אאא

פעם בשנה החיים יוצאים ממקום מחבואם, ובאותה השעה בדיוק, גם המתים יוצאים מתוך קבריהם במין הרמוניה מופלאה, כמעט בלתי אפשרית.

ההר הזקן שכבר ראה הכל - לובש חג, התרגשות בלתי מובנת שכזאת. הקברים המצהיבים מצחצחים את עצמם, ופוצחים בריקוד חי מאין כמותו.

רבי שלמה קרליבך, האדם שאהב בני אדם יותר מכל, הוא היחיד שיכול להצית להבה אדירה במקום אפל כל כך, כמו בית קברות. וישנה להבה, והאופל מתפוגג לו לכמה רגעים נצחיים.

היו שם מכל הסוגים, גברים נשים וטף. נשמות גבוהות, נשמות פצועות, נשמות צולעות, וחיים שלא מצאו את עצמם בעולם החיים. כולם באו להזכר באותו אדם אנושי, אנושי מידי, שהצליח להבעיר בתוך תוכם את החיים, את השקיקה, את היהדות.

לימיני בחור ישיבה, גופו נדחק בין מצבה לחברתה, אך ראשו מגיע השמימה, מרחף לו אי שם בימי קציר חיטים נפשיים. אחוז שרעפים, ממלמל יחד עם החזן שיר ועוד. לשמאלי היפי מגודל שיער, רוקד את נפשו, ונפשו יודעת לרקד, ועוד איך יודעת!

מכל העברים ניבטים לעברי פרצופים מפרצופים שונים, ערב רב שאין לו שום מכנה משותף בכל יום אחר, ערבוביה מופלאה. פסיפס כמעט בלתי אפשרי לכאורה.

וכולם כאן.

כולם כאן כיוון שנגעו בהם, במקום הכי עמוק ששייך לגעת בו - במנעול נשמתם. כל אחד וסיפורו הוא.

כבר 25 שנה למותו של הרב'ה הגדול מכולם, ועדיין, ליבו הענק מצליח להכנס שוב ושוב פנימה, אל תוך נפש האנשים החיים. וכך, כנגד כל הסתברות, מתקבצים להם יחדיו, המוני בני אדם, חיים ומתים, צערים וזקנים, אל תוך מעגל אחד גדול, המעגל האנושי ביותר שראיתי. מעגל החיבור אל מה שמעבר. אל הנצח המהדהד.

יהי זכרך ברוך, רבי שלוימל'ה. לב גדול באמת לא נעלם אף פעם, הוא שואב יחד איתו, בחייו ובמותו את כל מה שמסביב. הוא מאיר בכל פינה נרדמת - גם כשהוא במרחקים. לחיים!