ביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב הכריע בסכסוך בין שתי אחיות לבין אחיהן, וקבע כי דירה שהיתה בבעלותו תועבר לאחיותיו, בהתאם להתחייבות בלתי חוזרת שעליה חתם.השופט ארז שני דחה את עמדת האח-הנתבע, שטען כי מדובר בהתחייבות שניתן לחזור ממנה.
הפרשה נולדה לאחר התאבדות אביהם של הצדדים, בשנת 2014, אחרי שרעייתו נפטרה. בצוואתו הוא ציווה את רכוש ההורים ברובו המכריע לבנו בלבד.
אולם חודשיים לפני שהאב התאבד, במסגרת "כתב התחייבות", האח-הנתבע התחייב להעביר לתובעות דירה שאביו העביר לו עוד בשנת 2007, ואף מסר לעורך דין ייפוי כוח בלתי חוזר על מנת לבצע את המהלך. זאת, כנראה לאחר שבנותיו של המנוח התרעמו בפניו על צוואתו.
אלא שלאחר פטירת האב, בנו (הנתבע) הורה לעורך הדין שלא להשלים את הרישום על שם אחיותיו.
האחיות-התובעות טענו בתביעתן כי אביהן המנוח הוא שיזם את העסקה, והוא שהיה בעל הדירה המקורי. נטען כי מדובר במתנה שמגובה בהסכם התחייבות שלא ניתן לחזור ממנו, וכן בייפוי כוח בלתי חוזר, ובהערת אזהרה.
עוד נטען כי המתנה נתמכת בכך שהתובעות לא הגישו התנגדות כלשהי לצוואת האב, שהיתה חלק מה"עסקה" במסגרתה ניתנה המתנה.
הנתבע טען כי לא ידע את הדברים לאשורם בזמן אמת, ולמעשה עד לאחר שאביו נפטר. לשיטתו, מאחר שהתובעות לא פעלו להשכנת שלום בית בינן לבין האב – דבר שהיווה תנאי למתנה – הרי שהוא רשאי לחזור בו מן המתנה.
ברמה המשפטית הוא טען, בין היתר, כי משלא נסתיימה המתנה ברישום, מותר לו לחזור בו מן המתנה והוא עושה זאת בתום לב, לאור מעללי אחיותיו, וכן לנוכח התנהגותן המחפירה, שבאה לידי ביטוי בנידויו והחרמתו של האב המנוח.
האב הוא "הנותן"
אלא שטענות הנתבע לא שכנעו את השופט שני. השופט שוכנע כי מטרת האב המנוח – שהוא בעיניו נותן המתנה "המעשי" גם אם לא הנותן הפורמאלי – היתה לבצע מעין "תיקון" לצוואתו, מה גם שדובר על התחייבות שלא ניתן לחזור ממנה, ואף אין ראיה כי המנוח רצה לחזור בו.
"הלכה למעשה אמנם מנסה הנתבע 'לצייר' עצמו כמי שהוא עצמו חוזר בו מן המתנה, אך למעשה משים הוא עצמו ב'נעלי' המנוח, שהוא זה שבעצם נותן המתנה, ובשם המנוח ובשם כבודו מנסה הוא להרוויח גם את המתנה גם את העדפתו המוחלטת בעיזבון", כתב השופט.
השופט הוסיף כי באותו כתב התחייבות לא נכללה דרישה כלשהי ל"שלום בית", או כל תנאי אחר לביצועו.
למעשה השופט סבר שיש לראות את העניין כמתנה שהושלמה, לאחר שהאחיות-התובעת קיימו את חלקן בעסקה, וכעת הנתבע מבקש לחזור בו בחוסר תום לב.
בתוך כך השופט דחה את טענת הנתבע שניסה לייחס את התאבדות האב להתנהגות התובעות, וקבע כי אין כל ראיה התומכת בכך, מה גם שגם הנתבע שהה במקום אחר באותה תקופה, כך שהוא לא יכול לטעון שדווקא אחיותיו הן שהותירו את האב בודד. לכן נקבע גם כי לא הוכחה התנהגות המצדיקה ביטול המתנה.
בסיכומו של דבר, השופט הורה לסיים את העברת הדירה על שם התובעות, ואף חייב את הנתבע לשלם לכל אחת מהן 26,700 שקל עבור שכירות שגבה, בתוספת 100,000 שקל עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
- ב"כ התובעת 1: עו"ד ניסים נברו
- ב"כ התובעת 2: עו"ד צבי חוברס, עו"ד קוקיט איילו
- ב"כ הנתבע: עו"ד רוית בן סרוק-וילוז'ני
** הכותב הרב יעקב דיכובסקי עוסק ב- דיני משפחה - לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה פורסמה באתר המשפט הישראלי "פסקדין"