רבי ישראל דב בער אודסר (ה'תרנ"ז, 1897 – ה'תשנ"ה, 1994), המוכר לרבים בכינויו "בעל הפתק", נולד בטבריה לאביו, רבי אייזיק שלמה, שהיה מחסידי קרלין. לאחר בר המצווה שלו, נשלח ללמוד בישיבת "אור תורה" שהייתה ממוקמת על קבר רבי מאיר בעל הנס, מחוץ לעיר טבריה. באותה תקופה, הוא היה בן בית אצל רבי מרדכי חיים סלאנים.
נקודת המפנה בחייו התרחשה כשהיה כבן 17. באקראי, הוא מצא בפח האשפה ספר ללא כריכה, הוא הספר "השתפכות הנפש". הספר הרשים אותו עמוקות, והוא החל ללמוד בו באופן קבוע וליישם את העצות הכתובות בו, במיוחד בנושאי תפילה והתבודדות.
כיוון שלא ידע מי חיבר את הספר, סיפר לו חסיד שראה אותו הוגה בו כי זהו ספר של חסידות ברסלב, וכי אסור ללמוד בו; אותו חסיד אף לקח את הספר מאודסר. אירוע זה, שהיה מלווה בוויכוח, הביא את רבי ישראל דב לחפש קרבה לחסידות ברסלב.
זמן קצר לאחר מכן, פגש את רבי ישראל היילפרין, שנודע בכינויו "קרדונר", שהיה חסיד ברסלב שהגיע מטבריה לצפת, ושימש לו כמורה דרך. רבי ישראל דב אודסר הפך לחסיד ברסלב, התגורר בביתו של רבי ישראל קרדונר ואף נעזר בו במימון חתונתו. לאחר נישואיו, למרות שהשתייך לברסלב שהייתה נתונה להתנגדות בקרב חסידי סלונים, התגורר אודסר בסמוך לרבי מרדכי חיים סלאנים שקירב אותו ודאג לו לדיור.
לאחר פטירת רבו, רבי ישראל קרדונר, בשנת תרע"ט, עבר רבי ישראל דב לירושלים כדי ללמוד מזקני חסידות ברסלב, ולאחר זמן שב לטבריה.
התגלות ה"פתק" והשליחות המשיחית
הסיפור המופלא המזוהה עמו ביותר הוא סיפור ה"פתק". בשנת ה'תרפ"ב (1922), בזמן ששהה ולמד בישיבה בטבריה, אירע מקרה שבמהלכו חש ייאוש גדול: בצום שבעה עשר בתמוז, גבר עליו הרעב, והוא נאלץ לאכול לחם ובכך שבר את הצום. בעקבות הנפילה למה שכינה "טבעו החייתי", חש רבי ישראל שפלות נפש גדולה ונטה לשכב במיטה. לאחר מכן, קם ונכנס לספרייה לחפש ספר. מתוך הספר ששלף, רפרף החוצה פתק שהכיל הודעה שרבי ישראל האמין כי יועדה במיוחד עבורו:
"קשה היה לי מאוד לרדת אליך, תלמידי היקר, לומר לך שנהניתי מאוד מעבודתך. ועליך אמרתי: כי אש תבער עד בוא המשיח, התחזק והתגבר בעבודתך, נ נח נחמ נחמן מאומן..."
הפתק, שכלל את המנטרה המיסטית "נ נח נחמ נחמן מאומן", נחשב על ידי ה"נ נחים" כ"שירת הגאולה" העשירית המקושרת למשיח. רבי ישראל דב אודסר האמין שהפתק הגיע אליו באופן פלאי מרבי נחמן מברסלב, שנפטר כמאה ועשר שנים לפני כן, וראה בו שליחות אלוקית להכריז על זמן המשיח לעולם.
במשך שישים שנה, שמר רבי ישראל את דבר קיום הפתק בסוד, כשהיה כמעט בן מאה, החל לפרסם אותו ברבים ואף התראיין על כך בתקשורת. תלמידים שקיבלו עליהם את עול פרסום הפתק, רובם בעלי תשובה, התקבצו סביבו, וכך נוצרה קבוצת ה"נ-נחים".
הקשר המיוחד עם הנשיא שזר
אחד משיאי חייו המאוחרים של רבי ישראל דב היה קשריו המיוחדים עם נשיא המדינה דאז, זלמן שזר. בין השניים התקיימה התכתבות ענפה.
שזר, שהתרשם עמוקות, יזם ומימן את הוצאת הספר "אב"י הנח"ל", אשר קיבץ 32 ממכתביו של רבי ישראל אליו. הספר הודפס לראשונה בשנת תשכ"ט (1969).
הנשיא שזר אף כתב הקדמה לספר. בהקדמה זו הוא תיאר את עוצמת האמונה של רבי ישראל דב, באומרו: "להט הנפש הנושב מתוך האגרות עושה אותן לתעודת אמונה יקרת סגולה בדור קטני אמנה". הנשיא שזר הוסיף כי "אפשר עיקרה של חסידות ברסלב הוא באמונה גדולה זו שחידשה בתוך עצם התחום של אמונת צדיקים החסידית, אמונה הנוקבת ויורדת עד השתין שבנפש, התופסת את האדם בכל הוויתו". הספר "אב"י הנח"ל" נדפס מאז במהדורות רבות, בתוספת מכתבים נוספים מ"ארכיון שזר".
חייו המאוחרים וצוואתו האחרונה
בהתאם להשקפתו, הוא מתח ביקורת על התמסדות חסידות ברסלב סביב רבנים, שלדעתו הפכה אותה להיות כשאר החסידויות. הוא כינה את המקורבים אליו "חברים" והתרחק מכל סממני רבנות, כאשר שיחותיו עם תלמידיו נשאו אופי של "שיחת חברים" שבה כולם נוטלים חלק פעיל.
רבי ישראל דב נסע בפעם הראשונה בחייו לאומן לראש השנה בשנת ה'תשמ"ז (1986), ומאז השתתף בקיבוץ באומן ליד קבר רבי נחמן. אף בראש השנה תשנ"ה, כחודש וחצי לפני פטירתו, התעקש לנסוע לאומן למרות חולשתו ואף הורה לאחרים לעשות כן.
רבי ישראל דב אודסר נפטר בשיבה טובה ביום י"ח בחשוון ה'תשנ"ה, המקביל ל-23 באוקטובר 1994, בהיותו כבן 98.
מקום קבורתו הוא בהר המנוחות שבירושלים. לפני פטירתו, ביקש רבי ישראל כמה פעמים ממקורביו שלא יכתבו על מצבתו שום תואר כבוד. כשהסביר מדוע, אמר: "אולי פעם לא קמתי בחצות, או לא קיימתי עצה אחרת של רבי נחמן, שלא אבוש בפני הרבי בעולם האמת". הוא ביקש שייכתב רק: "תלמידו של ר' ישראל קרדונר ברסלבר".
0 תגובות