אאא

קשה לי לדמיין את ילדותי במנותק מהרבי מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב, שנפטר השבוע. כילד, גדלתי ברחוב שבו קבע הרבי את בית מדרשו, בעיר בני ברק.

בעולם שבו גדלתי, היה הרבי נוכח כדמות אגדית, אפופת מסתורית שכזו. כמה סיפורים נשזרו בלחישה סביב דמותו. בנוף האדמורי"ם הבני-ברקי, הוא בלט בחזותו החריגה, כאדמו"ר שפניו נעדרות זקן, לצד העובדה שלא זכה לפרי בטן.

הוא היה בעבורנו, הילדים בשכונה, החרך לעולם האפל והנוראי ההוא של אושוויץ. הרבי היה בדמותו, כמעין צוהר לאימה ולזוועה, מבית המטבחיים השטני של יוזף מנגלה ימ"ש.

לא באמת ידענו, ובוודאי שלא ממש הבנו, מה היה שם, בעולם ההוא; מה היו פשר חוויותיו המבעיתות של הרבי, אי שם בצעירותו; אבל די היה בחצאי השמועות שריחפו בחלל, בכדי להבין שמשהו נורא ואיום ממש התרחש לרבי בימים האפלים ההם.

 חסידים מנגנים את שיר הרבי לזכר הקדושים (צילום: אריה ארליך)

העובדה היא, שמחד, ידענו שעומד לפנינו אדם שעבר את האיומות שבחוויות שבן אנוש מסוגל לעבור על בשרו, אך מאידך הינו דמות שכולה אומרת חביבות ונעימות, דמות של שירה ודבקות, תפילה וקדושה.

כן, היה בו באמת משהו מאוד פשוט, קרוב ובלתי אמצעי. מן איזשהו דיסוננס כזה שהוא החיל באישיותו הססגונית והכל כך חיה וקרובה. כאות ומופת לחיים שאחרי המוות המפלצתי ההוא.

אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה, את התפילות במחיצתו, ובייחוד בימים הנוראים, כשהוא עובר לפני התיבה. את קבלות השבת הידועות שלו, הריקודים והתנועות עד כלות נפשו ממש ב'בואי בשלום'. איך הייתי עומד שם כמהופנט ממש לעומתו. קשה היה להישאר אדיש מהקול הייחודי שלו, מהשירה שהייתה כל כך ייחודית לו - כולל שירת הים ב'טיש' המיתולוגי שלו בליל שביעי של פסח, כשהוא מרקד בתוך שלולית גדולה של מים.

אי אפשר גם לשכוח את הלחן המפורסם שלו לפסוק 'רבות בנות עשו חיל', אותו הלחין לרגל חתונת בתו המאומצת. את תפילת ה'נעילה' במחיצתו אני זוכר כמו היה זה אתמול.

ועוד לא אמרתי מילה, על ה'סאל א קאקאש' המפורסם שלו, שהפך לסמלו המסחרי ממש. כילד, יכולתי לשיר את השיר במילותיו בהונגרית, כמעט במדויק. זאת לצד לחנים רבים, שהפכו לקאלט חסידי לכל דבר. ובקיצור, היו אלו עוצמות של רגש שהוטמעו שם ברגעים המרטיטים ההם, שבעבורי כילד, היה זה לא פחות ממופע מזוקק של השתאות.

 האדמו"ר זצ"ל בשירת ה'סולו קוקוש' (צילום: מתוך Gábor Demszky ביוטיוב)

אך כחלק בלתי נפרד מדמותו החסידית היוקדת, היה בו ברבי גם מימד כביכול פחות ריאלי. הוא תמיד הילך בגדולות. הרעיונות ששפעו מבית מדרשו, היו תמיד גדולים, אפילו גרנדיוזיים שכאלו. גם במלבושיו ובהופעתו היה איזשהו מימד פומפוזי, מנותק משהו מה'כאן ועכשיו'.

הוא תמיד גם דיבר במונחי מקרו, של 'כלל ישראל', של תיקון האומה והבאת בשורת האמונה מסוף העולם ועד סופו. מוחו וליבו תמיד לא חדלו לשפוע רעיונות חדשים פורצי דרך. ולמותר לציין, כי הצלחתם של אותם רעיונות תמיד הייתה חלקית ומסוימת, בלשון המעטה.

אך זאת ייאמר: היסוד האפל ההוא, תמיד היה נוכח שם, בבסיסם של כל אותם רעיונות. במשך עשרות רבות של שנים הוא לא חדל להתייגע במחשבה, איך וכיצד אפשר להעניק איזושהי תשובה של אמונה, של העצמה לאומית ודתית, לאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז ומעולם. איך אפשר להעניק משמעות ולו כלשהי, לעלייתם על המוקד של שישה מיליון יהודים.

...והילדים, הו הילדים. כמה הוא היה חוזר על המספר ההוא של 'מיליון וחצי ילדים'. ולא תהיה זאת גוזמה לומר, כי החשיפה הראשונה שלי אל המספרים הבלתי נתפסים ההם, הייתה לא מעט בזכותו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אז אכן, הרבי מקאליב היה במידה רבה גדול מהחיים. הוא לא באמת התאים לסטנדרטיים ולפרופורציות של המציאות שבתוכה הוא פעל. אך דומני שזאת הייתה הצריבה היותר עמוקה אותה הוא לקח עמו מימי האופל ההם: העובדה שיש משהו מאוד לא סטנדרטי ובוודאי שלא פרופורציונלי בדמותו האקסצנטרית, ובעיקר במה שהוא חלם לפעול ולהשריש.

ושמא זאת הפריבילגיה של מי שהיה כל כך עמוק שם, של מי שנשא ממש על בשרו באופן האיום ביותר, את הקטסטרופה ההיא; להיות במקום שהכול באמת מתגמד וכמו חסר משמעות, לעומת מה שקרה שם. איך הכול הופך להיות טפל וקטן, עלוב ואפילו פתטי, כשמנסים בכלל לחשוב על מה שבאמת התחולל לאומתנו על אדמת אירופה, אך לפני כשמונים שנה, וכמה הווייתנו הלאומית הפכה בעצם להיות שונה בתכלית, מאז שהאסון ההוא התרחש, ואיך כל זה אמור להעניק להווייתנו פרספקטיבה אחרת של עומק, של מחשבה ותוכן.

אז בלכתו של האגדה האנושית הזאת, ימים ספורים קודם 'יום השואה', דומני שאבדה מעולמנו דוגמה חיה של הדיס-פרופורציה של ההוויה הפוסט-שואתית; של נוכחות אותנטית לעומק הזוועה ולאבסורדיות של מה שאירע שם.

ואנחנו כך נותרים עם מציאותנו הרגילה, הכמו טבעית ושגרתית הזאת. ואין לנו עוד רבי אחד בלי זקן, שיזעק ויהדהד לנו חזק באוזניים: שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה' אֶחָֽד! שיזכיר לנו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, הגשמיים והרוחניים גם יחד, כמה מציאותנו רחוקה מלהיות שגרתית וטבעית, כמה היא כל כך לא טריוויאלית כפי שהיא אולי מרגישה לנו כך בחיינו היומיומיים.

וכמה, כמה חבל על דאבדין.