל התורה, בין ברמה המפלגתית ובין ברמת חצרות חלק מהרבנים? בדיוק את ההיפך. פילגו את יהדות התורה, בעיקר בעיר ירושלים, הוכיחו כי הם אכן שווים כפול מהציבור החסידי והובילו להידרדרות היחסים הפנים-חרדיים בכל הארץ, באופן כמעט בלתי הפיך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ח''כי 'דגל' במעונו של מרן הגראי''ל. ארכיון (צילום: כיכר השבת)
ח"כי 'דגל' במעונו של מרן הגראי"ל. ארכיון (צילום: כיכר השבת)
הגדלה

אין בטור זה כל יומרה לקבוע האם צעד זה היה מוצדק, אך רק עיוור לא יראה בו את האנטי-תזה למשנתו הציבורית של הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, שבוודאי היה נזעק מרה על הייצריות והשבטיות שנגרמו כתוצאה מכך.

הערב (ראשון), כשפעילי דגל התורה מתכנסים לאירוע מיוחד לזכרו של מרן ראש הישיבה, במלאת שנה להסתלקותו, מוטב שלפחות לא ירמו את עצמם בהיותם ממשיכי דרכו.

לגיטימי לבחור בדרך אחרת משום ש"דור דור ודורשיו" (סנהדרין לח ב); ברור אף שמרן היה מסכים לעצם הקביעה האחרונה, כפי שאכן נטען שהוא נהג ביחס לדרכו של קודמו בהנהגה. אך לא לגיטימי לשקר.

'דגל התורה' ומרן הרב שטיינמן - כבר לא באותו הקו באשר להתנהלות הציבורית הראויה. ממש לא.