שלום, אני דן, (45) מהמרכז, אבא לשישה: חמישה בנים ובת אחת שממיסה לי את הלב, נשוי לבתיה.
עברתי מסלול ישיבתי – לא רגיל, מעניין, אולי אפילו קיצוני.
למה מעניין? כי את השורשים ספגתי דווקא במקום שכוונתו הייתה לטובה, אבל סגנונו – קשוח מדי. קשוח במובן של שבירה. לא בנייה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
קיבלתי חינוך של: "אם לא נדרוך, לא נבנה ואם לא נכאיב – לא נחנך". השיטה הזו, במקום לבנות, מרסקת. אז לא להילחם, לא באגרופים, לא בצעקות – אלא בתודעה.
בכל מקום, בכל הזדמנות, ניסיתי להשמיע קול אחר. קול שאומר: חינוך לא יכול לבוא בלי רגש. מי שממונע מסיסמאות של "קושי מחשל", שוכח לפעמים שילדים זה לא ברזל, זה נשמה.
ידעתי את זה היטב, כי הייתי שם. ועם כל הכאב, בחרתי אחרת. דווקא מהמקום של לראות, להבין, לרכך. ולמרות שלא עסקתי בחינוך כמקצוע – חייתי אותו.
בכל קשר עם בחור, ניסיתי להיות מה שפגשתי. ובשיחות, חזרתי שוב ושוב על האמת הזו: חינוך שמבוסס על הפחד - מוליד חטא. לא מצוינות.
בטח תשאלו אותי: איך אתה, מכל המקומות האלה - יצאת בסדר? והתשובה פשוטה: הבנתי שהם - הרבנים בישיבה - פשוט נשברים מבפנים. כל צעקה והעלבה שלהם, הייתה ביטוי לחולשה, לא לעוצמה. וברגע שהבנתי את זה - ריחמתי, לא נפגעתי.
כך נולדו אצלי קשרים עמוקים עם בחורים שנשברו מהמערכת. הייתי שם בשבילם. לא כדי לשפוט – כדי להרגיש.
ככה הכרתי את צוריאל.
בחור מהצפון, עיניים עצובות, לב מלא פעולות. הוריו – אנשים "מצליחים" מבחוץ, אבל כושלים באהבה. צוריאל סיפר לי איך כל מבחן מתחת ל-100 נגמר בעונש וסטירת מילים. השפלות והלקאה סדרתית בנפש.
אני זוכר שהוא שאל אותי: "רק ההורים שלי ככה? לא קרה אצלך?". השאלה הזו חשפה את עומק השבר - הוא חושב שזה רגיל.
הוא התחיל להגיע במיוחד למרכז לשוחח עימי. שיחות של לילה, דמעות של ילד, מילים של איש בוגר. הכאב שלו ישב על ילדות גזולה, על חוסר ערך עצמי.
ניסיתי להראות לו את האור שבו – את מה שההורים שלו לא טרחו לראות. היה קשה לו להאמין שמישהו באמת חושב עליו דברים טובים.
הדרכתי אותו והפצרתי בו ללכת לטיפול פסיכולוגי, משהו באמת חזק ורציני. אבל אז הוא אמר לי: "עוזב אותך מפסיכולוגים... רק מהנהנים כמו הכלב שעל הדשבורד, וגובים 400 שקל". כאב לי, כי ידעתי שהם יכולים לעזור. אבל כשהאמון מת - אין מקום לריפוי.
ואז הגיע הערב ההוא, השיחה ממנו בקולו החלוש.
"דן, אני מסיים. הערב בשבע אני קופץ מהגג של המלון. לא יכול יותר".
ניסיתי הכול. מילים טובות, חיבוק בדמיון. אבל הוא נשמע סגור.
אמרתי לו: "אתה לא לבד".
הוא ענה: "המים האלה לא עובדות עליי כבר".
ניתוק.
בדיוק ישבתי ברכב, הייתי בשיחה עם חבר ששמע את צוריאל, ואז הייתה לי התלבטות. "מה עושים עכשיו?", החבר אמר: "אל תחכה. תתקשר למשטרה".
כך עשיתי.
העברתי פרטים, שם, מקום, טלפון, שעה. המוקדנית אמרה: "זה בטיפול". אבל הלב שלי נשאר תקוע בחיפה, על גג המלון. מנסה לחשוב מה יקרה לי אם זה יקרה אצלו.
הזמן עבר.
23:00 בלילה, שיחה, צוריאל על הצג.
"דן, מה קורה?".
הוקל לי, הוצאתי את כל האוויר שלא יכל לצאת.
אבל אז הוא שאל: "נו, מה עשית בשבילי?".
"חייגתי למשטרה", עניתי בגאווה.
והוא? כעס.
"הם התקשרו רק ב-21:00. אני כבר הייתי יכול להיעלם מהעולם הזה, אתה מבין?", אמר כמעט בוכה.
היה שם כאב צרוב, לא על ניסיון ההתאבדות - אלא על חוסר האכפתיות.
מאז - הוא ניתק מגע.
אבל הסיפור הזה חי בי. הוא שינה לי משהו עמוק.
1. כשמורה שוכח להרגיש – התלמיד שוכח להאמין כוחניות מחנכת רק לפחד. לא לערכים. במקום חיבור נוצרת ניכור, במקום התפתחות הישרדות.
2. טראומה חינוכית לא נשארת בכיתה כי הילד שנפגע מהמורה או מהורה, סוחב את זה אחר כך לזוגיות, לעבודה, לחיים. וכמו צוריאל - לפעמים גם למרפסת גבוהה מדי. צריך לזהות את הנזק מוקדם, כי כשהוא יהיה למעלה ואנחנו למטה, זה יהיה מאוחר.
3. אמון לטווח ארוך: כשדמות עם סמכות פוגעת - קשה להאמין לדמות סמכות אחרת, גם אם יש לה תעודה מקצועית של פסיכולוג. בעצם הפתרון אבוד מראש
בחלק ההורי: אם ננסה להקשיב לילדים שלנו, לסיפורים הפשוטים, לרגעים האלה שנראים כל כך מבוזבזים, נגלה עולמות, נוכל גם לזהות את השבר הסמוי, את הקושי שקשה לו לצאת כל כך.
ובחלק החברתי: לפעמים, אדם במצוקה לא מחפש פתרון - הוא מחפש מישהו שיראה אותו. החבר שענה לו, האדם שהקשיב לו, ורגע רגע, אל תטעו, הוא לא צריך להיות עם תואר בפסיכולוגיה, אלא עם טוהר לב פתוח ורגיש. ובמקרים רבים, דווקא החולייה ה"לא מקצועית" – היא הראשונה שמונעת נפילה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשמחנכים דרך פחד – יוצרים דור שמפחד מרגש
0 תגובות