אאא

"שיתגונן בבית המשפט ויוכיח את חפותו, אבל שלא יפגע באמון הציבור במערכות החוק", "נתניהו פוגע במערכת החוק כדי למלט עצמו מן הדין", אלה טענות שמעלים אנשי הפרקליטות ועמם פוליטיקאים מהשמאל. וטענות אלה אני רואה חשיבות להעמידן על מקומן – לא רק שמותר אלא גם חשוב לבקר את אוכפי החוק.

ראשית, מותר במדינה דמוקרטית לבקר את הכל, בכל עת ובכל זמן. הנחת היסוד היא שכולם בני אדם - שופטים, שוטרים, פרקליטים, פוליטיקאים, עורכי דין, מוסכניקים ואינסטלטורים. ובני אדם טבעם לפעמים להתפתות לשקר, למעוד, ולנצל את כוחם לרעה. זה קורה אצל מוסכניקים, וזה קורה אצל פרקליטים ושופטים. וכן, גם אצל פוליטיקאים. אין אדם שיהיה מעל ביקורת, ואין מערכת שלא נופלת בה טעות או זדון (אלא עם תאמרו שירדו מלאכים מן השמים להורות צדק ומשפט לבני האדם).

אדם שנעשה לו עוול, יש לו את מלא הלגיטימציה לבקר את המעוולים כלפיו. וברור, אמון הציבור במעוולים יפגע. וזו בדיוק מטרת הביקורת כשהיא נאמרת בקול, להרעיד את אמות הסיפים ולהזהיר את כולם שנעשה כאן עוול, ולנסות לבטל את העוול.

כשם שיש חשש שאזרח פעל שלא כחוק, כך יש חשש שאוכפי החוק פועלים שלא כחוק. וכדי לזכות באמון הציבור צריך כל גוף וכל אדם להוכיח לציבור שמעשיו נקיים והחלטותיו ישרות. וחובת הוכחה מוגברת יש על אלה שהכוח בידם, וחובת ההוכחה מוגברת שבעתיים כאשר הם מאשימים אדם שקיבל את אמון הציבור. וחובת ההוכחה מוגברת פי שבעים ושבעה כאשר ידוע לכל שאוכפי החוק עברו על החוק, פרצו בלא צו לטלפונים והפרו פרטיות, סחטו עדים תוך איום בחשיפת פרטים אישיים מביכים, איימו על עדים שיספקו עדויות שהמערכת רצתה, ובוררים את אכיפתם כלפי פוליטיקאים מסויימים ששעה שהם מקלים מאד עם אחרים.

אלה המתרעמים על היעדר ממלכתיות של נתניהו, הנחת היסוד שלהם היא שנתניהו אשם, וכיון שהוא אשם אזי נורא הדבר שהוא מאשים את הבאים לעשות צדק. הם קבעו אפיריורית שהוא אשם לא בגלל מה שנטען שעשה, אלא כי הוא מושחת מרגע שנבחר והדיח את שלטון השמאל. והוא מושחת שבעתיים כאשר הוא הוכיח שהימין צדק והדרך לשגשוגה של ישראל היא בעמידה איתנה על הזכות ועל הצדק. ובשבילם ימין זה רע, כיבוש זה נורא, ומי שתומך ברע הוא מושחת. וכאשר מושחת מתקומם אל מול אכיפה בררנית ואל מול הפרות חוק, אז הוא גם לא ממלכתי.

אבל נתניהו לא אשם, והוא מרגיש שמערכות החוק רודפות אותו ועושות לו עוול עצום, כאשר על עילות חמורות בהרבה פוטרים פוליטיקאים שמאלנים בלא כלום, בעוד כנגדו עוברים עבירות מובהקות כדי לייצר ראיות יש מאין. כנגד העוול הוא מתקומם, ומבקר את עוברי העבירות נגדו. וחלק עצום בציבור בישראל שותף לתחושת הרדיפה, ושותף לביקורת כלפי החוקרים.

יש הרבה בדבריו של נתניהו, לשמאל אין באמת בעיה עם נהנתנות, הפרת חוק ושחיתות, הם מוכנים לאתרג בגדול את מי שמקדם אג'נדה שמאלנית "נאורה" של נסיגות ו"תהליכי שלום". כי מי שהוא שמאל הוא לעולם לא מושחת, כי שמאל זה יושר וצדק. וכך הם אתרגו את שרון ותיקיו, את אהוד ברק ו"מחקריו" וארגזי הכסף המזומן והעמותות, את גבי אשכנזי (וצו איסור פרסום על חלקו בפרשת הרפז), את איתן כבל שקיבל סיקור אוהד מנוני מוזס עבור קידום חוק ישראל היום, ציפי לבני שקידמה חוק בניגוד לעמדת היועמ"ש, את יאיר לפיד שקידם חוק מליצ'ן וגם המשרדים של יש עתיד רכשו "תוכן שיווקי" בידיעות אחרונות במיליונים, ושלא לדבר על שמעון פרס ומתנותיו, אירועים וכנסיו.

השמאל לא מחפש צדק, השמאל לא מחפש יושר, וגם לא ממלכתיות. הוא דורס את כל אלה בלי להניד עפעף כדי לאתרג ולרומם לשלטון את מי שמקדם את האג'נדה שלו. השמאל מחפש שליטה מוחלטת ולעזאזל הדמוקרטיה, ובשביל זה השמאל תופר אנשים בעבירות של מה בכך, ואז דורש "ממלכתיות" להשתיק כאשר הם מתקוממים כנגד העוול.

בשנת 1938 ניקולאי בוכרין, מבכירי המדינאים הסובייטיים נשפט והורשע בהאשמות מופרכות, כאשר הודה בפומבי בכל ההאשמות שהועלו נגדו. למה הודה? כדי לשמור על אמון הציבור במערכת הסובייטית המושחתת. אני מאד רוצה להאמין שכאן לא צריך ממלכתיות סובייטית, ומי שרוצה את אמון הציבור צריך לא להשתיק ביקורת נגדו, אלא להראות איך הוא מתקן דרכיו מחמת הביקורת. הצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות.  וגם אוכפי החוק צריכים להראות נקיונם, ולזכות באמון הציבור ביושר.