אאא

במסגרת סדרת ראיונות העומק מבית כיכר גלובלעם דמויות מפתח בעולם היהודי בתפוצות, התראיין באולפן 'כיכר השבת' סנדי קרדין, ממנהיגי אמריקה היהודית, פילנטרופ, נשיא לשעבר של קרן שוסטרמן.

קרדין מקדיש את זמנו לחיזוק הקשר בין יהודי ארץ ישראל ויהודי העולם, וחיזוק הזהות היהודית בקרב צעירי העם היהודי. את קרדין מראיין הרב נחמיה שטיינברגר, ולפניכם הראיון כולו, מתורגם מאנגלית לעברית.

לכל הראיונות הקודמים של 'כיכר גלובל'

 •

הראיון במלואו:

הרב נחמיה שטינברגר: ספר לנו קצת על עצמך.

סנדי קרדין: ובכן, אני בן לזוג הורים נפלא, אמא שלי למעשה נולדה ליד תל אביב בשנת 1926, וכעבור רק 7 שנים היגרה עם הוריה לארצות הברית. אני גדלתי בעיר בולטימור, מרילנד, בבית יהודי – שמרנו כשרות, שמרנו שבת כל שבוע, חגגנו את החגים, וזה היה משהו שגדלתי אתו – המהות העמוקה של להיות יהודי. אינני מכיר שום דבר מחוץ להיותי יהודי, ואני נוטה לראות את העולם בעיקר ממבט יהודי, דרך "עדשת היהדות".

בתור בחור צעיר למדתי בפנימייה יוקרתית, שזה דבר קצת נדיר עבור מישהו מבולטימור, ואז המשכתי להרווארד, שם למדתי לתואר, ואז חזרתי לבולטימור ועבדתי כעורך דין עם סבי ואבי, במשרד עורכי הדין של המשפחה.

לא ממש אהבתי לעבוד בעריכת דין, וכעבור 7 שנים החלטתי שהדבר שאני באמת אוהב לעשות הוא העבודה שלי ללא כוונת רווח, עבודה למען הקהילה – לכן עשיתי סוויצ': במקום לעבוד במשך היום ולעסוק בפעילות ללא כוונת רווח בשעות הבוקר והלילה, החלטתי לעבוד קצת בשעות המוקדמות של הבוקר, ואז לעסוק בעבודה קהילתית במשך מרבית היום.

קיבלתי תפקיד של המנהל האזורי של הרצועה האטלנטיות התיכונה למען קרן ירושלים, ובתפקיד זה זכיתי לעבוד עם טדי קולק ולסיעה לאנשים להשקיע בבירה הנצחית של עם ישראל.

מאוחר יותר הכרתי את צ'רלז ולין שוסטרמן – זה היה בשנת 1994, והתחלתי לעבוד עם קרן משפחת שוסטרמן ב-1994. לא מזמן סיימתי את עבודתי שם בתפקיד נשיא הארגון, בינואר שעבר. כעת אני עובד על פרויקט נפלא ששמו "הייעוד המשותף שלנו", שהוא שיתוף פעולה עם קרן בראשית ועם מדינת ישראל בחסות משרד בית הנשיא.

חיפשנו דרך לאחד ולחזק את עם ישראל בעולם כולו סביב התחושה המשותפת של ערכים, עקרונות, ובאמת - הייעוד המשותף שלנו, העתיד שלנו.

הרב נחמיה שטינברגר: איך היית מגדיר את האתגרים – האתגרים העיקריים הניצבים מול מישהו בן כ-25, יהודי שגדל באמריקה היום, כמוך, שהולך ללמוד בהרווארד?

סנדי קרדין: כן – אבל בהרווארד היה אחוז לא מבוטל של יהודים, לכן זה לא ממש נתן הרגשה של סביבה זרה. זה מעניין. אני חושב שהיום באמריקה האתגר הוא לא לגדול כיהודי מבחינת האתגרים מצד החברה הכללית, לדעתי האתגר בלגדול כיהודי היום הוא – האם אנחנו נותנים לצעירים שלנו, לילדים שלנו מספיק ידע כדי להבין את הערך, המשמעות, ההוד וההדר, היופי הטמון בזה שאתה יהודי.

אין זו החברה שדוחפת אנשים לא להיות יהודיים – כמובן, אנחנו בארה"ב, כמו בכל מקום, מתמודדים עם העלייה באנטישמיות – אבל לרוב, אין זה העניין הגדול. הבעיה הגדולה היא – איך להסביר מה זה אומר - להיות יהודי, ולמה זה חשוב להיות יהודי.

אני גדלתי בבית שלא הייתה שאלה כזאת אפילו – היינו יהודים, היינו מחוברים לארץ ישראל, היינו מחוברים לעם ישראל- לכלל ישראל, תמיד – בין אם זה היה ב-1967 שהטלוויזיות שלנו עבדו 24 שעות ביממה ועקבנו אחרי כל התפתחות... תמיד היינו מודעים למה שהתרחש – לנס שהרחש בישראל, ותמיד לימדו אותנו לכבד את כל ההיבטים והמרכיבים של הקהילה היהודית – בין אם זה חרדים ועד ההומניסטים החילוניים בדטרויט.

לכן תמיד הבנו שהיהודים הם פסיפס יפיפה ומגוון של אנשים, אך כולנו מחוברים יחד על ידי הערכים והעקרונות המשותפים שלנו. ובכן, היום, האתגר הוא להסביר לילדים שלנו מה מבדיל ומייחד את העם היהודי, לעזור להם להבין למה הם חלק ממורשת תרבותית כל כך עשירה, ולמה הם צריכים לעזור לשמור עליה ולשמר אותה.

הרב נחמיה שטינברגר: אז מה באמת השתנה? תיארת את החוויה שלך בצעירותך, אבל אתה אומר שהיום הדור החדש - הסטודנטית והצעירים – אינם מרגישים אותו הדבר. מה השתנה?

סנדי קרדין: ובכן, אני חושב שרבים לא מרגישים אותו הדבר. לדעתי במהלך השנים המאמצים של יהודי אמריקה להיות חלק מהחברה האמריקאית – שבמאמץ הזה אבדנו חלק מהבדלנות, הייחודיות של היותנו יהודים. שנים רבות – בשנות ה-30, ה-40 וה-50, לא הייתה לנו אפשרות, כיהודי אמריקה, לקחת חלק בדברים מסוימים, ולכן פנינו אל הקהילה משלנו.

אך ככל שהעולם הלך ונפתח בפנינו – הלכנו לקראתו גם אנחנו. וברור שחייבים לוותר על משהו – יש לך רק כמות מסוימת של שעות ביום, יש גבול למספר הפעילויות שאתה יכול לעשות. לכן ככל שהעולם נפתח בפנינו, התחלנו לעסוק בפעילויות אחרות, תחומי עניין אחרים – שהתירו ליהדות קצת פחות מקום, ובמקרים מסוימים – הרבה פחות מקום ממה שהיה קודם. ניסינו, בארצות הברית, להפעיל את ה-HEBREW SCHOOL בקהילות רבות – שזה מסגרת לימודי יהדות בנוסף לבית הספר הרגיל, לבית ספר הציבורי הכללי... למרבה הצער, לא עשינו זאת בצורה מוצלחת במיוחד. אנחנו עדיין לא מצליחים לעשות את זה באופן מיטבי.

הרב נחמיה שטינברגר: אף אחד לא רוצה עוד לימודים, עוד חומר לשנן...

סנדי קרדין: בדיוק – הרוב מעדיפים לעסוק בעניינים אחרים, ועדיין לא מצאנו לזה פתרון של ממש. לכן לא הצלחנו להעביר את הידע – ובסופו של דבר, מה שכל כך נפלא ביהדות הוא הידע, ההבנה, המשמעות, העושר של הטקסטים, של הטקסים ,המנהגים והמסורת... ואם לא מעבירים את זה לדור הבא יחד עם התחושה והמהות של למה אני עושה את זה, ולמה זה חשוב – זה נופל על אוזניים ערלות.

אני חושב שהדבר שאנחנו מנסים לעשות עכשיו הוא להבין איך להעביר את המסרים האלה, איך לעזור לילדינו להבין את המקום שלהם בעולם כיהודים – אם נצליח בזה, נזכה סוף-סוף לחזות באותו הרנסנס בחיי היהדות שאנחנו מנסים לחולל בארצות הברית כבר 20 או 30 שנה. אז שאלת היסוד היום בארצות הברית היא "למה להיות יהודי".

היינו רוצים לומר שכל יהודי באמריקה היום הוא יהודי מבחירה, נכון – כי למעשה הם יכולים להיות כמעט כל דבר שירצו בחברה החופשית של היום – עלינו להסביר להם מה כל כך מיוחד בלהיות יהודי, למה זה חשוב, ומה יש לנו כיהודים עדיין לתרום – האחריות ההדדית שיש לנו זה לזה, ומה יש לנו לתרום לשאר העולם.

הרב נחמיה שטינברגר: לדעתי התשובה לשאלה הזאת קשורה לפרויקט שלך, אותו הזכרת קודם – הייעוד המשותף שלנו. איך לדעתך זה מתחבר לעניין?

סנדי קרדין: "הייעוד המשותף שלנו" הוא בהחלט אחד מהחלקים של הפאזל הזה. המטרה של "הייעוד המשותף שלנו" היא לדמיין מחדש, לרגש מחדש את כל היהודים מסביב לעולם ולגרום להם להבין שכולנו עם אחד, להזכיר לכולנו שמה שמאחד אותנו הוא כל כך הרבה יותר גדול ממה שמבדיל ומפריד ביננו.

אנחנו בתוך הקהילה היהודית מדברים כל כך הרבה על ההבדלים, ועל הסכסוכים... אבל איננו מדברים מספיק, או לא מדברים כלל על מה שמאחד אותנו, על מה שקושר אותנו יחד – הערכים, העקרונות שלנו - הייעוד המשותף שלנו. מה שאנחנו מנסים לעשות באמצעות הפרויקט הזה – באמצעות המגילה שכתבנו בגרסה הראשונה, והגשנו לנשיא המדינה ראובן ריבלין – והנשיא ריבלין נתן לנו את האתגר להוציא את המגילה הזאת אל העולם היהודי, ולערב את יהודי כל העולם בשיח סביב הערכים והעקרונות המוכרזים בה – המגילה הזאת תהווה דבר שאנשים יכולים להתאחד סביבו, ובתקווה משהו שיוכל להפוך טקסט יסודי המסכם את המשמעות של להיות יהודי במאה ה-21 והלאה.

הרב נחמיה שטינברגר: אנחנו עורכים את הריאיון כאן, באתר חרדי, וכפי שכולנו יודעים, אם מדברים על הקהילה החרדית – באופן היסטורי ועד היום, יש לנו קריטריונים, דרישות סף מה בעצם נחשב להיות יהודי מבחינתנו.

ואני יודע שכאשר אתה מדבר על העקרונות אותם הצגת קודם – הם למעשה משהו מאוד כללי, דברים שרוב האנשים יכולים ומוכנים להסכים עליו, אבל כאן אנחנו מדברים מנקודת המבט החרדית – ויש לנו את קריטריונים המינימליים, דרישות הסף שלנו. זה תמיד מהווה אתגר – איך אפשר לדבר, ליצור את השיח הזה מול הקהילה החרדית, כאשר אתה יודע מראש שהם הולכים "למדוד" אותך מנקודת המבט שלהם? ומה היא נקודת המבט שלהם – בעיקר נקודת המבט של ההלכה. אם זאת, אני מרגיש שבקהילה החרדית קיימת התחושה הזאת – של "כל ישראל חברים" – עלינו להיות יחד, מאוחדים, אבל יש לנו את הדברים שעליהם לא נוותר – ההלכה, שולחן ערוך, דברים מסוג זה.

מהי, לדעתך, הדרך הנכונה ליצור את השיח הזה מול הקהילה החרדית, נוכח כל העקרונות אותם הזכרתה זה עתה?

סנדי קרדין: אני חושב שהדרך לעשות זאת היא להבין שישנם פערים שהם פשוט רחבים מדי, אותם אי אפשר לגשר לגמרי. וזה בסדר. זה באמת בסדר. יש אתגרים בתוך משפחות שלא תמיד ניתן לגשר לגמרי. זה לא צריך להיות המדד. המדד מצד החרדי לא צריך להיות "האם אתה מספיק יהודי", ומהצד שלי המדד הוא לא "הם לא מקבלים אותי בתור יהודי".

אם ניתקע בזה – זה בעייתי, נכון? אבל אפשר להבין, אני יכול לכבד את נקודת המבט החרדית, שאם אינני עושה דברים מסוימים שממלאים דרישות הלכתיות מסוימות, או כל העניין של היהדות התורשתית – אז הם לא לגמרי יקבלו אותי בתור יהודי. וזה בסדר. ומצדי, הייתי רוצה שהם יבינו שאני לא לגמרי מקבל את כל מה שהם מאמינים בו. אך זה לא אומר שאין לנו שום דבר במשותף! כשאנחנו מדברים על אחדות, איננו מדברים על אחידות. ישנם נקודות מבט שונות.

ואני מאמין שככל שנתקשר יותר – אם לא נסתגר אחד בפני השני, אם לא נומר: אם אתה לא מסכים עם כל מה שאני מאמין, אז אין לנו שום דבר במשותף... אני חושב שזה ממש לא נכון! לכן המדד האולטימטיבי הוא לא, בסופו של דבר "האם אנחנו מסכימים בכל מכל כל". לא ולא, אנחנו לעולם לא נסכים בכל דבר ודבר. ייתכן שהיום הבעיה היא בעיה דתית, אבל מחר יצוץ איזשהו עניין אחר. תמיד יהיו נקודות של אי-הסכמה. מה שעלינו להבין הוא שיש לנו קשר, חיבור משותף.

אפשר להביט אחורה בזמן, להסתכל על המקורות שלנו, ההיסטוריה שלנו, התרבות שלנו – ולראות את כל האתגרים השונים, הקולות השונים והמגוונים שיחד יוצרים את העבר היהודי.

מעולם לא הייתה אחידות מוחלטת, מעולם לא היינו מאוחדים לגמרי, ואני לא מצפה שזה יקרה גם היום. מה שעלינו לשים בצד הם הדברים הגדולים, שאולי נגיד – באלה אנחנו מסכימים שלא להסכים.

וכעת הבה נתמקד ב-80%, 85, 90, הייתי אומר אפילו 95% שעליהם אנחנו כן מסכימים, ונתקדם הלאה כעם. הבה נתאחד, נהיה חזקים, נוודא שמדינת ישראל בטוחה ושלווה, נוודא שכל יהודי בעולם מוגן מפני האנטישמיות, ויש לו אפשרות לחזק את הזהות שלו ולחיות כיהודי בחופשיות – בואו נעבוד על הדברים האלה, שעליהם כולנו מסכימים – ונדאג לקצוות הרחוקים בהמשך, בשלב מאוחר יותר.

 

הרב נחמיה שטינברגר: רק לסכם – הייתי רוצה לשאול אתך, היות ואנחנו מדברים על החרדים ופתחנו את הנושא הזה – מה היית – לו היית השגריר, אתה למעשה יושב כאן היום כשגריר של העם היהודי בארצות הברית, הלא בהכרח דתיים – או איך שתרצה להגדיר אותם – באיזו דרך אתה רואה את האוכלוסייה האולטרה-אורתודוקסית, החרדית כנכס לעם היהודי בימינו?

סנדי קרדין: אני... אני חושב שהחרדים הם נכס עצום עבור העם היהודי.

הרב נחמיה שטינברגר: במה זה מתבטא?

סנדי קרדין: ובכן, אם נומר רק דבר אחד – אני חושב שרמת הרגש, הלהט, ההתמסרות והנאורות ואורח החיים היומיומי שהחרדים והאורתודוקסים מפגינים היא דבר נפלא. זה מעורר השראה ויוצר מוטיבציה. כשאני רואה – כשאני נמצא בשדה תעופה, ושם לב לקבוצה של חרדים ודתיים שהולכים לאיזה פינה - כשאני יושב לי בשדה התעופה - ונעמדים להתפלל – זה מראה לי את רמת המסירות לעם שלי, לעם שלנו שבעיניי היא נפלאה, ואני ממש מרגיש גאה בזה.

לפעמים אני אלך ואתפלל אתם, ולפעמים לא – אבל אני חש גאווה בעובדה שאני חלק מהעם הזה, שקבוצה הזאת בתוכו מושקעת כל כך עמוק במהות שלנו, שהם הופכים את זה לאורח חיים שלהם, לשגרת חיים יומיומית ממש.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

לדעתי, מזווית ראיה זו יש לחרדים הרבה מאוד ללמד, להוות דוגמא לכולנו כיהודים. בנוסף, בתחום קירוב הלבבות, הניסיונות לעזור לאנשים שעדיין אינם בטוחים או אינם מושקעים רגשית ביהדות – ישנם בקרב הקהילה החרדית שליחים מדהימים. הם מראים לנו את הכוח הטמון בלפתוח את הבית שלך לאנשים – אנחנו שומעים את הסיפורים האלה בכל מקום – הסיפורים על אנשים שהיו באיזה נסיעה, והיו זקוקים למשהו – אולי מקום לשבת, או סתם מקום להניח את הראש – אז לאן הם פנו? הם הלכו לחב"ד, או לאיזשהו חבר קהילה חרדי, והתקבלו בחום.

לעניות דעתי, החרדים האלה לא שאלו את השאלה - הם פשוט קבלו, ואמרו: אתה כאן, אתה רוצה להישאר ונשאר חלק מהעם היהודי – אז אני מקבל אותך כמו שאתה, והם נותנים אוכל, ומחיה, ומקלט (קורת גג). יש הרבה מאוד בקהילה החרדית – וככל שהזמן עובר, אנחנו רואים יותר אנשים חרדיים בכוח העבודה, ככל שאנחנו רואים יותר חרדים משתתפים בחיי החברה הכללית – לדעתי אנשים נדהמים לגלות את רמת החוכמה, העומק, האכפתיות והדאגה לזולת שקיימים בתוך הקהילה החרדית...

תראה, אם אנחנו כל הזמן מופרדים, ואיננו יודעים – אנחנו נוטים לחשוש, לצייר את התמונה העגומה ביותר, נכון? לכן ככל שנשתדל להיות כולנו יחד, ככל שלרבים מאתנו יזדמן לבוא במגע עם הקהילה החרדית, ככל שנבין יותר טוב שבאמת מה שמבדיל ביננו הוא די מוגבל – ואולי זה משהו שמהווה אבן פינה לחלק מאתנו, מיסודות האמונה, ועבור חלק מאתנו זה פער רחב מדי שלא ניתן לגישור – אך עבור רובנו זה משהו שאנחנו יכולים לכבד – מסירות לוהטת או תחום התעניינות וידע שאנחנו מכבדים, ושממנה יכולים ללמוד.

הרב נחמיה שטינברגר: סנדי – אני חושב שאופטימיות שלך מדבקת, ואני באמת מרגיש הרבה יותר נינוח כעת בנוגע למצב, כי אני מאמין שבאמת יש לנו עתיד יחד – אני תקווה שגם הצופים שלנו ירגישו כך. אני רוצה להודות לך שבאת להיות אתנו כאן היום, בכיכר השבת.

סנדי קרדין: תודה רבה.