מאז נודע דבר מעצרה וביתר שאת לאחר פרסום התיעוד של מעשי "הגננת האכזרית" מראש העין, אני לא מצליחה לעצום עין בלילה. הכל חוזר אליי ומכה בי בעוצמה, עם כל הכאב.
כמו כל אמא יהודיה רחמנייה, שנאלצת לצאת לעבוד ולשלוח את ילדותיי המתוקות לטיפולן של נשים זרות, גם לי רצו בראש תסריטי אימה, בהן הכוכבות הראשיות היו המטפלת ובתי הקטנה בת השנתיים חסרת הישע, אך לא פיללתי שזה מה שיקרה.
שירה שלי, גיבורה שלי.
אני, אמא שלך, כותבת לך, וכולי מלאה ייסורים, חרטות ובעיקר שטף של דמעות בלתי פוסקות.
כשסיימתי את חופשת הלידה, שלחתי אותך למעון הכי טוב בעבורך, הסכמתי לחכות עוד חודשיים בבית כדי שיהיה לך את הפתרון הכי טוב לשעות שאמא לא נמצאת לידך.
בהתחלה, הכל היה טוב, המטפלות והגננות אמרו לי כל פעם כמה שאת ילדה מקסימה, חכמה וטובת לב. הכל הלך הכי טוב בדיוק כמו אחותה שגדולה ממנה רק בשנה אחת. וכך חלפה השנה הראשונה שלך באושר אין קץ.
עד ש"עלית כיתה" לאותה מטפלת "מסורה", עד לאותו יום שלא מצליח להימחק לי מהזיכרון, ומאז הוא רץ לי בראש, בלופים, שוב ושוב.
שירה, באותו יום שהחזרתי אותך מהגן לבית, כבר לא הסכמת שאני אגע בך, התחלת להתרחק ממני, בכית את כל כולך, את נשמתך, לא ישנת בלילה נורמלי, קרה לך משהו שלא הבנתי מהו.
בהתחלה חשבתי שאת סתם נהיית "קרציה" או נודניקית, לא הבנתי מהו השינוי, אך כשראיתי שלאחר שעה את נרגעת בבית ולמחרת בבוקר כאשר אני שמה אותך במעון, כל הבכיות שלך חוזרות בחזרה, הבנתי שקרה לך משהו.
אך מה לעשות, למרות שמשכת לי חזק בחצאית ושלחת לי עיניים נואשות - שלא אעזוב אותך לבד במקום הזה (בפעוטון), אני, האמא הצעירה והתמימה, לא האמנתי שיכול להיות שאישה עם ילדים יכולה בכלל לפגוע בך, או שאולי פשוט הדחקתי, כי תמימותי גרמה לי שלא להאמין.
כמה שבועות לאחר מכן, יום שישי, ניגשתי להתלונן למנהלת כשאני עם דמעות זולגות ובלתי פוסקות בעיניים, הלכתי בחששות, כי אנחנו לא רגילים להתלונן, וחלילה להרוס למישהו את פרנסתו ומטה לחמו.
שירה, שאלתי בשבילך את המנהלת של אותו פעוטון, תגידי מה קורה לילדה שלי, מה התהפך אצלה? זו לא שירה שאני מכירה, זו שירה אחרת...
המנהלת, כדרכן של מנהלות, כמובן לא הקשיבה, והחליטה לתת לי תירוץ מגוחך שנתן לי קצת שקט אימהי, אך היה שקט שקרי, כי את ידעת ולא אמרת.
כמובן אחרי שהתלוננתי הבכי קצת נרגע... שירה חזרה לעצמה. אבל היה שם משהו!
סוף שנה הגננת התנצלה על שנה קשה שעברה והיא מצטערת על מה שקרה...
את רצינית?! את לא תגידי לי מה קרה?! עכשיו השארת אצלי סימן שאלה - סימן שאלה גדול! מה עשיתם לילדה התמימה שלי? למה פגעתם באוצר שלי? האוצר שאני שומרת עליו מכל משמר! שאני דואגת ששום בן אדם זר לא יפגע בו.
התמימות שלי אבדה לחלוטין, מאז הפרסום על אותה גננת אכזרית, התחלתי יחד עם בעלי וקרובי משפחתי לנסות לשחזר מה היה באותם הימים, שירה, פיתחה תסמינים של ילדה שמתעללים בה, ואני ניסיתי להשתיק ולהדחיק.
אין לי מושג מה יהיו ההשלכות של השתיקה אצל בתי האהובה, מחמל ליבי, שאני כל כך אוהבת אותה ודואגת לה. אך מה שבטוח, שאולי אצליח להשפיע על אימהות אחרות, תמימות כמוני, בבקשה - אל תהיו תמימות זה ירדוף אתכן כל החיים, אל תתנו לשיקולים זרים להיכנס לכם, השיקול העיקרי זה שלומן של הילדות הצדיקות והטוהרות שלנו.
במיוחד אם אתן לא רוצות שירוצו לכם כל יום בראש, העיניים העצבות של הילדה הקטנה והחמודה שלכן, כאשר היא ממררת בבכי בתקווה שתביני אותה ותנסי להציל אותה מידי אותה "גננת".