אאא

אם בשנים האחרונות התקופה שבין פסח ליום העצמאות הייתה תקופה לא פשוטה עבור הציבור החרדי, הרי שהשנה התקופה הזו מסובכת שבעתיים.

בין יציאה מממשלה אחת שהיטיבה עם הציבור החרדי, לבין כניסה לממשלה חדשה שצפויה להיטיב עוד יותר עם הציבור החרדי, היחס ליום שבו קמה המדינה, הופך לשאלה שדומה שאין איך להימלט ממנה.

ליהודי חרדי הרבה יותר קל לעסוק בשאלת יום העצמאות תחת ממשלת לפיד וחבריו. ליהודי חרדי קל להתמודד עם צרות ותלאות. מטען וגנים של אלפי שנים נותנים לו את כל הכלים להתמודד עם גזירות ורדיפות - אבל דומה שעדיין לא מצאנו את הנוסחה להתמודד עם ברכות וטובות.

כולנו שמחים להזיל דמעות בשיר שמספר לנו ש'אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה נמצא ד' יתברך', אבל אף אחד לא לימד אותנו שגם ב'הרווחה שבתוך ההרווחה נמצא ד' יתברך'. שם קצת החמצנו.

בממשלת לפיד קל היה להסביר שלמרות הפריחה האדירה של הציבור האמוני בארץ, אנחנו עדיין אורחים זרים בארצנו. אמת, המלחמה אולי כבר לא מתנהלת על הלחם עצמו או על עצם הזכות ללמוד תורה, אבל עדיין יש הקמים עלינו לכלותנו. בלילה צריך לישון טוב, בשביל לקום בבוקר ולהילחם את המלחמה האידיאולוגית על הזכות לחנך פה את הילדים, על סוגיות כמו הגיור, מערך הנישואים והכשרות וכו'.

אבל מה עושים עכשיו? איך עכשיו מתייחסים למען ד' ליום הזה?

עכשיו, אחרי הבחירות שבהן נחלו המפלגות החרדיות הצלחה אדירה, עכשיו כשהחרדים יושבים ליד הגאי השלטון והדאגה היחידה שלהם היא האם יקבלו גם את הרווחה וגם את השיכון, או רק אחד מהם; האם יזכו לקבל תקציבים גם לסיום הש"ס וגם לחקלאים שומרי שביעית, או שמא ייאלצו לוותר על חלק מהדברים? אז האם אנחנו צריכים לשמוח על הקמת המדינה? להתעצב? להתעלם?

ואי אפשר לברוח, בעיקר בשל סמיכות הזמנים, מהמחשבה מה היה פה לפני 75 שנה ומה יש פה היום. אז, הסוגיה שעמדה על סדר היום של העם היהודי היא האם נשאר בכלל כזה דבר עם יהודי? הסיכויים נראו קלושים.

צריך היה להיות מאמין גדול בשביל לחשוב שיש תקומה.

והנה, 75 שנה אחרי, אנחנו כאן בפריחה חסרת תקדים. עולם התורה הגיע לממדים הגדולים ביותר בהיסטוריה, בתי ספר וסמינרים קמים מדי שנה, עוד ועוד ערים חרדיות קמות ופורחות, ארגוני חסד מספקים רשת הגנה קהילתית לכל עניי עמך, עסקני רפואה נמצאים בכל קרן רחוב - מי מילל ומי פילל.

(צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)
(צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)
הגדלה

אמת, הדברים נכתבים בעוד דמם של הנרצחים הי"ד מאירועי השבוע האחרון עדיין רותח, ולהבדיל, בשעה שהדיווחים על למעלה מ-2,000 היתרים שנתנה הממשלה לעבוד בשבת קודש לקראת תחרות זמר בין לאומית מתפרסמים בראש חוצות. כן, עוד רחוקה ישועתנו מלבוא, אבל למרות כל הקשיים - וכאלה ישנם לא מעט - דווקא בשבוע שבו המדינה מציינת את רציחתם של ששת מיליון הקדושים הי"ד שנרצחו באירופה, במקביל לזיכרון 23,741 הנרצחים שהקריבו את חייהם על קידוש ד' מאז קמה המדינה, אי אפשר שלא להבין את ממדי הנס שאנחנו חיים בתוכו.

זה לא רק ההבדל במספר האנשים שחיים, אלא ההבדל באיכות החיים.

במשך אלפי שנים, היינו אורחים לא רצויים במדינות העולם. דם יהודי היה הפקר. מדי תקופה היה קם פריץ חדש שעוד לפני שהתיישב על הכיסא, טבח כמה יהודים להנאתו. אחר כך היה לוקח את בתיהם, יוצא למסעות צלב, רוצח, שורף ומגרש את אלו שנשארו. והיום, איש לא מאיים לגרש אותנו מאדמתנו, כולם מדברים עברית, והעיקר אין אחד שלא מרגיש בבית.

כן, ארץ ישראל נקנית בייסורים וכל עוד לא יבוא המשיח, אויבינו לא יניחו את חרבם, אבל כאמור צריך להיות עיוור בשביל לא לראות את ההבדלים.

אם הייתם מספרים ליושבי מחנות ההשמדה שיבוא יום וניניהם יזכו לשבת לבטח עם מבני קבע לישיבות ולסמינרים, עם כבישים רחבי ידיים, עם תמיכה בין לאומית כמעט מקיר לקיר, עם בתי דין רבניים שפועלים על חשבון המדינה, עם מקוואות משופצים, גני ילדים וגני שעשועים, וכל מה שיעסיק את הנינים שלהם זו השאלה האם המקום השמיני ב'יהדות התורה' נכנס בוודאות או לא - הם היו צוחקים צחוק מריר.

(צילום אילוסטרציה: Yonatan Sindel/Flash90)
(צילום אילוסטרציה: Yonatan Sindel/Flash90)
הגדלה

ואנחנו, שזכינו לכל הטוב הזה, מה אנחנו עושים עם זה. איך מתייחסים לזה? האם צריך לשמוח? להתעצב? ואם לנו אין תשובה, אולי כדאי שנשאל את השאלה הזו מנקודת המבט של אותו מוזלמן שנמצא בפתח הכבשנים הארורים. האם היה שמח לצאת מגיא הצלמוות ולהיות פה היום? ואם נראה לכם שהתשובה חיובית, האם לכל הפחות אין לנו חיוב לשמוח בשמחתו של אותו קדוש?

לא, עוד לא הגיע הזמן לומר 'הלל'. ממש לא. ועל כך בהמשך.


פוליטיקה עם כיפה

נחזור קצת לפוליטיקה: ממשלת ישראל השתנתה מן הקצה לקצה בעשורים האחרונים. אם בקום המדינה היחס לכל מה שריח של יהדות נדף ממנו היה עוין, הרי שהיום הגישה היהודית והאמונית היא הבון-טון השולט. היהדות הפכה למרכיב הכי דומיננטי בישראל של 2019. אין שר בממשלה שיעז לחלל שבת בפרהסיה, לאכול חמץ רח"ל או לדבר בגנותם של לומדי התורה.

רובם המכריע קרוב למסורת במידה כזו או אחרת. גם המפלגות החרדיות הפכו מסרח עודף שאחראי במקרה הטוב על יבנה וחכמיה, לחלק בלתי נפרד מהשלטון במדינת ישראל. נציגי החרדים דואגים לבריאות כלל האזרחים ומחלקים כסף לכל האוכלוסיות בשווה. אבל למרות הכל, הגישה עצמה לא השתנתה. הרטוריקה של שנות החמישים עודנה כאן. עדיין התחושה של כל חרדי במדינת ישראל שהוא נטע זר. המגדיר העיקרי של חרדי במדינת ישראל היא תחושת הזרות.

לא צריך להיות חוקר למדעי החברה כדי לדעת שבעוד שניים או שלושה עשורים, כשהחרדים יהיו רוב במדינה, ונציגים מטעמם יכהנו כראש ממשלה, כשר חוץ וכשר האוצר - עדיין נמשיך להתלונן - אולי ביתר שאת - על המדינה שקמה עלינו לכלותנו ולהוריד את כיפותינו מעלינו.

למביט מהצד, הדיבורים הללו נראים מנותקי מציאות, אנחנו יודעים שהמציאות מורכבת קצת יותר. אנחנו מבינים שרק בזכות החומות המבוצרות שקיימות בין החרדיות לישראליות, הצליח עולם התורה להתפתח כפי שהתפתח.

אבל אסור שהחומות הללו יסמאו את עינינו.

נכון, אסור להפסיק לחלום על מדינה שמתנהלת על פי תורת ישראל, אבל אסור לעצום עיניים אל מול הארת הפנים הגדולה שאנו זוכים לה בדור שלנו. להגיד תודה גדולה להקב"ה, זו לא 'ציונות'. הציונות זממה להעביר מאות אלפים על דתם ולהקים כאן מדינה ככל המדינות. המזימה הזו נכשלה כישלון חרוץ. להם היו תוכניות מסודרות, ולקב"ה תוכניות אחרות. אשר על כן לא לציונים אנחנו צריכים להודות, אלא להקב"ה שתכנן וביצע מדינה שונה לחלוטין ממה שהגו מתכנניה.

כמה חבל שלדבר בשבח הארץ - הפך ל'ציונות'. כמה חבל שצריך לחשוב פה על כל מילה שמא יהיה מי שיחשוד ש'מזרוחניק' חדש בא לעולם. אף אחד לא חושב שצריך להנמיך את חומות הבידול בסנטימטר אחד, אבל דווקא מתוך החומות, צריך להרים ידיים לשמים ולהודות להקב"ה על כל הטוב והשפע שנתן לנו בדור שלנו, על הניסים הגלויים שאנחנו שותפים להם.

והנס, הוא לא הקמת המדינה, אלא תקומת העם היהודי, תקומת התורה. גם בארץ וגם בחו"ל.

אל מול עינינו אנחנו רואים נס רוחני שדומה שלא היה כדוגמתו. רק לפני שנות דור, עולם התורה כבר חרב. 99 אחוזים ממנו עלו בלהבות. ניתן היה להכניס את כל בחורי הישיבות בארץ ישראל לתוך אוטובוס (במובן המטאפורי כמובן, תכף נגיע למספרים המדויקים. ש.ב) ולהישאר עם כמה מקומות עודפים עבור המנקים וצוות המטבח.

מי היה יכול להאמין באותם ימים שיש תקומה? שעולם התורה יכפיל וישלש את גודלו, יצמיח גדולי תורה, ראשי ישיבות ויושבי על מדין והסטנדרט הקובע יהיה שכל שומר תורה ומצוות יושב ולומד מינקות עד זקנה ושיבה בלי טרדות כלכליות או רוחניות.

מי היה יכול להאמין שתוך שנים ספורות יקומו גדולי תורה של ממש שינהיגו ברמה את העולם היהודי ויפתחו מאות מוסדות תורה, יכתבו רבבות ספרים, יקימו רשתות כוללים ענקיות, ישיבות בין הזמנים, מתמידים, שיעורי תורה בכל נקודה בארץ, ארגוני קירוב - מה לא.

ומול כל זה אנחנו עוצמים עיניים בגלל שבחודש האחרון משרד האוצר התעכב בהעברת התשלומים לישיבות ב-24 שעות. אח, האנטישמיות הנוראה.

איך זה קרה לנו?

עוד רגע נגיע למספרים מדויקים של עולם התורה, אבל גם ממעוף הציפור, אי אפשר שלא להסתכל על ארץ ישראל. הארץ שאליה חזרנו אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי שכל המעצמות הגדולות בעולם ניסו להפריח פה את השממה ונכשלו כישלון חרוץ, הארץ הולכת ופורחת, הולכת ומתפתחת. מי לא היה כאן. הרומים, הביזנטים, הצלבנים, העות'מאנים, הבריטים, כולם ניסו להקים פה מדינה, לייבש את הביצות ולהפריח את השממה שנותרה כאן מאז חורבן הבית. את כולם דחתה הארץ בשאט נפש. היא נותרה בשיממונה נאמנה להבטחה האלוקית לשמר את הארץ לעם ישראל.

ועתה, כל מי שמסתובב בארץ – והאמת שגם בריכוזים החרדיים בחו"ל - לא יכול שלא לראות איך האדמה מתמסרת לבנים ששבו לגבולם. אין אח ורע בתולדות האומות למדינה שבתוך שבעים שנה הגיעה לכאלה הישגים בכלכלה, בביטחון, בפיתוח רשתות כבישים ורכבות, בטכנולוגיה - במה לא בעצם.

ודווקא הדור שלנו, שזוכה לראות את התגשמות חלום הדורות כולם, נשאר אדיש.


נתוני האמת

היהודים הפולנים בתקופת טרום-השואה, היו מתבדחים שכדאי לעשות מנוי על העיתון הנאצי. אצלנו בעיתון, הם היו אומרים, אנחנו קוראים רק כמה היהודים מסכנים, כמה הם אומללים, כמה צרות יש להם, וכמה רודפים אותם. אתה פותח את העיתון הנאצי, ואתה רואה גן עדן של ממש. היהודים שולטים בעולם, שולטים בכלכלה, מנהלים את כל העסק מאחורי הקלעים. נו, מה עדיף לקרוא.

דומה - כמובן להבדיל את כל ההבדלים הנדרשים - שזה מה שקורה גם היום.

המדיה החרדית לענפיה עסוקה כל היום בשיטוט בחורים ובסדקים. כאן מוצאת רדיפה אנטישמית בדמות עיכוב תקציב למתנ"ס בנתניה, ושם היא מדווחת על פרעות שלא היו כדוגמתן מעולם בדמות מחלוקת משפטית על תקצוב אירועי תרבות בחול המועד.

חס ושלום לא באנו לזלזל באף מחלוקת תקציבית שמסתמא היא לשם שמים וסופה להתקיים, וגם אין ספק שהעיתונות החרדית צריכה לדווח בתשומת לב על עוולות שמתרחשות בתחומי אחריותה, אבל בימים כאלה, אי אפשר שלא לשאול: האם זה באמת הסיפור? האם מרוב עיסוקים בקטני קטנות, אנחנו לא מפסידים את התמונה הגדולה? האם כשאנחנו תוקפים בחמת זעם את יאיר לפיד על התבטאות לא במקום נגד חרדים ומדירים שינה מעינינו בגלל עתידו של עוזר פרלמנטרי של סגן שר שעוד לא בא לעולם, אנחנו לא עוצמים את עינינו מלראות בטוב ד'?

לפני תקופה, פרסמתי כאן בטור כמה נתונים שקיבלתי מ'המכון החרדי למחקרי מדיניות' על מצב הציבור החרדי במדינת ישראל בתקופה הזו. עברה תקופה, והנתונים שנביא כאן בטח השתפרו עוד.

קחו לעצמכם כמה דקות, תתרווחו על הספה, תמזגו לעצמכם קולה קרה ותקראו את הנתונים הבלתי נתפסים הבאים:

מספר התלמידים בכלל המוסדות החרדיים נושק כבר לחצי מיליון. כל זה בלי שדיברנו על הישיבות הגדולות, אליהן נגיע בהמשך, בלי 'כוללים' ובלי חוגי ה'קנאים' שלא רושמים את הילדים במשרד החינוך, מה שמביא אותנו לבערך 700,000 נפש במוסדות החרדיים.

בשביל להבין עד כמה הגידול הזה דרמטי, מספיק להציץ לאחוזי הגדילה של שאר המוסדות במדינה: מוסדות החינוך החרדיים הם רבע(!) מכלל מוסדות החינוך בארץ.

אחד מכל שלושה ילדים שמתחיל כיתה א' במדינת ישראל - הוא חרדי. במוסדות העל-יסודי (ישיבות קטנות וסמינרים), מונים התלמידים החרדים 'רק' 22 אחוז מכלל מערכת החינוך.. אלו הם באמת מספרים בלתי נתפסים והם לא נתפסים עוד יותר כשמבקשים קצת נתונים על ההיסטוריה ורואים את הגידול הדרמטי.

בזמן הקמת המדינה, היו בכל ארץ ישראל 400 בני ישיבות. זה הכל. והיום?

בישיבות הגדולות בלבד יש למעלה מ-60,000 תלמידים. מספר האברכים חצה השנה את קו 75,000 והנגרים לא עומדים בקצב בניית הספסלים, שאף פעם לא מספיקים לענות על הצרכים. עולם התורה צומח בקצב מסחרר ממש.

אז נכון, זה לא קורה בגלל מדינת ישראל. לא כך חשבו מנהיגיה ומקימיה שהמדינה תיראה, אבל אסור לשכוח שלמרות כל זה מדינת ישראל היום היא מחזיקת התורה הגדולה בעולם. בשנה האחרונה העבירה המדינה מיליארד ושלוש-מאות מיליון שקל לטובת האברכים ובני הישיבות. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים ומדוע זכתה המדינה להיות שותפה כל-כך בכירה במימון לומדי התורה הקדושה, אבל זו המציאות.

והנה עוד קצת נתונים, שהובאו כאן בעבר בוורסיות כאלה ואחרות, אבל לא צריך לחסוך בבשורות משמחות.

כולם מדברים על המצב הכלכלי הקשה של הציבור החרדי. אין ספק, יש אלפי משפחות שבחרו במודע לחיות חיים פשוטים, כדי שאבי המשפחה יוכל להקדיש את חייו ללימוד תורה. אבל התחזיות האפוקליפטיות על קריסה כלכלית של המגזר החרדי, רחוקות מאד מלהתגשם - ההפך הוא הנכון.

דומה שהכל כבר נכתב על מגביות הענק שנערכו בתקופה האחרונה והוכיחו שהציבור החרדי, למרות הקשיים הכלכליים, יודע להתגייס בהמוניו ולהחזיק את מוסדותיו. בתקופה האחרונה הגיעו לא מעט מוסדות מחו"ל לערוך מגביות בארץ. גילינו, הם מספרים בלי לחייך, שכאן נמצא הכסף הגדול.

וזה לא רק זה, כל מנהלי הרשתות הגדולות במדינת ישראל יודעים שהמגזר הצומח ביותר הוא המגזר שלנו. מגזר עם כוח קנייה שהולך ועולה בניגוד לכל התחזיות וההערכות המוקדמות. אז נכון, יש אפליה במקומות התעסוקה ועדיין יש חברות הייטק שמעדיפות להעסיק נשים חרדיות ולשלם להן חצי ממה שישלמו לנשים חילוניות, אבל להתעסק רק באפליה ובמשכורות המקוצצות - זה להיות כפויי טובה. להתעלם מהתמונה המלאה.

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי למרות שהעובדים החרדים מתמודדים עם לא מעט בעיות אובייקטיביות בשוק התעסוקה: היעדר הכשרה, צורך במקומות עבודה נפרדים, הקפדה על כשרות, הקמת משפחות גדולות, חופשות בחול המועד ועוד, השכר השעתי של עובד חרדי רחוק עשרה אחוז בלבד מעמיתו החילוני. נכון, צריך לצמצם את הפער. אסור לעצום עיניים. אבל יש ימים שמותר להסתכל על התשעים אחוזים המלאים ולא על העשרה אחוז הריקים.

הלאה, עוד נתונים: משפחה חרדית ממוצעת נהנית מהכנסה של 11,000 שקלים נטו(!).

מלבד ההכנסה, מסייעת מדינת ישראל לכל משפחה בדרכים רבות: הנחות בארנונה, השתתפות גדולה במעונות היום, צהרונים בחינם, קייטנות במחירים מסובסדים ואירועי תרבות שהולכים ומתפתחים משנה לשנה.


שמחה מחוץ לשטעטל

הסוגיה הכי בוערת היום במגזר החרדי היא סוגיית הדיור. בצדק. זוג צעיר מתקשה מאוד לקנות דירה. זו לא בעיה חרדית, אלא בעיה כלל ישראלית. הדירות הולכות ומתרחקות מהישג ידם של הזוגות הצעירים. במו"מ הקואליציוני מתמודדים הנציגים החרדים עם קול זעקה גדולה מהשטח לקחת את נושא הדיור לידיים. הורים רבים כורעים תחת הנטל וזוגות רבים מתקשים לשלם את דמי השכירות הגואים.

למרות המשבר הקשה שאיש לא מזלזל בו, חפירה בנתונים מגלה תמונה די אופטימית למרות מצוקת הדיור החריפה ולמרות המחירים הגואים - מתברר שכמעט שמונים אחוזים מהמשפחות החרדיות מחזיקות דירה בבעלותן. זה מספר שלא מוכר באף מקום אחר בעולם. ואם כבר בשורות טובות, אז הנה עוד אחת: ל-11 אחוז מהציבור החרדי, יש דירה נוספת. דירה להשקעה.

הדירות, כך מתברר, מרחיבות את דעתם של האנשים. רוב מוחלט (75%) של הציבור חי בדירה שמאפשרת לו לשים מקסימום שתי נפשות בחדר. לא צמצום נורא ולא עוני מחפיר. ההפך הוא הנכון. לכו תספרו את זה לדור המקימים שחיו שלוש משפחות בדירה אחת של חדר וחצי בלי מטבח ושירותים.

וברוך ד', כשמתרחקים מהכותרות ומהצעקות, מההפגנות ומהזעקות, מהפוליטיקה ומהתקשורת, ושואלים כל אחד מהציבור החרדי איך הוא מרגיש במדינה - מתברר שאנשים, לא ייאמן, שמחים ומאושרים. לא חמוצים ולא ממורמרים, אלא מלאים הכרת הטוב ושמחה. 96 אחוזים מהציבור החרדי מרוצים מהחיים במדינת ישראל. ארבעת האחוזים הנותרים הם בטווח טעות הדגימה או עיתונאים. כל השאר פשוט מאושרים לחיות פה.

השמחה והאמונה מקרינים גם על העתיד. רוב מוחלט של הציבור החרדי, להבדיל מהציבור הכללי, בטוח שבעתיד החיים יהיו פה טובים יותר. המחשבות האופטימיות על העתיד עלו בצורה דרמטית בשנים האחרונות. כל שנה יותר ויותר חרדים חושבים שהעתיד בארץ ישראל יהיה טוב יותר מהעבר. והם כנראה צודקים.

והשמחה היא לא רק בשטעטל, אלא גם מחוצה לו.

הצמיחה הכלכלית והאנושית בארץ ישראל בעשורים האחרונים היא ניסית. אין לזה שום הסבר טבעי. טובי החוקרים - שניסו להסביר איך מדינת ישראל, שקלטה מיליוני עולים עם היווסדה, תוך שהיא מתמודדת עם צנע חמור ואויבים מכל כיוון, הצליחה לשרוד כלכלית - נכשלו. תלו את העטים והודו שיש כאן משהו אחר. משהו שאין לו הסבר טבעי.

העלייה לארץ ישראל לא נפסקת, גם ממדינות מפותחות כמו ארה"ב וקנדה. בחמש השנים האחרונות עלו כ-150 אלף יהודים מכל קצוות תבל לארץ ישראל. התפילה שאנחנו אומרים כל יום: "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ" - נענית לנגד עינינו, ואנחנו עוצמים אותן בכוח.

וכן, למרות שקמים עלינו לכלותנו מכל כיוון והמתח התמידי שיש פה במדינה, והמריבות והשחיתות וכל הצרות שמלעיטים אותנו בהן בוקר, צהריים וערב - תוחלת החיים שלנו היא מהגבוהות בעולם. אם בקום המדינה תוחלת החיים הייתה 66 שנים, היום היא זינקה ל-81 שנה לגברים ו-84.7 לנשים.

ככל שנוברים עוד ועוד בנתונים, מגלים עוד ועוד סיבות לשמוח ולצהול.

אין לנו מסקנה ברורה מה לעשות עם כל הטוב הזה, אבל דומה שעל דבר אחד אפשר להסכים: לא צריך לחגוג ביום הזה, תמיד צריך להתפלל שיהיה כאן טוב יותר, רק עשו טובה אחת, הורידו את הדמעות. אפסנו את היללות וזעקות השבר.

הגאולה עוד לא הגיעה, אבל הדרך אליה הרבה יותר נוחה מבעבר. ואם זו לא סיבה לשמוח, מה כן?