אאא

השופטת שירלי רנר מבית המשפט המחוזי בירושלים הכריעה בסכסוך שפרץ בין שני רוכשי חנויות בירושלים, וקבעה כי הרוכש הראשון בזמן יקבל את הנכס, אף ששני הצדדים התנהלו באופן בעייתי.

החנויות הן למעשה נכס שנמכר פעמיים. בפעם הראשונה, בשנים 2005 ו-2006 מכר אותן המוכר לתובע ולבנו. באותה עת הנכס היה רשום על שמה של החברה הכלכלית לירושלים, ואילו אותו מוכר נרשם ב-2008 כבעל זכויות החכירה.

בשנת 2015 הוא נפטר. כשנה לאחר מכן (2016), אלמנתו מכרה את החנויות לאדם אחר. הזכויות החנויות הועברו אליה מכוח צו ירושה, ונרשמו הערות אזהרה לטובת הרוכש החדש.

בעקבות זאת הגישו הרוכשים מ-2006 ו-2005 את תביעתם נגד האלמנה ונגד הרוכש החדש, וביקשו להצהיר שהם בעלי מלוא הזכויות בחנויות.

התובעים טענו כי במשך השנים הם החזיקו והפעילו חנויות בנכס, ומשנת 2014 אף השכירו אותו. לגרסתם, ב-2017 הם גילו שהנכס נמכר על ידי אלמנת המנוח (הנתבעת) לאדם אחר (הנתבע), אז גם גילו שהזכויות הועברו על שם המנוח וממנו על שם הנתבעת, ואחר כך לנתבע.  

לטענתם, הנתבעת ידעה שבעלה המנוח מכר להם את הנכס, והם מצדם לא יכלו לבצע רישום ואף לא הערת אזהרה, כיוון שהזכויות היו רשומות על שם החברה הכלכלית ולא על שם המנוח, שנהג תמיד להרגיע אותם ולהגיד שיהיה בסדר.

מנגד, האלמנה-הנתבעת טענה כי לא ידעה על המכירה ומעולם לא פגשה את התובעים. לטענתה, רוכש הנכס ובא כוחו הם שיזמו את הרכישה וביצעו את כל הבדיקות הנדרשות, בעוד שהיא אפילו לא ידעה על קיומם של הנכסים עד פניית המתווכת אליה בעניין זה, אז גם פנתה לעורכת דין  שיצגה אותה וביצעה את הבדיקות.

טענתה היתה כי "התאונה המשפטית" נעשתה בשל רשלנות התובעים אשר שנים לא פעלו בקשר לרישום.

הנתבע מצדו טען, בין היתר, כי רכש את החנויות בהסתמך על מרשם המקרקעין בתום לב.

צריך היה לבדוק

באופן כללי השופטת רנר הזכירה כי לפי חוק המקרקעין, בעל העסקה הראשונה יקבל עדיפות, אלא אם כן בעל העסקה השנייה פעל בתום לב והעסקה נרשמה לטובתו בעוד תם לב.

בכל הקשור לתובע, השופטת הבהירה כי יש לייחס לו "חוסר תום אובייקטיבי" – כלומר סובייקטיבית היה תם לב אך אובייקטיבית לא נהג כשורה – שכן החל משנת 2008, כאשר המנוח נרשם כבעל זכויות, התובע יכול היה לרשום הערת אזהרה ולא עשה זאת.

אלא שהשופטת סברה שגם התנהגות הנתבע היתה נגועה בחוסר תום לב אובייקטיבי, בכל הקשור להיקף הבדיקות לפני הרכישה. לנוכח העדויות, השופטת שוכנעה כי הנתבע סמך על בנו – מתווך מקרקעין שהיה מעורב בעסקה – ואכן כנראה נהג ביושר, ובכל זאת, מאחר שידע שמישהו לכל הפחות מחזיק בנכס, היה עליו לבדוק את העניין, אפילו אם חשב שמדובר בפולש.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לפיכך, וכן מנימוקים נוספים שצוינו בפסק הדין, במכלול הנסיבות השופטת קבעה שיש לתת עדיפות לתובע – הוא קונה הראשון בזמן. בהתאם לכך, בית המשפט הצהיר כי התובעים הם בעלי הזכויות בחנויות, והורה לתקן את רישומי הזכויות בהתאם.

היות ש"התאונה המשפטית" אירעה גם עקב התנהלות התובעים, ומאחר שלא הוכח שהנתבעת הייתה מודעת למכירה הקודמת לתובעים, לא נפסקו הוצאות משפט.

  • ב"כ התובעים: עו"ד חוסאם חיסם
  • ב"כ הנתבעים 1-2: עו"ד זאב סמואל
  • ב"כ הנתבע 3" עו"ד עודד הכהן

עו"ד אסף כהן עוסק/ת ב- דיני מקרקעין 

** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

הכתבה פורסמה באתר המשפט הישראלי "פסקדין"