חג ה'סגד' הנו חג שצוין באתיופיה בתאריך כט' במרחשוון. בחג זה היו מתכנסים היהודים שבכל אזור על פסגת הר גבוה, שם אחד המנהיגים הרוחניים היה מקריא קטעים מספר התורה - הוא ספר ה'אורית'. הקהל ביום זה היה שרוי בצום ובתפילה, כשבסיום התפילה והקריאה בתורה, היו יורדים מההר בשירה ובריקודים לעבר הכפר, שם היו שוברים את הצום בסעודה חגיגית. מטרת היום הייתה לעורר את העם לעבודת ה', להדגיש את ייחודו משכניו הגויים ולחדש כביכול את הברית בינו לבין הקב"ה, כפי שנעשה בתקופת שיבת ציון על ידי עזרא ונחמיה.
המקור המקראי לחג הינו טקס חידוש הברית שהתקיים על ידי עזרא הסופר בתקופת שיבת ציון. אך בידוע הוא כי שבט דן אליו מיוחסים 'יהודי אתיופיה', גלה על פי רוב ההשערות בתקופת גלות שומרון, ואילו טקס זה שהיה בתקופת שיבת ציון התרחש כ-208 שנים לאחר גלותם (גלותם התרחשה כ-138 שנה לפני חורבן הבית+ 70 שנה של גלות בבל). אם כן, כיצד אפוא ציינו לעצמם 'יהודי אתיופיה' מאורע שכלל לא נכחו בו וכלל לא אמורים היו לדעת על קיומו, בהיותם הרחק הרחק בגלותם?
מקורו של חג ה'סגד' בפסוקים בספר נחמיה:
"וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-הָרְחוֹב, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם; וַיֹּאמְרוּ, לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר-לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ-בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם-נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה" (ח, א-ג).
ובהמשך:
"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲונות, אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם". (שם פרק ט, א-ג)
במעמד זה, שהתרחש בתקופת עזרא ונחמיה, נאסף כל העם ששב מבבל בימי שיבת ציון. מקרב השבים נמצאו אז רבים שנשאו נשים נוכריות והביאו עמם תרבות זרה, ולפיכך ראו עזרא ונחמיה את החיוניות להקהיל את העם ולכרות, כביכול, ברית מחודשת בין העם לקב"ה. עזרא ונחמיה ראו בטקס שעת כושר מתאימה בכדי להזהיר את העם לבל ישוב לדרכו הרעה, כפי שנהג בטרם חורבן בית המקדש הראשון.
נמצא אפוא, כי 'יהודי אתיופיה', קבעו את חג ה'סגד' על-פי שתי יסודות: האחד - על פי הנאמר בספר נחמיה אודות התכנסות עם ישראל, כאקט המבדיל ביניהם לבין הגויים, כמו גם כזמן להתעלות רוחנית, ויסוד זה שימש עבור 'יהודי אתיופיה', כמקור השראה לקביעת החג גם אם לא חוו אותו בעצמם בשל היותם בגלות. האלמנט השני - נשען על התאריך המובא במדרש, שעלתה מחשבה לקבוע את חג שמיני עצרת 50 יום לאחר חג הסוכות ובשל הגשמים בעונה זו נשלל הדבר. אלא שמנהיגי הקהילה קבעו את תאריך ה'סגד' 50 יום לאחר יום הכיפורים ולא לאחר חג הסוכות. כיצד אם כן באתיופיה כן התאפשר להקהיל את העם בחודש חשוון-כסלו? אלא שבאתיופיה תקופה זו בשנה הינה עונת מעבר בין האביב לקיץ, ולכן שם הדבר התאפשר.
לאור זאת, למייסדי הטקס בגלות היה ככול הנראה חשוב ליצור יום המיוחד לשימור הזהות, כאשר הבחירה לספור 50 יום אחר יום הכיפורים הייתה סמלית בבחינת "מצווה גוררת מצווה" והתעלות גוררת התעלות.
טעם נוסף לקביעת התאריך בכט' בחשוון, כרוך בעובדה שספירת ה"שבע" היא יסוד מיוחד במנהגם של 'יהודי אתיופיה'. בני הקהילה נהגו למנות את השבתות החל מהשבת הראשונה שלאחר הפסח, ולציין באופן מיוחד כל שבת שביעית. השבת השביעית שלאחר הפסח התאפיינה בתפילות ארוכות ומיוחדות, בה היו קייסים שנהגו לעמוד בתפילה כל הלילה, ונהגו גם לסעוד במסגיד ולא לסור לביתם אלא עם צאת השבת.
גם עניינו של חג ה'סגד' כרוך בספירת ה'שבע'. חג ה'סגד' חל בכט' בחשוון, דהיינו, שבע שבועות לאחר יום הכיפורים. יום הכיפורים נתפס בתודעת הקהילה ככפרת יחיד, וחג ה'סגד' ככפרת הציבור (מתוך חיבורו של יוסי זיו מהמחלקה לתלמוד). על פי ביאור זה מתיישב לנו גם הסיבה לכך שהמניין התחיל מיום כיפור ולא מחג הסוכות.
על פי אחת המסורות, נקבע החג על ידי נזירים (פּרוּשִׁים) במאה הט"ו, בתקופה של רדיפות קשות. מסורת נוספת מדייקת יותר וגורסת, כי החג נקבע אז, כחלק ממאמציו של הפרוש אַבַא צְבְרַה להרחיק את 'יהודי אתיופיה' מהשפעת הנוצרים.
יהודי אתיופיה ששאבו מהתנ"ך את עצם ההתכנסות, ראו בכך, בדומה לתקופת עזרא ונחמיה, זמן מסוגל להפקת לקחים ולחזרה בתשובה.
אחר שנים רבות של שכנות לצד הגויים, נוצרים ומוסלמים כאחד, התחזק הצורך לשמר את החג ובכך להבדיל את העם משכניו הגויים, ולחזק בקרבו את הצביון היהודי. חיזוק זה נעשה באמצעות תפילה, צום, סגידה (סגד) ושמיעת אזהרות התורה.
בגלות ישראל כל קהילה אימצה לעצמה את המנהגים שהיו נחוצים לה לנוכח התנאים הרוחניים, הגשמיים והגיאוגרפים שאפיינו אותה. כיוון שיהודי אתיופיה חיו בבידוד משאר יהודי העולם, הרגישו צורך לקיים דווקא מאורע זה שהדגיש את ייחודם ובידולם מהגויים שסביבם. מנהג זה לא קיבל תוקף ביתר קהילות ישראל, זאת ככל הנראה כי לא עמדו יתר פזורות ישראל במצב דומה לזה של 'יהודי אתיופיה', בעיקר בשל העובדה שהיו מחוברים זה לזה בקשרי מכתבים, שו"תים, שליחים וכד' שיצרו חיבור משמעותי בין הקהילות השונות.
המסר של החג: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'"
אחרי הניסיון של אור כשדים ה' נותן ניסיון- לאברהם אבינו לך לך מארצך- ואחרי אמירה זו יש הבטחה – "ואעשך לגוי גדול" והוא בן 70 וה' מברכו ששם בארץ יהיה לו בנים. ואברך שם "בממון" "ואגדלה שמך" תזכה לשם טוב.
כאן נשאלת שאלה גדולה, מה הניסיון? אם יגידו לנו לעקור לאמריקה וממתין שם יהודי בשם משה ומדי שנה הוא ייתן לך חצי מיליון דולר- וכי היה אדם שהיה מסרב? הרי זה ברור שכאשר אנו נעזוב את מקום מגורנו נקבל חצי מיליון דולר וכי נחשב לצדיקים? הרי ברור שנשמע כי הדבר משתלם. אם כן מה גדלותו של אברהם אבינו שעמד בניסיון לצאת מארצו עם הבטחות כאלו, כאלה הבטחות מדוע שלא ילך?
אלא הניסיון לא היה אם ילך או לא – אלא כיצד ילך – ובאיזה מחשבה ילך – "המבחן היה עמוק בלב" והוא עמד בניסיון הקשה.
הליכתו הייתה לקיים את רצון ה' – לקיים מצוות ה' יותר טובה מכל הבטחות שבעולם-והפסוק מעיד – וילך אברם "כאשר דבר אליו ה' שמע כל הבטחות אבל הלך משום - "כאשר דבר אליו ה'" לא לכסף ולא לבנים ולא לגדולה.
חג הסגד במסורת של קהילת 'ביתא ישראל', מלבד התכנים החשובים שהוזכרו הייתה בו תפילה וציפייה ממושכת ליום שבו הקב"ה ברוב רחמיו יגאלם ויחזירם לארצם. הוא גם ממחיש את הרעיון הגלום בניסיונו של אברהם "כאשר דבר אליו ה'", זה בא לידי ביטוי בתפילות והתחינות הרבות שנאמרו במשך 2,500 שנות גלותם, הרצון לשוב לארץ לירוס'לם מעשה אבות סימן לבנים.
הציפייה והכיסופים שהיו מנחת חלקם של קהילת "ביתא ישראל" לשוב לציון לא באו מתוך נגיעה של כדי לרוות מטובה או כדי ליהנות משלחן מלכים, רצון זה של החזרה לציון נבע מתוך אהבת ה' והרצון לקיים את מצוות ה' לשוב לארץ אבותינו עוד מזמן שהארץ הייתה שוממה ונטושה מבלי יושב בה.
ההיסטוריה של קהילה מעידה שכבר שהיה ניסיון נועז לפני 160 שנה של המנהיג הקדוש אבא מהרי בשנת תרכ"ב (1862) שניסה עם מאות אנשים לעלות לארץ. למרות כישלונו, מהלך זה לאחר ההתאוששות, רקם סביבו תקוות שמלוות היו באמונה חזקה ביותר. למרות הכישלון, הפך המסע של אבא מהרי לנכס רוחני המסמל רוח הגבורה ומסירות נפש, לצד אמונה תמימה ודבקות בהשם - יסודות המאפיינים נכוחה את יהדות אתיופיה לאורך כל הדורות.
(המאמר מתוך הספר "מסע אל העבר" המגולל את דברי הימים של יהודי אתיופיה האמור לצאת בקרוב)