ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, את זה כולנו יודעים. אבל אמש למדנו גם כי ליצנות אחת דוחה מאה הספדים. ליצני הדור, אשר ידיהם לא רעדו ומקלדתם לא נשתברה, עד שלעגו לאחד מזקני האדמו"רים ומגדולי הצדיקים בדורנו, גם אחר מיטתו. אוי לה לבושה, אבוי לה לכלימה.
כן, אני מדבר על כ"ק האדמו"ר מקאליב זכר צדיק וקדוש לברכה, השם יקום דמו, שהלך לעולמו לאחר אריכות ימים ושנים והוא בן 96.
חיי מרורים עברו על האדמו"ר, עוד כילד כשהפך לכלי משחק לניסויים בידיהם המגואלות של הנאצים הארורים, בגינם זקנו לא צמח ולילדים לא זכה. אך גם לאחר שברח וקיבל את חייו במתנה, בצל הבטחתו לבורא העולם לומר ולהפיץ את ה"שמע ישראל" בקרב יהודים חיים - חייו לא הפכו לטובים יותר.
עוד כילדים, "קאליב" היה מושג ללעג ולבדיחה, אבוי לנו כי חטאנו. אין ילד בני ברקי שלא שמע על כך שהרב'ה מקאליב מחפש להשכיר חצי מהבניין המפואר שנבנה ברחוב השומר בבני ברק, למי שיסייע לו בעצה ותושיה, מה לעשות עם חצי הבניין השני. אוי לנו.
אבל הרבי המשיך בשלו, התמיד בהפצת ה"שמע ישראל" שקיבל על עצמו בהיותו כפסע מן המוות, והעצים את האדרת שמו של בורא העולם בקרב העם היהודי.
במהלך חייו לא זכה הרבי לנחת של ממש או להכרה ממסדית נרחבת, כראוי למי שבכל שניה ושניה מחייו ובכל הלך רוחו ומחשבתו, היה לאות לניצחון העם היהודי על הנאצים ימ"ש.
על דא אנו חייבים לבכות ולהתאבל, להתחרט ולהתעצב. אך לא בשל כך נפשי סוערת, כי אם בשל אותם ליצנים אשר גם אחרי מותו של צדיק, לא הניחו לציניות ולקלות הראש והמשיכו בשחרור חרצובות לשונם על חשבונו של קדוש.
לא, זה לא מצחיק לדבר על החסידים שלו; לא, זה לא משעשע להתבדח על כמות המלווים; ולא, גם שנינויות על הזקן לא מבדרות.
מילא שבעודו בחייו העזתם ללעוג ולהתבדח, זה עניין שלכם; אבל אחרי מות קדושים? איך ידכם אינה רועדת? הכיצד זה שנפשכם אינה מיטלטלת? מדוע הרוע שנוטף מכם אינו יודע סיפוק?
בחנו את עצמכם, את נבכי הנפש ומסילות הלב. פשפשו במעשיכם ובנתיים חדלו נא, אמרו די למלאך הרוע, עלו לציונו הקדוש של הרבי מקאליב והתחננו למחילתו, קבלו על עצמכם משנה אחת או מחשבה אחת של מוסר, לעילוי נשמתו שהזדככה בייסורים במשך רוב ככל שנותיה, בהיותה בינינו.
רב'ה, מחל להם; רב'ה, מחל לנו!