אאא

עם המלצת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד נתניהו, הגיב נתניהו בנאום "אני מאשים" ותקף את הפרקליטות ואת המשטרה. הרבה מאד אנשים הזדהו עם נתניהו. מדוע הציבור הימני-דתי-חרדי בישראל מאמין שכל התיקים נגד נתניהו הם עוול? מדוע קביעותיהם של אנשי המשטרה והפרקליטות נתקלות בחוסר אמון ציבורי רחב? לדעתי, יש לכך שלוש סיבות עיקריות.

הראשונה - נתניהו לא התעשר ולא לקח כסף לכיס. נתניהו לא בפוליטיקה בשביל לעשות כסף (כמו שעשו הירשזון, אולמרט), נהפוך הוא - הוא יכול היה לעשות הרבה יותר בעסקים פרטיים. הוא מפסיד הכנסה פוטנציאלית כל יום שהוא משרת את הציבור ולא עושה לביתו. לכן, כאשר הוא מקבל שמפניה ממישהו, לא עולה בדעתו של אדם הגון לחשוב שזה ניצול המעמד לרעה. זה אפילו לא פיצוי מזערי על ההפסד שהוא סופג כל יום. אדם עשיר שנכנס לפוליטיקה (כך למשל גם ניר ברקת, אבי גבאי) לא עושה זאת בשביל רווח אישי, אלא בשביל אידאולוגיה. או כאשר נתניהו פעל כדי לשנות את הסיקור התקשורתי, זה לא בשביל רווח אישי, אלא כדי לקדם את האידאולוגיה בשלה הוא נבחר, ועבורה הוא רוצה להיבחר שוב. וזה צעד די מתבקש כאשר התקשורת כולה מגויסת נגדו בצורה מאד נבזית ומאד שקופה. שינוי סיקור תקשורתי שלילי זה שירות הציבור, זה בדיוק מה שהבוחרים רצו שיעשה.

הסיבה השניה - הפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט זוכים לביקורת חריפה מאד מזה שנים, ולירידה עקבית ומתמשכת באמון הציבור שהיום הוא ירוד מאד. השערוריות בפרקליטות (רות דוד, תפירת מאיה פורמן, תפירת התיקים למנדלבליט, נאמן, קהלני) והסיכול הממוקד של השופטת גרסטל שבאה לבקר למרות הנחות המוצא מאד אוהדות. כך הפוליטיזציה הרדיקלית של בית המשפט העליון ידועה גם היא, כאשר בית המשפט הפך לסניף של מרץ ולמחוקק דה פקטו ששם עצמו מעל הרשות המחוקקת ומעל הדמוקרטיה, שחוקיה הם כחומר ביד היוצר. כך גם המשטרה על שלל פרשיותיה, הטרדותיה המיניות, תפירותיה והדלפותיה (ושם אי אפשר לטעון שהחומר יצא מפרקליטי הנאשם). כמעט כל אזרח נתקל בעוול משטרתי במו עיניו, כך שקל מאד להבין שהמערכת כולה רקובה היא. 

והסיבה השלישית - אכיפה בררנית וחקירה אגרסיבית ובלתי חוקית. כולם רואים שהרבה פוליטיקאים בכירים סגרו דיל עם נוני מוזס, יאיר לפיד גם העביר כסף מזומן מכל משרדי הממשלה בהם היה לו נציג לידיעות אחרונות באמצעות עסקות "תוכן שיווקי", והוא גם סוקר באופן מאד אוהד. יאיר לפיד גם נפגש עם מילטשן ופעל עבורו להקלות מס, למרות שבחקירתו שיקר בנושא. איתן כבל סיפר שקיבל סיקור חיובי מידיעות אחרונות מרגע שקידם עבורם את חוק ישראל היום. ציפי ליבני קידמה את חוק ישראל היום, על בסיס חוות דעת משפטית שקיבלה מנוני, ובניגוד לחוות הדעת של היועץ המשפטי לכנסת. וכל אלה שוחררו אחרי חקירה קלה, ולא היה שום ניסיון ללחוץ או להגיע לראיות נוספות או עדי מדינה (ויש מספיק אנשים שהיו נוכחים בפגישות). אבל אצל ביבי זה אחרת, אצל ביבי עושים הכל כדי להשיג ראיות, עוצרים מקורבים, מאיימים עליהם בפירוק המשפחה, או שפורצים לטלפון סלולרי בניגוד לחוק. ונוסף לזה, מדליפים בעקביות לתקשורת חומרים (עבירה של 3 שנות מאסר), ואז מוציאים צו איסור פרסום כאשר עבריינות של המשטרה נחשפת. המוטיבציה להשיג ראיות נגד ביבי הביאה עד כדי הפרות חוק, בשעה שחוסר המוטיבציה להשיג ראיות נגד אחרים פשוט זועק.

ולכן, כאשר גופים מושחתים עם רזומה ידוע ומפורסם של מעשי פשע, טיוח מעשי פשע, ועם  פוליטיזציה עמוקה, מפלילים רק אדם מסוים בגלל דעה פוליטית ומגוננים על אנשים אחרים בגלל הדעה הפוליטית שלהם, זה מתבקש שהציבור לא מאמין להאשמות ודורש בהמשך כהונתו של הקורבן.

שילוב כל הדברים האלה יוצר אבסורד נוראי שפוגעים באינטרס הציבורי של כהונת ראש ממשלה מצליח שקיבל את אמון הציבור, כדי לקדם את האינטרס של "אמון הציבור" באמצעות כל הגופים שלציבור אין אמון בהם.