אאא

״אמא, את יודעת למה מלכי לא באה היום? כי אמא שלה הלכה למטוס של השם״ - כך קיבל את פניי בן השלוש, עת שנכנסתי למכונית המקרטעת שלנו, בסיום יום עבודה שגרתי, על מנת שנעשה את דרכנו לכיוון ביתנו בקצה השני של העיר.

'רגע, הוא באמת אמר את זה עכשיו? אתה חושב על מה שאני חושבת? הבנו נכון?' הרהרתי לעצמי, תוך הבטה על בן זוגי, ללא מילים. איזה שוק. מלכי משמשת כסייעת בגן של הפעוט שלנו. היא בחורה צעירה, כבת 20, חיננית ומתוקה להפליא. לא הספקנו להכיר אותה לעומק, השנה רק נפצחה וכבר נתבשרנו שאימה נפטרה והלב, הוא נחמץ ודואב. כואב את כאבה, מתקשה לשוב לסדר היום. 

״אתה יודע מי עוד הלכה למטוס של השם? אמא שלי״, לא יכולתי שלא לספר לו. ״אבל אני רוצה שהיא תבוא לבית שלנו, לבקר. אולי אקח אליה מסוק, אני רוצה לראות אותה״, הוא ענה בבכי. ואני, כרכתי את זרועותיי סביב גופו הזעיר וחיבקתיו בחוזקה, תוך כדי מחיית דמעותיי שנמהלו בשלו והבטחתי: "אתה תראה אותה כשהמשיח יבוא, תתפלל שהוא יבוא בקרוב". מעשה שהיה כך היה.

בסמיכות הזויה למקרה זה, היארצייט של אמא יחול בשבת הקרובה, בדיוק ביום שבו היא נטשה אותנו לאנחות.

אמא היתה אישה מיוחדת (ואני לא משוחדת) שכל כולה עשיה אלטרואיסטית, למען הזולת, מבלי לצפות לקבל תמורה בחזרה. אחת בדור. הסיפורים על אישיותה המופלאה לא פוסקים מלהקיש על דלתי. הנה שניים שממחישים היטב את מעלת הנתינה הנדירה הזו שהיתה לה:

1. בשיחת טלפון אקראית, קרובת משפחה שבעלה הוגה בתורה יומם וליל ומצבם הכלכלי אינו מזהיר, שחה באוזניה של אמא על החלות שהיא מכינה מדי שבוע באופן ידני. אמא לא חשבה פעמיים ואצה רצה לחנות מכשירי החשמל בשכונת גאולה, שבה נהגה לקנות בקביעות ורכשה עבורה מיקסר מקצועי ב-12 תשלומים, ממעות שלה עצמה לא היו בנמצא, על מנת להקל על בת המשפחה בהיערכות לשבת המלכה.

עד היום, מדי שבוע, כשאותה צדקת מפרישה חלה, היא מקפידה באותה שעה נשגבת להזכיר את שמה של אמא, כדי להעלות את נשמתה למקום גבוה יותר. אמא מזכה במצוות וזוכה להיות חלק אינטגרלי מאיתנו, גם הרבה לאחר פטירתה. שלחה לחמה על פני הימים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

2. ידידת נפש היתה לאמא, שנהגה באופן תדיר לצלצל אליה ולספר על כל מיני מקרים קשים שהגיעו לפתחה, של משפחות מעוטות יכולת הזקוקות לתמיכה ותמיד, תוך 20 דקות, באורח פלא, מעטפה עם כסף היתה מגיעה ליעד. כזו היתה אמא, אישה של מעשים, בלי רעש וצלצולים.

***

בכל שבת, ללא יוצא מן הכלל, השכנה שהתגוררה בבניין הסמוך לזה של הוריי דאז, היתה צופה באימי יושבת בחצר המרווחת על כיסא פלסטיק, ספר תהילים בידה והיא ממלמלת, מתפללת לקונה. בבוקר קריר אחד של שבת, לפני 7 שנים, היא יצאה למרפסת ושמה לב כי משהו חסר לה בנוף, מישהי נעדרת ממנו - זו היתה אמא שלי שבאותם רגעים נפחה את נשמתה.

אומרים שאמא יכולה למלא תפקידים רבים של אנשים אחרים, אך אף אחד לא יכול למלא את תפקידה שלה והו, כמה שזה נכון. ועצוב. וטרגי. מפעם לפעם, אני מתירה לעצמי לאבד אחיזה במציאות, להפליג בדמיונותיי ולתהות "מה היה קורה אם". כשאני עושה זאת, משרטטת תמונה עמוסת פרטים של חיים מושלמים, נטולי שכול, של משפחה אחת גדולה ומאושרת, אני חשה בנוח, אני מתמלאת, מרגישה נחמה לרגעים, שלא הכל אבוד, שיש תוחלת.

אמא, ככל שגדלים הגעגועים מיום ליום ואינם מרפים, גדל גם החוסן המנטלי שלי. כנראה שזהו מחיר שאני צריכה לשלם, מחיר שעליו הייתי מוותרת בקלות. אני מקווה שאת נחה בקבר, גם בשבילי, כי אני, מנוחה אין לי, כל עוד את לא לצידי.