פרופסור דניאל, יהודי חרדי ופסיכולוג חברתי בהכשרתו, ישב במטוס והמתין להמראה.
הוא טס הפעם להשתלמות מיוחדת ויוקרתית בחו"ל, אליה הוא נשלח כמרצה הראשי מטעם האוניברסיטה שבה הוא אף משמש כדיקן, והוא ציפה להמראה בכדי לנוח קמעה ולהרהר בראשו בדברים אותם הוא עומד לשאת בהרצאתו שתעסוק הפעם בסגנונות מנהיגות והשפעה.
רגע לפני שהמטוס החל לרוץ על המסלול, התגלתה תקלה כלשהי וההמראה התעכבה בשעה.
לאחר שתוקנה התקלה והמטוס המריא, פנה אל פרופ' דניאל הנוסע הסמוך אליו במושב שליד ושאל אותו האם הוא חושש מהטיסה לאור התקלה שהיתה קודם לכן.
פרופ' דניאל השיב לו שהוא סמוך ובטוח שחברת התעופה והקברניט נקטו את כל אמצעי הזהירות הדרושים ואיננו חושש כלל.
היושב לצידו הנהן בהסכמה, אך הוסיף ושאל: "אתה מכיר את הטייס?..."
הוא הוסיף והסביר: "הרי אף אחד לא יעבור ניתוח פשוט בברך מבלי לבדוק את המנתח, אז איך זה שכולנו עלינו למטוס זה והפקדנו את חיינו בידו מבלי שביררנו שום דבר על הטייס?..."
"ההסבר פשוט", ענה לו פרופסור דניאל, "אם הרופא יתרשל במלאכתו- החולה ימות, אך הרופא יוכל להמשיך בחייו כרגיל. אם הטייס יתרשל במלאכתו- גורלו יהיה כגורל אחרון הנוסעים".
לרובנו אין את הכלים או הידע כדי להעריך את מקצועיותם של טייס, רופא, מנהיג או ראש ממשלה, ובכל זאת אנו נכונים לתת אמון מוחלט במי שגורלו קשור בגורלנו, במי שיכול לומר לנו או לתת לנו תחושה של "עמו אנוכי בצרה", כך שהחלטותיו משפיעים עליו כפי שהם משפיעים עלינו.
גנץ או נתניהו?
חוסר האמון שרוחש חלק מן הציבור למנהיגיו הפוליטיים קשור לא מעט בתחושה כי רבים מהם בבחינת "רופאים" ולא "טייסים", שהם דואגים בעיקר לצרכיהם ולעצמם ואינם מחוברים כלל ל'עם היושב בציון'. מנהיג שנותן תחושה עממית ו'יורד אל העם' מצליח לגרוף תוצאות כאשר העם מאמין לו ולא רואה בכך רק אג'נדת טרום-בחירות נבובה.
גם בני גנץ ידע זאת כאשר כיוון בדף המסרים שלו בנאומו להכות מתחת לחגורה את ראש הממשלה המכהן וללעוג להתנהלותו ה'צרפתית' המרוכזת בעצמו ולא רואה את העם, כאשר גנץ עצמו, לפי דבריו, מתכונן לנסות ולהיות מודל למישהו שרואה את טובת העם לפני טובת עצמו.
"בחקר המנהיגות זה נקרא מודל המנהיג המשרת", הסביר פרופסור דניאל במומחיות לרעהו לטיסה, כשהוא כבר יודע היטב בראשו כי הוא יתחיל בסיפור הזה את ההרצאה שלו, "הטייס לא רק מוביל את הנוסעים למחוז חפצם, אלא משרת אותם במובן העמוק יותר וקושר את גורלו בגורלם, בשונה מהרופא והמנתח.
הצלחתם היא הצלחתו והצלחתו היא הצלחתם. לטייס יש אינטרס עמוק ברווחתו וטובתו של הציבור אותו הוא מנהיג ומשרת, ואולי זו הסיבה שכולנו נהנים לתת אמון רב בטייסים למרות שאיננו יודעים עליהם דבר".
***
"מדוע הארגון שבו אתם עובדים קיים?" פנה אלינו בשאלה הרב נתן צבי פינקל, מנהל מסגרת חינוכית על יסודית לנוער מתמודד ומנחה בקורס חינוך חברתי מטעם משרד החינוך, במפגש שעסק בחזון של ההשתלמות ושל עצמנו.
אם תצליחו לענות על השאלה הזאת בלי לדבר על כסף, כנראה שאתם שייכים למועדון אקסקלוסיבי של ארגונים אשר המנהלים שלהם פיצחו את הנוסחה – כיצד לעורר השראה.
איך זה שחברת 'אפל' הצליחה איפה שכל כך הרבה אחרים נכשלו? מה יש לחברות מסוימות שגורמות להן להצליח כשאחרות לא?… איך זה שמרטין לותר קינג, שלא היה היחיד בעולם עם חלום וחזון גדול, או כושר רטוריקה בולט, הצליח דווקא הוא להעביר את המסר?… ומה היה לאחים רייט שלא היו הראשונים שחלמו על 'מכשיר שיגרום לאנשים לעוף באוויר', אבל הם אלו שהצליחו ונרשמו בדפי ההיסטוריה?…
מה יש לכל אלה במשותף?
מעגל הזהב
לתיאורטיקן סימון סינק יש מודל פשוט אך עוצמתי המסביר מנהיגות מעוררת השראה.
הוא מציג את הנוסחה הזו בשם "מעגל הזהב" ומסביר כי כל ארגון, בין אם מסחרי, חברתי, פוליטי, דתי, סביבתי או מכל תחום אחר, צריך לענות לקהל היעד שלו על שלוש שאלות:
'מה' הארגון עושה, 'איך' הוא עושה את זה ו'למה' הוא עושה את זה.
השאלות מסודרות בשלוש טבעות: החיצונית שואלת 'מה', האמצעית שואלת 'איך' והפנימית שואלת 'למה'.
ההבדל בין ארגונים, מנהלים ומנהיגים רגילים לבין אלו שמצליחים לעורר השראה והפכו למושא הערצה הוא 'בסך הכל' סדר הצגת התשובות.
מעטים מאוד מהארגונים והאנשים יודעים לענות לעצמם על שאלת ה"למה" תחילה:
'למה אני עושה את מה שאני עושה? מה התכלית? מה הסיבה? במה אני מאמין? מדוע הארגון קיים? מדוע אני יוצא בבוקר מהמיטה? ומדוע למישהו צריך להיות אכפת מזה?'...
בהרצאתו מסביר סינק שההבדל הוא בסדר של הדברים.
רוב הארגונים מתקשרים עם הלקוחות או העובדים שלהם מ'בחוץ פנימה' – קודם אומרים מה אנו עושים (מה המוצר/רעיון שלנו), לאחר מכן מסבירים איך אנו עושים את זה (מה המאפיינים המיוחדים של המוצר/רעיון) ובסוף אולי מצליחים להגיע לשאלה למה (מה השקפת העולם שבבסיס המוצר/רעיון).
ארגונים מעוררי השראה לעומת זאת, מתקשרים 'מבפנים לבחוץ'.
אם תצליחו להסביר לעולם למה אתם עושים מה שאתם עושים - מה האמונה שגרמה לכם לפתח מוצר או לייסד תנועה – אתם תצליחו לעורר בעולם השראה.
את הרעיון הזה הוא מסכם במנטרה פשוטה: "אנשים לא קונים את מה שאתם עושים אלא את הסיבה שבגללה אתם עושים את זה".
הוא טוען שהאנשים (וביניהם גם אנחנו) אינם קונים את "מה שאנחנו עושים" אלא את "למה אנחנו עושים את זה", את המוטיבציה העמוקה שמניעה אותנו לעשות את הדברים. לטענתו המחנה המשותף בין כל הגופים ומנהיגים מעוררי ההשראה שהצליחו לקדם את חזונם היה שהם עבדו מהפנים אל החוץ.
מסתבר, שברגע שיש את ה"למה", כל העשייה מקבלת משמעות. גם הדברים שהיו נראים לנו מייגעים, טרחניים ומעייפים מקבלים פתאום חיים מחודשים וזה משנה את הכל ההתייחסות למטלות שאנו מבצעים.
לדבר ישר למוח
סינק מסביר כי המניע הגדול ביותר לפעולה הוא אמונה משותפת ברעיון מסוים, ולאו דווקא מוצר מעולה. הבנה כי יש "ביחד" ולא רק הובלה. מודל "משרת" לעומת מודל "מוביל".
כשאנשים מזדהים עם תפיסת עולם, הדרך שלהם לבצע שינוי היא הרבה יותר קצרה מאשר כשהם שומעים הסבר רציונלי, גאוני ככל שיהיה.
הסיבה לכך טמונה במבנה המוח שלנו, שמורכב אף הוא מ-3 רבדים התואמים את מעגל הזה:
החלק החיצוני, קליפת המוח החדשה, משקף את רמת ה"מה?" ואחראי על חשיבה אנליטית, רציונליות ושפה.
שני החלקים הפנימיים, המערכת הלימבית, קשורים ל"איך?" - ויותר חשוב ל"למה?".
המערכת הלימבית אחראית על העולם הרגשי שלנו, על אמונה, נאמנות, התנהגות וקבלת החלטות. מנגד, אין לה קשר לשפה.
לכן, כשאנו מתקשרים מבחוץ פנימה, אנשים יכולים להבין מידע מורכב, אבל זה לא אומר שהם יעשו משהו בנוגע אליו.
לעומת זאת כשאנו מדברים מבפנים החוצה, אנו פונים ישירות לחלק במוח שאחראי על התנהגות, קבלת החלטות והנעה לפעולה.
המוצרים או הרעיונות הם רק אמצעי להשגת מטרה פסיכולוגית עמוקה – להוכיח, לחזק ולתמוך בעולם הערכי שלנו. המנגנון שמוביל אותנו לקבל החלטות מהרגש, מוכר בשם אינטואיציה.
ארגונים ואנשים שפעלו על פי 'מעגל הזהב', כלומר, רכשו שפה חדשה ולמדו לדבר מבפנים החוצה, הצליחו במידה רבה לשנות את העולם.
האחים רייט עשו זאת עם המצאת המטוס, כשהיו בעמדת נחיתות לעומת המתחרים, אך היו מונעים מרעיון והצליחו לגייס לעזרתם אנשים ש'ירקו דם' עבור המטרה שלהם. את שמו של המתחרה הגדול ביותר שלהם, שקיבל מימון ממשלתי והיה בעל תנאים אידיאלים להצלחה, רובנו כנראה לא מכירים.
מדוע? סינק מסביר כי הוא עבד 'בשביל משכורת' ולא מתוך אמונה ברעיון – הוא היה עסוק ב-"מה?" ולא ב-"למה?".
מרטין לותר קינג עשה זאת מאוחר יותר עם התנועה לזכויות האזרח ואפל עושה את זה בימינו.
כשחוקרים את המניעים של אנשים לבצע פעולה, מסתבר שהם לא עושים אותה עבור המנהיג, אלא עבור עצמם.
סינק מאמין כי כשארגון מצליח לגרום לאנשים להזדהות עם הרעיון שלו, הם מבצעים את הפעולה שהוא מניע אותם אליה - כדי לומר משהו על עצמם. אנשים הגיעו לעצרת הענק של מרטין לותר קינג לא בשבילו, אלא בשביל עצמם, הם היו שם כדי להגיד משהו על האמונה שלהם באורח חיים מסוים. הדמות שהעלתה אותה לסדר היום במקרה הייתה מרטין לותר קינג, אבל זה לא שהוא המציא אותה יש מאין, הוא פשוט תקשר אותה בצורה הנכונה.
הדרכים בהם אנו מקבלים החלטות, עד כמה שאנו רוצים לחשוב שאנו יצורים רציונליים, הן הרבה יותר מורכבות. הנכונות שלנו לקנות מוצר, להצביע למפלגה, לתרום לעמותה או כל מטרה אחרת - נובעת בעיקר מהדרך שבה אנו רואים את עצמנו והיא נועדה בראש ובראשונה לספר לעצמנו ולעולם, מי אנחנו.
למנהיגים טובים, בין שהם מנכ"לים בתאגיד, מנהלי מסגרת או הורים למשפחה ברוכת ילדים, יש יכולת לחבר בין ה"חזון" ל"פרטים", בין ה"למה" ל"איך" ו"מה".
בלי החזון- הפרטים מייגעים, ועם כל זאת, כאשר מגיעים אל הפרטים ההתייחסות אליהם היא תובענית וניכרת קפדנותם של המנהיגים ותשומת לבם. תומס אדיסון התייחס לכך פעם כאשר טבע את המשפט "הגאונות היא אחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוז של השקעה בפרטים".
מנהיגות משרתת בתורה
משה רבנו, אותו אפשר להגדיר כנראה כדמות מייצגת למודל ה"מנהיג המשרת"- 'טייס', זה שקושר את גורלו ביחד עם כלל ישראל בצרתם ובשמחתם ורואה עצמו כרועה שלהם שמוביל אותם וגם נוסע ביחד איתם, מצליח להעביר את התורה כמסר "מבפנים לבחוץ".
להעביר את חוויית התורה החל מ'החזון הגדול' שעונה לשאלת הלמה בפרשת יתרו ועד למה ואיך בהם עוסקת פרשת משפטים. הוא מצליח לחבר בין החזון לבין הפרטים ולהוריד את המעמד הנשגב והעוצמתי של השראת השכינה במעמד הר סיני לכדי סדרת חוקים מעשיים של דיני נזיקין, שמירה על רכוש, דינים, שבתות ומועדים.
ה"למה" שגילינו בשבוע שעבר בפרשת יתרו הוא החזון להפוך את עם ישראל ל"עם סגולה", לאוצרו של הקב"ה, לחיבור נדיר ומקושר בלעדית לעולמו של הבורא.
תפיסה משנת תודעה שלשמה גם עברו עם ישראל תהליך של עבדות, כדי להבין ולהוקיר את החירות שבקשר עם הקב"ה, "כי לי בני ישראל עבדים". עבד ה' הוא לבדו חופשי.
גם ה"מה" מופיע בפרשת יתרו בסמיכות לחזון האלוקי, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
'תיאום ציפיות' שמטרתו לחדד את ההבנה כי הברית הזו דורשת משני הצדדים שנכנסים לקשר, והיא דורשת מאיתנו נכונות לשרת את הקב"ה בעולם הזה כ'כוהן', להיות תמיד דוגמא וסמל לאומה שונה, 'גוי קדוש', שנושא את שמו של הקב"ה. להיות 'אומת האלוקים' זו אחריות מחייבת.
איך מממשים אותה בפועל?
בכך פותחת לנו 'פרשת משפטים' שחושפת אותנו לרצף של פעולות, חוקים ומשפטים, פרטים שללא החזון נראים תלושים ומקריים זה לזה, אך מקבלים סדר, צורה ומשמעות כאשר הם מגיעים אחרי ההקדמה של פרשת יתרו.
כאשר הדברים עברו "מבפנים לבחוץ", התגייסה אומה שלמה לטובת החזון וקנו אותו. קיבלו ועשו תרי"ג מצוות שמפעילות את המפעל הזה שבו הם מאמינים ורוצים להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". עם סגולה של הקב"ה.
רוברט קאבר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל כתב חיבור רב השפעה בשם "נומוס ונראטיב" שפורסם וזכה לתהודה רבה בשנות השמונים.
הוא טען כי בתשתית החוקים של כל חברה נתונה ישנו 'נומוס', כלומר חזון בדבר סדר חברתי אידיאלי שהחוק נועד לממשו, אך מאחורי כל 'נומוס', כך טען קאבר, ישנו 'נראטיב', סיפור שממנו אפשר ללמוד מדוע מעצביה וחוזיה של החברה הגיעו לאותו חזון מסוים.
הוא מתאר את התופעה הייחודית ב"תורה", המוכרת לנו כ"הוראה" וגם אינה ניתנת לתרגום לכל שפה אחרת עקב המורכבות שבה.
התורה פירושה חוק, אבל פירושה גם הוראה, הדרכה, הנחייה והכוונה. זהו גם שמם הגנרי של חמשה חומשים שמשלבים גם יחדיו נומוס ונראטיב, חזון וחוק, הוראות וסיפור חיים מעצב ומכונן.
וזו השיטה שיכולה לעבוד גם לנו ולחבר אותנו לעצמנו ולעשייתנו בעולם.
מעגל הזהב שלנו
למה אתם חושבים שאתם מיוחדים יותר משאר העולם?
נשרטט תחילה את מעגל ה"למה" שלנו- במה אנו מאמינים, מה ברצוננו לשנות ולפעול, למה אנו מאמינים במוצר או באג'נדה שברצוננו לקדם?
לאחר מכן נשרטט לעצמנו את מעגל ה"מה"- מה זה אומר בדיוק, איך נמדוד את ההצלחה שלנו ומה נדרש לנו כדי להתקדם עם החזון שלנו.
לאחר מכן יהיה הרבה יותר קל להבין ולכתוב את ה"איך". ל"איך" הזה תהיה גם משמעות והיגיון, כל פרט ופרט יתחבר ל"מה" וה"למה" שלנו.
גם כאשר נציג את עצמנו ואת החזון שלנו בהמשך, נשים לב שאנו מעבירים אותו "מבפנים לבחוץ".
נתחיל ב'למה אנו מאמינים ברעיון', נמשיך ב'מה הוא כולל' ונכלה ב'איך הוא בא לידי ביטוי בשטח'. נמכור השראה וחוויה במקום טכניות ופונקציונאליות.
בין אם זה מוצר שאנו רוצים לשווק או רעיון אידיאולוגי כביר, בין אם אנו עובדים כ'אנשי מכירות' או כמנהל מסגרת שמסביר ומתווך ערכים חשובים לתלמידיו, כמטפל שמסייע למטופליו או כאמא שמסבירה לילדיה מדוע צריך להתקלח ולצחצח שיניים לפני השינה.
אם נחבר את ה"פרטים" ל"חזון", ניתן תחושה שאנו טייסים ולא מנתחים, מאמינים בעצמנו במה שאנו אומרים בכנות ולא רק 'עובדים' בזה, אם נענה לעצמנו על ה"למה" ונעביר אותו בתחילת הדברים, כנראה שה"מה" וה"איך" ישרתו את ה"למה" בצורה טובה יותר.
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז חינוכי אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר
לפניות והארות: Merkazkuma@gmail.com