שני יהודים אמריקאים המתינו בפתח הבניין. עמדו בדחילו ורחימו, בחיקם חבוק ספר והם מתפלפלים. באנגלית ששברי לשון-הקודש ליטאית בזוקים בתוכה. הייתה להם שאלה קשה. רק לפני שעה הם ישבו צפופים בקרוואן הישן של 'תפארת בחורים', ממש מול כסאו של פוסק הדור, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
השיעור היה במסכת שבת. הרב דיבר בבהירות, כדרכו. זרוע ידו הדקיקה מכסה על מצחו. והוא קורא בקולו הדקיק. היהודי המבוגר, רב מפורסם באחת הקהילות בארצות הברית, ביקש רשות. הסוגיה אחזה בשאלה שנגעה בעקיפים להלכות מקוואות. הרב האמריקאי ביקש להבין משהו. אחד הניצבים ליד הרב, העביר את השאלה בצעקה.
הגרי"ש הקשיב, חייך את חצי החיוך המפורסם, והפטיר: "און דעם עניין פון מקוואות, דארף מען פרייעגן מינצברג'ן" (-בנושא של מקוואות, צריכים לשאול את הרב מינצברג). ומיד חזר להמשיך להרצות את הסוגיה.
השיעור נמשך עוד חצי שעה. בסיומו, הוזמנו הרבנים האמריקאים לקבל לחיצת 'שלום עליכם' מהירה. הגרי"ש חזר לביתו, אל הגמרא שבחדרו. הרבנים האמריקאים לא מיהרו לוותר. הם הסתובבו בבית הכנסת וניסו לברר אצל מקורבי הגרי"ש, מיהו 'הרב מינצברג' שגדול הדור רואה בו - בר סמכא הכי חשוב בהלכות מקוואות?
נאמני בית הגרי"ש חייכו. אין ירושלמי אחד שמתמצא קצת בעסק, שלא מכיר את המינצברגים. מדובר בשושלת שכבר קרוב למאה שנים חולשת על הלכות המקוואות בעולם. וכך, כעבור שעה קלה, מצאו את עצמם שני הרבנים בפתח בניין ברחוב 'מנחת יצחק' בעיר.
הם עמדו במבואה, בין הרכבים שמילאו את החניה, וניסו לחפש בין תיבות הדואר את איש המקוואות. עודם מדברים, נכנס לחניה יהודי ירושלמי גבוה ומרשים בפשטותו. הוא סחב ארגזים שקנה במכולת השכונתית. עכשיו טיפס עם הכבודה בדרך אל ביתו.
"אנטשולדיג", ביקש הצעיר להבין, איפה גר "הגאון הרב מינצברג"?
היהודי נעצר, חייך, וביקש להבין: יש כאן ברחוב שני מינצברגים. השאלה את מי אתם מחפשים. כמה בניינים ליד מתגורר, הגאון רבי לייבל מינצברג (זצ"ל) מנהיגה הרוחני של 'ישיבת המתמידים'. בבניין הזה", הוא המשיך בחיוך, "יש עוד לייבל מינצברג, זה אני".
הרבנים נראו מבולבלים. "אנחנו מחפשים את 'הרב מינצברג' שהרב אלישיב שולח אליו בענייני מקוואות". הירושלמי התחייך. "מקוואות, זה כנראה אני, מינצברג". הרב האמריקאי לא ממש האמין. "יהודי שהרב אלישיב שולח לשאול אותו, לא יכול לסחוב ככה ארגזים באמצע הרחוב"...
• • •
חמש עשרה שנה אחרי, העולם כולו השתנה. הגרי"ש אלישיב עלה לעולם שכולו טוב, גם רבי לייבל מינצברג. האמריקאים חזרו לקהילותיהם, אבל הסיפור המרתק של משפחת המקוואות העולמית, רק ממשיך ומתפתח.
אם אתם רוצים להבין כמה יהודים יש בעולם, אתם יכולים לחפש באנציקלופדיות ובספרים. או לחילופין, להציץ בחתימות הדרכון של הרב לייבל מינצברג. לא תאמינו איזה שמות של מדינות קיימות בעולם, ולא תחלמו שגם שם יש יהודים שמתעקשים על מקווה כשרה.
בירושלים הציניקנית מכנים אותו, "הפוסק המעופף". אין כמעט שבוע שהיהודי הזה לא עולה על טיסה - ולפעמים על כמה רצופות - כדי לראות איזו מקווה חדשה שנבנית בעולם. הוא יכול לטוס 15 שעות ברצף, לעלות על מונית עוד שעתיים, להגיע למקום, לזרוק מבט, לשוחח עם הפועלים ולתדרך את הבנאים, ואחרי שלוש שעות לעשות את כל הדרך חזרה. בשבת, הוא כבר יהיה בבית. ועוד משהו קטן: כל הטרחה הזאת - בחינם! רק מימון מינימלי של הוצאות.
המינצברגים, למי שמתמצא מעט בגניאולוגיה, הם משפחה פולנית שהגיעה לירושלים לפני יותר ממאה שנים. השילוב הזה של פולין וירושלים, הופך אותם לאנשים ענייניים, שלא אוהבים לעשות עסק. תארים ומילים מפוצצות, גורמים להם לחייך במורת רוח.
זו הסיבה שכשאני עולה אל ביתו של הרב מינצברג, הוא מקבל את פני בסבר פנים יפות, אבל לא ממהר להתראיין. הוא מעולם לא עשה את זה. "רק זה חסר לי, שאת הימים הספורים של החופש, אצטרך לבלות בעוד טיסת לואו-קוסט לעיר נידחת באוקראינה".
בסוף הוא מתרצה. "נדבר יותר על הדורות הקודמים, אולי קצת על מה שקורה היום בעולם. זה חשוב".
• • •
אז מה קורה היום בעולם המקוואות? הרב מינצברג מתחייך. "זה מתחלק. יש את אלו שעושים 'פרנסה' מהתחום, הם פותחים ארגונים, מתחרים ועושים הרבה דברים טובים. אבל ברוב המקרים - מדובר בתחום שבמשך שנים סבל מהזנחה. יהודים שבכל דבר בחיים הם 'פרומערס', 'מדקדקים' על הכשרים למהדרין, מעשרים ומערבים - כשזה מגיע למקווה השכונתי, הם אפילו לא מתעניינים. רואים בור, רואים מים, נכנסים. אז מה אם לפעמים מדובר בעניינים של דאורייתא".
הוא מתחייך בשעשוע כשהוא נזכר באירוע חגיגי שהתקיים לפני כמה שנים באחת הקהילות החשובות בארץ. "כמה חודשים קודם לכן קבעו תאריך למעמד המוני של 'חנוכת הבית'. השתתפו בו רבנים, אדמו"רים לצד אנשי ממשל בכירים וכמה אילי הון שתרמו את המקום.
"כמה שעות לפני החגיגה, הוזמנתי לבדוק את ה'אוצר'. מי שהזמין אותי עשה את זה רק 'ליתר ביטחון'. כשהגעתי, הספיקו לי כמה דקות כדי שיהיה לי חושך בעיניים. מדובר במקווה פסולה לפי כל השיטות והדעות. נחרדתי. ניגשתי לרב שאחראי על המקום והראיתי לו את הדברים. הוא לא ממש הבין על מה אני מדבר. אבל הוא נכנס לחרדה 'אתה לא תהרוס לנו את הטקס היום!' הוא צעק בפחד. הרגעתי אותו, הבטחתי שלא אגלה לאיש, אבל תבעתי התחייבות קומת, שמיד אחרי האירוע יתקנו את כל הליקויים ויכשירו את המקווה".
הסיפור המשעשע לא נגמר. "לפני פתיחת המעמד הגיעה משלחת של כמה נכבדים, הסתובבנו איתם הלוך ושוב, הראיתי להם את כל העניינים של ה'השקה' ו'הזרעה'. כמובן שהשתדלתי להחביא את הליקויים. אבל נדהמתי לראות שגם שני הרבנים שהצטרפו לסיור, לא הבחינו בכשלים מהותיים. הודיתי בליבי לקדוש ברוך הוא על זה.
"בהמשך, רוכן אליי אחד הרבנים המפורסמים. (הרב מינצברג מתעקש לא לנקוב בשם). 'מה זה אשבורן?' הוא שואל. הצבעתי לו על בריכת ה'אוצר' של מי הגשמים והראיתי לו את החומרה המיוחדת שעושים באמצעות אשבורן (כינוס המים לבריכה עומדת)". מכאן הרב מינצברג עובר להסבר ארוך שמצריך הבנה בהנדסה ובהלכה. "בקיצור, בסוף, הרב הזה הבין מה זה אשבורן. שעה לאחר מכן, הוא נעמד לנאום בחגיגה הגדולה: 'מורי ורבותי', הוא אמר בפאתוס. 'ביקרתי בכל העולם, ראיתי מקוואות בסיביר ובארגנטינה, הייתי גם בתל אביב ובניו יורק. כזו 'אשבורן' מהודרת, לא ראיתי מעודי'".
הרב מינצברג, אני שומע את עצמי מצטט שאלה ישראלית מפורסמת, איפה הכסף? מה גורם ליהודי בגילך, אבא וסבא לנכדים, לצאת לכל העולם, רק כדי לראות מקווה של עוד יהודי?
הרב מינצברג מתחייך. כדי להשיב על השאלה, הוא צריך לחזור שלושה דורות לאחור. הוא כבר דור שלישי של מינצברגים שמפקחים על המקוואות בעולם, והוא דור שלישי שעושה זאת - בתור שליחות מקצועית.
כדי להבין את נקודת הראשית, צריכים לחזור לירושלים של מעלה. בימים ההם שלפני קום המדינה. אם יש דבר שהרב מינצברג מומחה בו לא פחות ממקוואות, זה להוריד סיפור טוב, כמו שצריך, עם הפרטים והדקדוקים.
"בישוב הירושלמי הישן", הוא מספר ביידיש מתוקה של בני קרתא דשופריא, "לא חסרו צרות. היה רעב, עוני והיו גם מחלות. באותן שנים הייתה זו מחלת הטיפוס שהפילה חללים, בעיקר ילדים. אחרי שהמחלה קטלה כמה וכמה ילדים, היא הגיעה גם אל ביתו של סבי, הגאון החסיד רבי דוד מינצברג - אחיו של רבה המפורסם של העיר העתיקה, הגאון רבי וועלוול מינצברג זצ"ל - בנו הקטן, רבי אפרים, חלה. הרופאים ב'שערי צדק' אמרו לסבתא שתברר על תכריכין במידה קטנה.
"קל לתאר איזה עצבות נפלה בבית. סבא, שהיה יהודי מלא באמונה, לא התייאש מן הרחמים. הוא מיהר ויצא אל אחד הבתים הכי מוזנחים ומפורסמים בירושלים - ביתו של קדוש ישראל הרבי ר' שלומ'קה מזוויעהל זי"ע.
"ביתו של הרבי היה פתוח לרווחה. לא היו גבאים ולא שעות קבלת קהל. כל דיכפין נכנס והיה רצוי. סבא התפרץ פנימה. מבוהל כולו. 'רבי', הוא שאג, 'בני הקטן עומד לעזוב את העולם'. הרבי, שהיה ידוע ב'עניינים' הנסתרים שהיו לו בעסק המקוואות - הוא היה קורא קוויטלך וטובל, כידוע - הביט בסבא, שתק מעט ואז אמר: 'ר' דוד יקירי, יש לי פיתרון בשבילך. אתה הרי מומחה בבנייה. אתה בונה בתים ומבין בעניינים הללו. אתה גם יודע ספר ובקי בהלכות. אם אתה רוצה שבנך יבריא, יש לי בשבילך עיסקה: אתה תכניס את עצמך ואת מומחיותך לנושא של מקוואות, ומשמים ידאגו לבן שלך'.
"ההסכם הזה עבד. דודי התרפא לגמרי וחי עוד הרבה שנים. סבא, קיבל על עצמו שליחות לכל חייו. כנראה שבגלל ההסכם הזה, באת לראיין אותי..." הוא מצטחק.
• • •
בל נטעה, רבי דוד מינצברג, לא היה סתם 'קבלן', כמו זה של זמנינו. כדי להבין מיהו היה, אין מנוס אלא לצאת לבניין הגדול של 'חיי עולם' - השוכן ממש על כיכר השבת. שם עדיין פועל מדי שבת בית כנסת גדול של חסידי אשלג. אין להם רבי רשמי, אבל כולם חסידים בלב ונפש של 'הרבי' המהרי"ל אשלג בעל הסולם זי"ע.
כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם, עלה בעל הסולם מפולין לירושלים. הוא התיישב בפינה ב'חיי עולם' והחל ללמוד קבלה. מי שהבחין בו ראשון, היה המקובל הירושלמי המפורסם - רבי משה יאיר וינשטוק זצ"ל - הוא קבע עמו שיעור קבלה לילי שהתחיל בשעה אחת בלילה והסתיים בתשע בבוקר - שמונה שעות רצופות!
בהתחלה חשש הגרמ"י וינשטוק לספר על כך אפילו לאשתו. מדי לילה היה חומק ויוצא בהליכה רגלית מ'בתי ורשא' לעיר העתיקה. אבל אחרי תקופה הוא שיתף ידיד אחד בסוד. הרב דוד מינצברג. גם הוא הצטרף לשיעור הלילי. אחריהם הגיעו עוד שלושה ידידים, האדמו"ר רבי יהודה צבי ברנדוויין, רבי יהושע הורביץ ורבי משה ברוך למברגר - כך קמה חסידות אשלג בארץ.
"גם היום", אומר הרב מינצברג, "אם תיכנס לבית המדרש המקורי של אשלג - תגלה שאלו המשפחות העיקריות שמרכיבות את המתפללים". יש היום הרבה אדמו"רי אשלג, כולם מוזמנים ל'חיי עולם', אבל הרבי הוא אחד, בעל הסולם.
"התלמידים היו חיילים", אומר הנכד, "בשלב מאוחר יותר, עבר הרבי להתגורר ב'גבעת שאול'. היום יש רצף אחד ארוך, אבל אז, כל השטח שבין שערי צדק לגבעת שאול היה גבעות וטרשים. היה מסוכן להסתובב במקומות האלו בלילה. זה גם היה דרך ארוכה ובחורף גם קפואה. אבל זה לא מנע את התלמידים לצאת בכל לילה ולצעוד במשך שעה שלמה עד הבית של הרבי.
"המשטרה הטורקית הייתה מעודכנת על חבורת התימהוניים שעושה את דרכה מדי לילה לגבעת שאול. פעם הזהירו אותם השוטרים, שהם ראו חיה פרועה - 'צבוע' משוטט באזור - אבל החסידים לא נרתעו. המשיכו ללכת.
"אבא שלי זצ"ל, הרב ר' שמואל, היה מספר תמיד שפעם כשחזרו התלמידים מגבעת שאול, עצר אותם מפקד ה'קישלה' (בית הכלא הטורקי) שבעיר העתיקה וקרא להם אל תוך חצר הכלא. החסידים כבר חששו שקרה משהו. אבל המפקד רק העמיד מולם שורה של שוטרים, וצעק להם בערבית: 'אתם רואים את היהודים האלה, אני רואה אותם כל לילה הולכים, בלי ויתורים. ככה אני רוצה שתהיו, תקריבו, תלחמו, תהיו מסורים".
ומה גורם ליהודי גאון ומקובל, כמו רבי דוד מינצברג, לצאת לעבוד כ'קבלן'? "זה שאלות של מי שלא שמע אף פעם על 'אשלג'. אחד העניינים המרכזיים בשיטתו של הרבי, היה לא להזדקק למתנת בשר ודם. רוב תלמידיו - כולל גם בנו, האדמו"ר רבי ברוך זצ"ל - היו עובדים קשה. בעבודה פיזית. אבל הם הספיקו ללמוד הרבה יותר מכל אברך כולל. כמו פולנים טובים, הם היו משכימים לפנות בוקר - 'פארטגס' - לומדים כמה שעות לפני התפילה. יוצאים לעבוד ולומדים עוד שלוש וארבע שעות אחרי התפילה. בממוצע יומי לכל אחד מהם היו שמונה שעות של לימוד.
"סבא, רבי דוד, היה קבלן. בשלב מסוים, לאור בקשתו של רבי שלמק'ה מזוויעל, הקדיש סבא את חייו לנושא של מקוואות. דבר ראשון הוא למד את הסוגיה במקורותיה, בירר את כל העניין ההלכתי. לאחר מכן יצא לשטח, הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, הגיע למאות מקוואות, בחן את כשרותן ודאג לתקן את כל הצריך".
אם כל הכבוד לפיקוח ולהכשרה, הסיפור של רבי דוד מינצברג הוא בעצם מהפכה הרבה יותר גדולה. כדי להסביר את הדברים, הנכד ניגש אל ארון הספרים ומוציא ספר קטן. 'מבנה המקוואות והכשרם' כתוב עליו. הספרון הזה, הוא למעשה ספר הייסוד של בוני המקוואות בעולם. "חשוב להבין, יש כל מיני שיטות וחומרות במקוואות. גדולי הדור הקודם - חברי הביד"ץ של ה'עדה החרדית' ובלי להבדיל, גם חברי הרבנות הראשית - היו צריכים לקבוע נורמות קבועות שלפיהן ילכו כל המקוואות בעולם. רק לחשוב על זה, שיהודי אחד היה צריך לטבול בכמה בורות, כדי לצאת ידי חובת כל השיטות"...
הכישרון המעשי של רבי דוד, כקבלן שהכיר היטב את השטח, הפך אותו לאיש המתאים בזמן ובמקום המתאים. "הספר הזה", כותב רבי דוד ב'דברים אחדים' שהוסיף בראשית הספר (הו' המרכז לטהרת המשפחה) "חיברתי לאחר פניית ובקשת רבים, ובעיקר המשגיחים הממונים על כשרות המקואות, וכן האדריכלים העוסקים בתכנון בניית המקוואות, הרוצים לדעת הדברים העיקריים הנחוצים להם, הן בבניית המקוואות, והן על דרכי הטיפול במקוואות הקיימות לפי ההלכה והמנהג. על הצד הטכני והמעשי - הרחבתי את הדיבור מנסיוני הרב שרכשתי בשטח זה, בעזה"י".
כך נוסדו הנורמות לבניית ותכנון המקוואות בעולם. "עד כדי כך, שאחרי עשרות שנים, פנה אלי חבר הבד"ץ, הגאון הנודע רבי יעקב בלוי זצ"ל וביקש רשות להדפיס את הספר כפי שהוא כנספח לחיבורו המפורסם על הלכות מקוואות. למעשה סבא הפך להיות ה'מרא דשמעתתא' בכל התחום".
• • •
הימים היו ימים אחרים. מדינת ישראל הוקמה. ועמה שלטון חילוני, מושבים וקיבוצים שלא ממש שמרו טהרה. ובכל זאת, המשימה להכשיר ולטהר את המרחב הייתה עצומה. "סבא כבר היה יהודי מבוגר, הוא היה צריך עזרה. לקח איתו את אבא, רבי שמואל זצ"ל, גם הוא מתלמידי בעל הסולם, וגם הוא מומחה בבנייה ובמקוואות.
"אבא סיפר לי לא פעם, על מעשה שהיה בימי קום המדינה. אחד מתושבי הקיבוץ 'יגור' התמנה לתפקיד שר הפנים. (-ללא ספק מדובר בשר הפנים הרביעי, ישראל בר-יהודה, אידלסון. יא"ג). לקיבוץ יגור, היה חלק נכבד במסע השמד הרוחני שניהלה התנועה הציונית. ואף אותו שר צעד בדרך זו ועיכב הקמת מקווה בישוב סמוך.
"באחד הימים פנה סבא לאבי, ואמר: 'בא ניסע ונדבר על לבו של השר'. האמת שלא היה לשיחה הזו הרבה סיכוי, אבל הם יצאו לדרך, וילכו שניהם יחדיו. תושבי קיבוץ יגור התפלאו לראות שני רבנים מהיישוב הישן שמחפשים את שר הפנים בין המשקים ורפתות הבקר. הקיבוצניקים ניסו ללמדם קצת תרבות, לפיה לשר בממשלה יש משרד עם שעות קבלה וכדומה, דברים של טעם, אבל הרבנים לבית מינצברג לא הבינו את ההסברים, אלא המתינו ליד ביתו של השר משעות לפני הצהרים ועד הערב.
"כשהגיע השר, הוא די נדהם מזוג השחורים שהמתינו לו בפתח הבית. הם ביקשו לשוחח עמו, וכעבור כמה רגעים הוא הזמין אותם להיכנס פנימה. סבא, רבי דוד, ניגש הישר לעניין: 'שמע נא מכובדי. אתה הולך בדרך שאתה בטוח שהיא האמת, אבל אתה צריך להיות חכם ולהבין שיש עוד צד שרבים בטוחים שהוא האמת. אז אפילו שאתה בטוח בדרכך, יכול להיות שדווקא הם צודקים. האם אתה לא רוצה שבעולם האמת, תהיה לך לפחות מצוה אחת, של הקמת מקווה טהרה?'
"סבא ואבא, עזבו את הבית. חזרו לירושלים. תוך ימים אחדים התברר שהשר אישר את הקמת המקווה. כאלו הם היו. מוסרי נפש".
אחת העדויות הכי מפתיעות על מומחיותו של רבי דוד מינצברג, בכל נושאי המקוואות העתיקים, השתמרה בכתביו של הרמטכ"ל השני של צה"ל, סגן ראש הממשלה ואחד מגדולי הארכיאולוגים בארץ, פרופ' יגאל ידין.
ידין היה זה שניהל את החפירות באתר 'מצדה'. את הממצאים והסיפורים שלו, הוא רשם בספרו 'מצדה: בימים ההם - בזמן הזה'. באחד הפרקים היותר מרתקים, הוא מתאר את גילוי המקווה העתיקה באתר החפירות (עמ' 164): "הפתעה גדולה נכונה לנו באחד מחדרי החומה, גילינו מקוה טהרה מימי הבית השני. שרידי מקוה זו, באתר שהיה המבצר האחרון במרד הגדול נגד הרומאים, נתגלו אחרי שנה מאז שיהודים טיהרו את עצמם בה. במאמץ גדול של חודשי חפירה נחשפו ע"י המשלחת שרידי בית כנסת ומקוה.
"לאחר שפינינו את כל עיי המפולת שכיסו חדר זה, נתגלה לנו בתחתיתו מערכת בריכות. בריכה גדולה, בריכה בינונית ובריכה קטנה. אל שתי הבריכות הגדולות, ניתן לרדת במדרגות, ובקיר שבין שתיהן, היה חור, או אביק, להעברת מים מזו אל זו.
"יתר על כן: תעלת מים מטויחה ופתוחה, שללא ספק ריכזה את מי הגשמים מסביבת החדר ומגגו, הוליכה אל הבריכה הראשונה, הגדולה. עם גילוי מערכת בריכות זו, עלתה בדעתנו מיד ההשערה, שגילינו, לא פחות ולא יותר, מקוה טהרה. הודענו על כך באחת מפגישות העיתונאים השגרתיות שזימננו. השמועה שגילינו מקוה טהרה מימי בית שני עשתה לה כנפיים, והרעישה במיוחד את חוגי היהודים החרדים וחוקרי ההלכה. שכן הלכות מקואות הן מסובכות למדי, ועד עתה לא נתגלה כל מקוה מתקופה זו ממש, שבה נאמרו ונכתבו רבות מאותן הלכות.
"בקשר לכך", ממשיך פרופ' ידין, "זכור לי יפה אחד הביקורים המיוחדים במינם שזכינו להם במצדה. יום אחד הגיעתנו הודעה שהרב דוד מינצברג, מן המומחים בהלכות מקואות, ועמו הרב אלעזר אלתר, מבקשים לבקר במצדה, לראות במו עיניהם את המקוה. שמחתי על כך מאוד, ובאחד הימים החמים, בשעות הלוהטות של אחר הצהריים, עלו השניים למצדה דרך שביל הנחש בלווית פמליה של חסידים. הם לא רצו לנוח וסירבו לראות את מבני הורדוס המפוארים או כל דבר אחר, הם ביקשו רק דבר אחד - שנוליכם אל המקוה.
"ובשעה שהרב מינצברג הישיש נכנס לאחת הבריכות ובידו אמת מידה, בשביל לבדוק אם אמנם יש במקוה כדי אותם ארבעים הסאה הדרושים לפי ההלכה וכיוצא בזה, צילמתיו עם בני לווייתו ותצלום זה הוא מן החביבים עלי ביותר, כי מעיד הוא על העניין הנפשי העמוק שיש ליהודים בתגלית זו, העשויה להיראות בלתי חשובה כל כך, מבחינה ארכיטקטונית.
"ברגעים הראשונים של הבדיקה, פרפר מעט לבי. פניו של הרב מינצברג היו רציניים, ובשלבים מסוימים של מדידותיו, לא היה בטוח אם אמנם בנוי המקוה כהלכה. אולם משסיים את כל בדיקותיו, פסק לשמחת כולנו שהמקוה, מקוה טהרה, הוא 'משופרא דשופרא - שבע פעמים'".
אגב, מוסיף הנכד, זו לא הייתה פעם יחידה שסבא ביקר באתרים עתיקים. הייתה פעם שנוצרה שאלה גדולה על צינור עם הברגה. חברי הבד"ץ נטו לפסול. סבא נטה להכשיר. הוא לקח איתו את חברי הבד"ץ לסיור בירושלים העתיקה, שם באחת הבורות של 'בריכות שלמה' נעצר סבא והראה לרבני ירושלים שהדבר כבר היה בימים ההם".
• • •
את מה שהחל רבי דוד מינצברג, המשיך בנו רבי שמואל. גם הוא יהודי של צורה עם אותן תכונות. תפיסה הלכתית מיוחדת, והבנה בהנדסה ותכנון. "אבא היה אדם של מסירות נפש", אומר בנו, "אני זוכר אותו צועד שעות ארוכות ברגל, כדי להגיע למקוואות רחוקות. רכב לא היה לו. הוא אהב את הצעידות הארוכות האלו, שבהן היה מוחו חושב ושקוע בלימוד".
ואיך הוא נכנס לנעלי אביו? פשוט. דרך הלימוד. "סבא רבי דוד", מסבר הנכד, "היה נערץ על כל רבני ירושלים. באותם ימים הקימו את מערכת הכשרות של המועצות הדתיות. מי שעמד בראש ופיקד על הכל, היה הגאון הירושלמי הנודע, רבי צבי פסח פראנק זצ"ל. סבא רבי דוד, היה בן בית אצלו. באחד מימי חול המועד, הוא עלה לביקור בביתו של הגרצ"פ, כאשר בנו, אבא ז"ל, התלווה אליו. נו, על מה אפשר לדבר עם המינצברגים? על מקוואות. התחילו לדבר, על ההלכות ועל הצד הטכני. סבא דיבר ואבא גם הוא התערב.
"לפתע עוצר רבי צבי פסח את הדברים ומכריז: אני צריך את הבן שלך, יש לו הבנה נדירה. אנחנו חייבים מישהו שיפקח על המקוואות. בשלב ראשון, אבא חשש לקחת על עצמו את התפקיד. אבל תוך כמה ימים רבי צבי פסח קבע עובדות בשטח. העניק לו תקן, מאז ועד סוף ימיו לא סר ממשמר הטהרה.
אחד מעיתוני התקופה, מתאר את המחזה של רבי שמואל מינצברג בודק במסירות נפש, כשרות של 'אוצר': "כאשר היה רבי שמואל מטפס על סולמות של אוצר מים, היה זקנו מתבדר ברוח - וכאשר היה יורק מן הסולם היה הזקן נוטף מים. הוא לא הסתפק בבדיקה חיצונית, מלמעלה, אלא היה זוחל לכל מקום שאליו הצליח להגיע, כדי לבדוק מקרוב אם הכל בנוי כדת וכהלכה. טיפות מי הטהרה מטפטפות מזקנו, שירד על פי מידותיו, אל בגדיו ומשם לגופו הצנום, אך הוא לא חש בצינת המים הקרירים, 'לשם טהרת עם ישראל' היה מכריז וממשיך במלאכה בלהט ובחום.
"כאשר סיים רבי שמואל להכשיר את מאגר המים הראשון בשכונת בתי ראנד הירושלמית, היתה לו שמחה עצומה, כך סיפרו תושבי השכונה. ושמחה זו נמשכה כל ימי חייו, בכל מקוה ומקוה בו טיפל, כאילו וזה המקוה הראשון. במקוה בשכונת הר נוף הירושלמית, רצה רבי שמואל לראות את השיפוע של הצנור נכנס לתוך האוצר, ביקש שימלאו אותו במים. המים הקרים שטפו אותו מראשו ועד רגליו, אך העיקר שהשיפוע, היה תקין. בשנותיו האחרונות, המשיך לנסוע ולבדוק מקואות. כאשר היה מטפס בתוככי האוצרות, קרה לא פעם שהוא מעד ונפל, אך שבע יפול צדיק וקם.
"מלבד ידיעותיו המקיפות בעניני מקואות, ניחון רבי שמואל בהגיון והבנה מעשיים ובחוש טכני מבורך. מכל קצוי תבל התייעצו עמו בפתרון בעיות. כאשר הגג היה מתמלא מים, היו מרוקנים את האוצר, מייבשים אותו, פותחים את הפקק ונותנים למי הגשמים לזרום בששון.
"פעם עסק רבי שמואל בטרחה עצומה משך יום שלם בהורקת מים, מן המאגר לאוצר בשכונת קרית מנחם הירושלמית. לפנות ערב הסתיים המבצע, המים זרמו ולבו גאה משמחה, השמש התקרבה לשקיעתה ורבי שמואל הבין שהיום הוא לא יתפלל 'מנחה' במניין, או אז נתמלא לבו צער.
"שעות אחר הצהרים של צום תשעה באב", ממשיך אותו עיתונאי בהספדו, "הן שעות לא קלות. הפה יבש מאמירת הקינות, העצמות עדיין דואבות מהתנוחה הלא נוחה על הסטנדר ההפוך, והרעב מתחיל להציק, אך דווקא שעות אלו הן המתאימות ביותר לבדיקת מקוה, כיון שזה היום היחיד בו ניתן לבדוק את הזחילה.
"וכך, בתשעה באב אחה"צ, היה רבי שמואל יוצא לסייר ולבדוק מקואות. הילדים שהסתובבו בחוסר מעש, הצטרפו לנסיעה והם מעידים שגם בשעות אלו, התייחס אליהם ברוגע, בסבלנות ובסבר פנים יפות. סולם צר באורך מטר, הוביל לגג המקוה החיפאי. רבי שמואל כבר לא היה אז צעיר לימים, והנוכחים שהזמינו אותו לטפל במקוה, לא ציפו שהוא יעלה לגג. עודם מדברים, ורבי שמואל כבר מטפס ועולה. שרירים לא היו לו, אך שריר הלב הוא זה שהניע את גופו של היהודי המבוגר הזה".
• • •
האירוע הזה התרחש לא לפני הרבה שנים. כאשר הגאב"ד החדש, הגה"צ רבי יצחק טוביה וייס הוכתר לעמוד בראשות ה'עדה החרדית', הוא הגיע לירושלים והחל ללמוד את הנעשה בעיר הקודש. באחד הימים התעוררה שאלה בענייני מקוואות. המומחה של העדה החרדית, היה הגאון רבי מאיר ברנדסדופר זצ"ל, שהציע להתייעץ עם ר' לייבל מינצברג מהמועצה הדתית.
הגאב"ד, שהמורכבות הישראלית, עוד לא הייתה נהירה לו, ביקש להבין. במועצה הדתית עובד יונגערמאן משלנו? הרב ברנדסדופר חייך, "מניצברג זה משהו אחר", אמר וכיוון על האב והבן. כשמסתכלים על מפת הקשרים הרבניים של הרב מינצברג, זה הדבר הכי מסחרר. יהודי אחד שכאילו נמצא מעל כל הפוליטיקה והקיטוב. כולם נדרשים אליו. שעות ארוכות במחיצתו של הרב אלישיב, עוד שעות בעדה החרדית, בחב"ד, בסאטמר ואפילו ברבנות הראשית.
"מקווה", הוא מכריז, "זה דבר מעל לכל הפוליטיקות הקטנוניות". בשנים האחרונות קמו לא מעט גופים שהתחילו לעשות ביזנעס. יש תחרות ויש חומרות. הוא עצמו מסרב להיכנס לזה. "אני לעולם לא אגיד 'לא' למישהו שיבקש ממני לבדוק לו מקווה". הוא מספר שאחד מגדולי ההוראה התיר לו פעם לבדוק כשרות של מקווה קונסרבטיבי. "לא כתבתי על זה הכשר, אבל כן השתדלתי לתקן. מי יודע אולי יהיה פעם יהודי שיכנס לשם בלי לדעת, לפחות שזה יהיה על פי הלכה".
מסלול חייו דומה להפתיע לזה של אביו וסבו. הוא נולד בירושלים. למד ב'חיי עולם' וגדל כחסיד אשלג. "בשנות בחרותי למדתי בישיבת 'המתמידים' המפורסמת. כן, יש אמנם קשר משפחתי ביני ובין מנהיג הקהילה רבי לייבל מינצברג זצ"ל, אבל זה קשר מאוד רחוק. אגב, כשעברתי לגור כאן לידו, לא פעם היה קורה שאנשים היו מתבלבלים ושולחים אלי מעטפות שהיו מיועדות אליו, וליהפך.
"באחד הימים פגש אותי רבי לייבל זצ"ל. כמה מתיקות הייתה לו. הוא זכר אותי כתלמיד, וברוב חיבה הציע לי עיסקה: 'בכל פעם שמישהו שולח אלי 'פדיונות' וזה מגיע בטעות אליך, נתחלק חמישים חמישים'..."
גם הוא ירש את הכישרון בניה. לפרנסתו עסק בקבלנות. "לא חשבתי שאכנס לנושא המקוואות, למרות שנשמתי את זה מאז שנולדתי. אבל אז אבא נחלש. הוא ביקש שאתלווה אליו. כך, נכנסתי בפועל לעסק הזה.
"אחרי זה, כשאבא נפטר, רבני ירושלים כבר לא נתנו לי לעזוב. חייבים להמשיך את השליחות של אבא וסבא. זה כנראה שליחות חיים".
הפריצה הגדולה לחו"ל, הגיעה לפני כעשור. "עד היום אין לי מושג מי היה זה שהפיץ את הבשורה. אני, כמו אבא וסבא, לא מנסה להתפרנס מהתחום הזה. די לי בתקן שלי במועצה הדתית בירושלים. אבל מישהו באחת הועידות של רבני אירופה גילה את האפשרות להיעזר ב'מינצברג' מירושלים במחיר זול.
מאז אין כמעט שבועיים שהוא לא עולה על מטוס. כשאני מדבר איתו על הגלובוס, הוא מכיר את הכל לפי מקוואות. "בארגנטינה, היה לנו סיפור מעניין. היה שם בריכה נמוכה של ה'השקה'. משהו בצינור לא עבד". וכך גם "בתיאלנד, היו לנו שתי מקוואות. האנשים המקומיים לא ממש הבינו אותי. הייתי צריך לבוא פעמיים. כל צד כמה טיסות המשך" וכך הלאה והלאה.
אפשר לשבת בצלו של הרב מינצברג עוד שעות. הוא שופע סיפורים ודילמות הלכתיות מרתקות. דיונים של שעות בבית הגרי"ש אלישיב, הגר"ש ואזנר ועוד ועוד. אבל תוך כדי דיבור מישהו מבולגריה מתקשר. הוא שולח תמונות. הרב מינצברג מוציא דף ועט. מתחיל לחשב ולשרטט.
השיחה שלנו נקטעת באמצע. "ככה זה", הוא אומר בקריצה, "גם אתה יכול להקריב משהו למען טהרה".