זכיתי השבוע לנסוע, עם מורי ורבי אוהבן של ישראל הגאון הגדול רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א רבה של מגדל העמק, ברחבי הארץ לשורה של כינוסים וארועים אליהם הוא מוזמן, ובהם הוא מרעיף מאוצרותיו הכבירים טללי רוח ותחיה על המוני נפשות צמאות.
עם סיומו של יום, עשינו את הדרך הביתה, תשושים וסחוטים מכל המסע, ואז, רגע לפני הכניסה לבית מצלצל הטלפון ברכב. קבוצת נערים מעפולה נמצאים עתה בסדנת חיזוק, זו הזדמנות ראויה ואולי חד פעמית לדבר אל ליבם ולחזק אותם, אם הרב יבוא אליהם – תהיה לזה השלכה גדולה על המשך חייהם.
הרב לא מתלבט פעמיים ופונה אליי: "יש לך כוח לנסוע לעפולה"? לי יש כוח, עניתי, אבל מאיפה יש לרב כוח? אני תמה. "עבור אחרים יש לי כוח תמיד"! מגלה לי הרב ועיניו בורקות.
אני מכוון את ההגה ונוסע לעפולה. אנחנו מגיעים למקום והנערים בינתיים התמקמו במקום אחר. הרב לא נבהל, "הגענו לכאן, נחפש אחריהם". וכך, אנחנו סובבים בעיר ומחפשים אחר הנערים, כדי שהרב יוכל לחזק את ליבם. השעה כבר היתה מאוחרת בלילה, קרוב לחצות ואני מציע לרב אולי לוותר על הרעיון. אבל הרב לא מוכן אפילו לשמוע על כך: "נראה לך שלעשות עבור השני מגיע כל כך בקלות? צריך להתייגע ולרדוף אחרי זה".
סוף סוף פגשנו את הנערים, הרב התיישב לצידם ושוחח עמם שעה ארוכה ובינתיים הטלפון ברכב מצלצל. הפעם מדובר בתיק משפחתי שרק הרב גרוסמן יכול לגשר על הפערים בין בני המשפחה, שחלקם בחו"ל ורק עכשיו אלו השעות שניתן עדיין לטפל בהם. הרב מבקש ממני שאקח אותו למשרדו. אני מנסה להפציר בו: אולי הרב יעלה על יצועו לנוח ויטפל בזה מחר? אבל הרב לא מוכן לעצור ולו לרגע מהפעילות האופיינית שלו: "מחר יכול להיות כבר מאוחר, לא מחכים מלעשות טובה לשני".
וכך, הרבה לאחר חצות הלילה, ירד הרב מרכבי לכיוון משרדו. עוד שעות רבות יעשה כאן עבור שלום בין אנשים, הרחק מעיני הזרקורים, ורחוק מלקבל תגמול, הכול למען שמו באהבה, בסבלנות אין קץ ובאהבת ישראל נדירה הפועמת בקרבו.
• • •
נסעתי הביתה כולי מהורהר על הרב שהתחיל בפעילות ה'קירוב' בגיל כה צעיר לפני כיובל שנים והפך למנהיג המקרב רבבות נערים וצעירים בתחילת חייהם. המסקנה שלי הייתה כי רבני ישראל, מנהיגי הציבור, נדרשים למידות טובות ונאצלות, עד קצה גבול הכוחות, ואף מעבר לכך, כדי לזכות ולהנהיג את צאן עדת מרעיתו של הקב"ה. לא תמיד החיוך והאדיבות כלפי הזולת הם מובנים מאליהם, לא תמיד זה קל, אבל אנו מצווים ללמוד מדרכיו של הקב"ה, אשר נקרא בשם 'רחום וחנון', הוא כובש את כעסו מאיתנו, גם כאשר אנו חלילה מכעיסים לפניו, הוא אינו מתייאש מאיתנו, אדרבה, הוא ממתין לנו כביכול בסבלנות אין קץ, עד שנשוב לפניו בלב שלם ונתקן את המעוות, זה יכול לקחת גם שנים רבות, שנות חיים, כל עוד הוא משאיר את נשמתנו בקרבנו, כל עוד הנר דולק... אפשר וצריך לתקן!
בפרשת השבוע, פרשת חוקת, אנו למדים על התנאים המרוממים והנשגבים הנדרשים ממנהיגי ישראל, עד כדי כך שחז"ל אומרים כי לולי חטא זה של "מי מריבה", בהם כינו את כלל ישראל במילים: "שמעו נא המורים", וכדברי רש"י: "סרבנים, לשון יווני שוטים, מורים את מוריהם". בלא פגם זה, היו משה רבינו ואהרן הכהן נכנסים לארץ ישראל ורק בגלל זה נותרו שם ומתו עד תום ארבעים שנות מדבר ולא זכו להגיע אל הארץ המובטחת.
הבה נתבונן, כמה קולמוסים נשתברו על פרשה זו, ומכאן נוכל להבין כמה קל ועדין היה הפגם בחטא זה של "מי מריבה", ועם כל זה אנו רואים שהקב"ה דקדק עם אותם קדושי עליון, מנהיגי ישראל בדור דעה, משה רבינו ואהרן הכהן עליהם השלום, והם נתבעו אף על חטא עדין זה, אשר גדולי המפרשים התייגעו למצוא ולהבין את פשרו!
כמובן, שאחרי הכל אין אנו מבינים לעומק את גודל החטא שהיה שם אך כידוע שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אבל מצד שני, מכיון שהתורה מצאה לנכון ללמד אותנו גם את פרשה זו, אנו נדרשים ללמוד מכך – לפי ערכנו – מוסר השכל ותובנות לחיים. יש כאן לימוד גדול לכל הדורות, שנדע כיצד עלינו – כהורים וכמחנכים – לנהוג כלפי הזולת, ובוודאי כלפי תלמידינו הנתונים למרותנו, בדרך ארץ, באהבה, במסירות אין קץ ובסבלנות אינסוף.
• • •
חז"ל הקדושים טבעו את האימרה הידועה "בא לכלל כעס – בא לכלל טעות", קרי, גם אדם גדול, כאשר לפי דרגתו בא לכלל כעס, הוא עלול לטעות!
וגם כאן, אנו צריכים להסיק מכך את הלימוד עבורנו, כי אסור לנו להכניס את עצמנו לכעס, כשאנחנו בתפקיד, הורים ומחנכים. הכעס הוא גרורה שתגרור אחריו את הטעות ובטעות אנו עלולים לשלם מחיר כבד. הכעס נראה לנו כדבר שולי, אולי זניח, אבל היא גורם משמעותי בקשר שלנו עם הבנים והתלמידים. כעס מביא לכלל טעות, וטעות היא טעות על כל המשתמע מכך.
מנהיג נמדד דוקא ברגעים הקשים, הלחוצים והמורכבים. האיש שבא להקניט את הלל ולהתגרות בו, העמיד אותו בניסיון הקשה. הוא טרחן בשעות הקשות והלל עמד בגבורה והאיר לו פנים גם כששאל אותו "קלוץ קשיות" – שאלות קרש... כי זה מתפקידו של מנהיג: סבלנות והארת פנים לכל אחד, בכל עת ובכל זמן, וללא תנאים.
וגם בשבילנו, כציבור, כעם ישראל, לכל אחד ואחד בביתו שלו, יש כאן לימוד מאלף, וכפי שאמרו חז"ל הקדושים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראים זה מזה" (תנא דבי אליהו, פרק כח).
שבת שלום וחודש מבורך, הרב בן ציון (בנצי) נורדמן