אאא

לפני שבוע, בדרך לאולפן הטלוויזיה לעוד ראיון, אני חושב לעצמי מה לומר? חיזבאללה ואיראן זה ברור לי, אבל שני המראיינים האלה מזמינים אותי כבר פעם שנייה בתוך חודש להתראיין.

למה? כי בפעם הראשונה, תוך כדי הראיון על העולם הערבי, התחילו שאלות על... איך חזרת בתשובה? למה אתה אומר שאתה שמח? מה עושים בהתבודדות?.

כן, ככה באמצע היום, בערוץ טלוויזיה שמוגדר חילוני מדברים על רבי נחמן, על אור ואמונה. היי, מה קורה פה? טוב, כנראה שנסחפו והיה עוד זמן לדבר. יאללה השם. תודה על ההזדמנות.

ואז מגיע הקול השני: צבי. מה אתה מכניס עכשיו את הדת לחיים המקצועיים שלך? מה אתה לא יודע שכולם בצבא ובתקשורת רגישים לדיבורים על דת? מה? אתה לא יודע שקוראים לזה הדתה? לא ידעתי, אני עונה לעצמי. לא התכוונתי. הם שאלו ועניתי, אפילו שמחתי על ההזדמנות ולא ממש חשבתי על פוליטיקה וויכוחים, בת רצון לתת מהטוב שהשם נתן לי .

טוב... והנה הפחד מתחיל את עבודתו. הפחד מכישלון הפחד מדחייה. זהו אתה עכשיו תדליק לכולם את האנטי על הדת והם לא יאהבו אותך. הילד שבתוכי מתחיל לפחד. זהו צבי החילות ללמוד מזרח תיכון, חיית עם ערבים עשית סדרת ובסוף נפלת על שאלה מכשילה ויצאת עוד אחד מאלו שדוחפים הדתה לכל מקום.

פחד. לכולם יש את הפחד הזה מדחייה, מכישלון, מהשפלה. הרמה הגבוהה של זה זו חרדה מתמשכת, מה חושבים עלי? מה יקרה אם לא אצליח? מה יקרה כשלא יאהבו אותי.

התחלתי להרגיש את זה עולה במעלה הבטן. ואז במקום להתנגד הבנתי שזה טבעי. ככה זה היה כשהייתי ילד ככה זה קורה גם כמבוגר. השם, תודה על הכאב המטהר הזה. אני לא מתנגד, אני מקבל ויודע שאני אהוב... תודה רוב המשלוח נעלם מהבטן והתחלף במציאות מבוררת ונקייה.

אז מה, אז נכשלת, אז מה? הכל בסדר אל תיתן לזה להנהיג אותך. תכיר בזה, תכאב את זה, רק כך תוכל להסתיר פחות ופחות את האור שהשם מאיר עליך.

ההודעות שהגיעו אחרי כן נתנו מחמאות על הראיון והמנחים ביקשו שאגיע עוד פעם. היה שם חן וקסם מיוחד תבוא עוד פעם לדבר על איראן וחסידות, על גאולת הנפש ועל חיזבאללה.

וואלה? הפעם, בתור אחד שכבר עבר את דרך הפחד של הכישלון הלכתי לראיון עם זוג ספרים. סיפורי מעשיות של רבי נחמן. אם כבר אני לא סופר את הפחד שיאשימו אותי בהדתה, אז עד הסוף. למה לשמור את האור אצלי? תן לאחרים.

ובכלל, מה זה הדתה? הדתה זה פחד שיש אצל כל אחד שמפחד משינוי. כל בעל תשובה מכיר את השיחה עם ההורים והחברים בה הוא מבשר להם שהוא בחר בקדוש ברוך הוא, ושמעתה הוא הולך לעבוד את השם בעדיפות עליונה על הכל. ואז עולה הפחד. הוא הולך. הוא מתרחק. הוא בורח לישיבה והלב רוצה הרבה יותר, כמו שכתב אריק איינשטיין על חברו אורי זוהר שחזר בתשובה.

החברים, ולעתים ההורים מרוב פחד אומרים שהיה עדיף שתתחתן עם גויה או תישאר בהודו באיזה מסיבת סמים. רק שלא תהיה דוס. רגע חברים יקרים. ממה אתם מפחדים? זה הפחד שלי? או שלכם? זה לדאוג לי או לדאוג לתמונת חייכם שמתערערת? למה עדיף נכדים גויים מהנכדים עם פיאות? ככה משווק הפחד מהדת.

אתה רוצה להפוך אותי לעוד חייל בצבא שלך? לא רוצה ואל תטיף לי. בתרגום פנימי, הפסקתי להאמין באהבה, אין כלום בעולם רק יאוש. דתיים הם נוראים ויש להיזהר מהם. אבל הטוב האינסופי רוצה להגיע לכל פינה ואולי אני צריך להעביר אותו הלאה.

יש אור בעולם שברא אותי ונתן לי מתנות מהתורה ועד להתבודדות, מהמצוות ועד לשמחה. למה לא לדבר על זה זה המוצר שהציל לי את החיים. זה הסחורה הכי יקרה בחינם. ולכן אני מפחד מזה זה מצריך ממני להודות שאני מנוהל על ידי הפחדים שלי שמסתירים לי את החיים. כן אני עושה הדתה או בשם שנהגה פחות מפחד. הטבה. הארה. האהבה.

ותודה למי שבערוב מיצי הצליח לעבור דרך כל המגנומטרים שאמורים לזהות את הדתה ולתת לי לטעום פעם אחת מהיין ההונגרי שמחולק חינם רק תבקש. אני תוצאה של הדתה ואני מודה על זה. על מי שסיפר לי אגב נסראללה על רבי נחמן, ובשנייה של רצון מהשמיים ובלי פחד מצדי פתאום קלטתי כמה טוב יש בתורה, כמה טוב הקשר עם השם, וכמה טוב רצו עבורי ואני התנגדתי בגלל שהדוסים לובשים שחור ובגלל ההתנהגות בכנסת.

כך כל החיים פחדתי ונזהרתי מהדתה. פראייר נפלת בפח. אבל אין יאוש אני משכנע את עצמי הרי השם יתברך מזמין אותך לעוד נסיון לבדוק את גבולות הפחד שלך ולהאמין שאם אתה בתקשורת ומזמינים אותך שוב לעוד ראיון עם אותם מנחים.

תהיה גבר ותן להם יותר. ואתה השם יתברך תעבוד איתם על החדים שלהם ואת סיפורי המעשיות הם יקראו בלב פתוח. ואז? ואז הם יראו יותר טוב. אף פעם לא חשבתי על זה אבל במילות השיר של אריק איינשטיין שמבכה את חברו שהלך בתשובה. הוא אומר "אבל הלב, הוא רוצה הרבה יותר".

נכון, הלב רוצה הרבה יותר ממה שנותנים לו, ממה שנתנו לו ולכן הוא הלך בתשובה. והיום שאריק ז"ל בשמיים והרב אורי זוהר חברו קורא לנשמתו תהילים ואוהב את הנקודה שהייתה בנשמתו, אריק יודע למעלה שהלב מקבל יותר.

רק פה בעולם הנמוך שלנו זה מתואר כדתיים וחילונים שחורים ולבנים. בשמיים הוא רואה ומרגיש את האהבה ואת הלב. הוא מקבל הרבה. ולנו כאן בעולם הנמוך נותר רק להסיר פחות את האור כלפינו וכלפי אחרים.

הראיון מסתיים. ברוך השם עבר ללא פחד, המנחים מקבלים בשמחה את סיפורי מעשיות של רבינו. "סליחה על הדתה" אני אומר והם מיד עונים: "איזה שטויות. תודה לך שהבאת עוד קצת אור לתוך האולפן". וואלה? מה גם הם התבודדו או רק הבינו שהלב רוצה הרבה יותר? לא יודע, ומה זה משנה?

אני עשיתי את שלי תודה רבה השם על ההדתה, על הלב, על האור שזורם כל כך יפה לעם המקסים שלך, סתם אומרים עליו דברים. הם מתוקים ורוצים ומשתדלים ומחפשים. אשרינו שזכינו.