אאא

"דרמה פוליטית", הכריזו העיתונאים. "המשטרה פתחה בחקירה נגד השר הבכיר בחשד לשורת עבירות", זעקו הכותרות בכלי התקשורת. "חשוד", נמרחה הכותרת נוטפת הדם על תמונתו של השר. הכתבים לענייני משטרה מחד והכתבים לענייני משפט מאידך, עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב ומיהרו להוסיף פרטים, מי על החקירה ומי על החשדות.

השר הבכיר מיהר לגייס את הפרקליטים הבכירים במדינה בכדי שיסייעו לו להתמודד עם הפרשה החמורה שנקשרה בשמו. במקביל, החל הוא לחשב את צעדיו בזהירות, ובטרם כל מהלך שביקש להוציא אל הפועל, מיהר להתייעץ ולבדוק האם אינו סותר את החוק, פן יבולע לו.

החקירה נמשכה חודשים ארוכים. השר, משפחתו ומקורביו, יצאו ובאו בחדרי החקירות, השיבו על שאלות החוקרים והתמודדו עם החשדות הכבדות שיוחסו לשר. במקביל, אחת לזמן מה דווח בכלי התקשורת, על השלמות חקירה / חקירה נוספת של השר / החלטה בעניין שתתקבל בתוך זמן קצר.

כעבור מספר שבועות, שוב דרמה. המשטרה פרסמה את המלצותיה, לפיהן, התגבשה תשתית ראייתית כלפי השר וזו הועברה לבחינת הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. אוהדיו של השר טענו לרדיפה פוליטית בעוד מתנגדיו קראו לו להתפטר מתפקידו בעקבות ההמלצות נגדו ולצאת להוכיח את חפותו "בהיכלי הצדק", כלשונם.

כעבור שבועות ספורים התקבלה ההחלטה: השר יועמד לדין – בכפוף לשימוע. חיש מהר נועד השר עם פרקליטיו הבכירים ופתח במסכת דיונים והיערכות לקראת השימוע, בתקווה להטות את הכף, למוסס את החשדות ולהוכיח כי לא נפל דופי במעשיו.

לאחר בחינת החומרים שנאספו נגדו, ייעצו לו פרקליטיו כי המוצא היחיד עבורו הוא "הסדר טיעון" מקל במיוחד ונדיר מסוגו. במסגרתו, השר יודה בחשדות נגדו, יביע חרטה עליהם בלב פתוח ונפש חפצה, ויקבל על עצמו קבלות טובות – מכאן ולהבא, ובתמורה, התיק נגדו ייסגר. השר סבר וקיבל.

הפרקליטים דאגו לסגור את ההסדר המיוחד, חרף הביקורת התקשורתית, ומיהרו להיוועד עם השר כדי לערוך עמו חזרות מדויקות, לקראת מעמד החרטה. הם הדריכו אותו היטב, מה יאמר ובעיקר מה לא, איך יאמר, באיזה טון ובאילו מילים ישתמש - כדי להתחרט ולבקש סליחה. בכדי למנוע מעידות או טעויות, טרחו הפרקליטים והכינו לו ספר מיוחד, ספר סליחות, בכדי למנוע כל טעות אפשרית.

מועד השימוע נקבע, הפרקליטים התייצבו מחויטים בלשכת היועץ המשפטי לממשלה והתיישבו סביב שולחן העץ המהודר במגדל השן. היועץ כבר נכנס לחדר, וכך גם כל הצוות שליווה את החקירה כאשר כולם ממתינים לאדם אחד, לשר הבכיר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הדקות נוקפות, הזמן חולף, עד שלפתע נפתחת הדלת, השר נכנס פנימה כשחיוך מרוח על פניו, ועל גבו – נרתיק. "מה זה?", תהו הפרקליטים בחרדה. "מה הבאת?", הוסיפו לשאול. הכיצד זה שהשר חרג מכל הכללים שקבעו עמו מראש, התקשו הם להבין.

אבל השר, בשלו. רוחו טובה עליו, מצב רוחו מצוין. הוא פותח את הנרתיק, שולף גיטרה ומתחיל לפרוט על מיתריה. במקום לפנות בקול חלוש, נדכא ועצוב, במקום להביע חרטה ומחילה כפי שתואם עמו מראש, הוא החל לשיר. הוא אמנם לא חרג מהמילים שנקבעו, הוא נצמד לטקסט, אך המנגינה והשירה – שונות בתכלית. הפרקליטים נבוכו, פניהם האדימו וסחרחורת עזה עטפה את ראשם, בתקווה ש"המופע" ייגמר במהרה.

הסיפור הזה כמובן לא קרה, אבל אלו הם בעצם - הסליחות המוזיקליות.

אמת שבעלי המנגנים מוכשרים וסוחפים, פורטים על נימי הלב ומרגשים את הנשמה, מטלטלים את הנפש ומעוררים בתשובה, אך לכל שיר וניגון - מועד משלו. בדיוק כמו שלא כל מנגינה קצבית מתאימה בכל זמן ולא כל ניגון קרליבך משתלב בכל עת.

כשצריך לבקש סליחה, מבקשים סליחה – לא שרים סליחה. כשרוצים להביע חרטה, מביעים חרטה - לא מנגנים אותה. אין פסול בלעורר את הרגש היהודי בכלי זמר ושירי רגש, אך הפיכת אמירת ובקשת הסליחות - לשירת הסליחות, זו, אם תרצו, חריגה מכללי הטקס.

  • הטור פורסם ב'בקהילה'