אאא

שמעתם על פסק דין אפרופים? שמעתם משהו על פסק דין של חברת "ביבי כבישים" נגד רכבת ישראל שהתפרסם בשבוע האחרון? סביר מאד להניח שמעטים מן הקוראים מכירים את פסקי הדין ואת השלכותיהם, למרות שהמשמעות שלהם משפיעה באופן רוחבי על כולנו. גם לאנשי משפט שמכירים את פסקי הדין, לא בהכרח ידוע ההשלכות מרחיקות הלכת שלהם. בסוף, הנסתר מן העין משפיע יותר מן השערורייתי והגלוי, אבל התקשורת אוהבת את השערורייתי והצבעוני. דרכו של עולם.

אז תקציר: בשנת 1995 ניתן פסק דין אפרופים שקבע הלכה משפטית (פסיקה של בית משפט עליון שהיא תקדים שמחייב את בתי המשפט מעתה והלאה) כי כאשר מגיע אל השופט סכסוך חוזי אזי יכול בית המשפט לבצע פרשנות תכליתית בחוזה. כלומר, בית המשפט מברר את כוונת הצדדים לחוזה לא רק מלשון החוזה, אלא גם מאומדן ובדיקה של הנסיבות החיצוניות שהובילו אליו, ואפילו לי ערכים אובייקטיביים שנראים נכונים לשופט (כמו תום לב והגינות), שמשפיעים על תוכנות. עד אז היה מקובל כי בית המשפט בוחן את לשון החוזה כדי להבין את כוונות הצדדים, ורק במקרה של ניסוח מעורפל או לאקונה (מצב אותו לא צפו הצדדים ולא רשמו במפורש), רק שם בית המשפט נותן את דעתו ופרשנותו כדי לפתור את הסכסוך.

הלכת אפרופים יצרה אי וודאות גדולה מאד בשוק. חברות ואנשים שרצו להתקשר בחוזה מסחרי, וגם אם רשמו פרטי פרטים ברחל בתך הקטנה, לא יכלו להיות בטוחים בכך שלשון החוזה תכובד בבית המשפט. שמא יבצע השופט "פרשנות תכליתית" ויגיע למסקנות כי מאומד הנסיבות בעצם החליטו הצדדים אחרת. הרי שופטים אינם בוחני כליות ולב, ובפרשנות אפשר להגיע רחוק מאד. כך גם חברות שהתקשרו בחוזים והגיעו למצב של חילוקי דעות, היועצים המשפטיים עצרו ולא מיהרו ללכת לבית המשפט כדי לאכוף את החוזה, כי אי אפשר לדעת בוודאות שאכן יפסקו השופטים כדי שנרשם בחוזה.

אי וודאות עולה כסף, הרבה כסף. חברה מסחרית שחותמת חוזה, בדרך כלל נכנסת להתחייבויות כספיות כדי לממש את החוזה, ואם איננה בטוחה שהיא תקבל את התשלום כמובטח, אזי היא לא תמהר להוציא כסף אלא תבקש בטוחות. דוגמה פשוטה, אם חתמתם עם בעל קייטרינג על אירוע ביום מסוים, כעת הוא צריך ללכת ולרכוש מוצרי מזון, לשכור עובדים ולהכין את המוצרים לאירוע, וזו הוצאה כספית משמעותית. אבל אם החוזה שנחתם לא מבטיח לו שאכן יקבל את הכסף, אזי כל הוצאה כספית שלו מעמידה אותו בסיכון משמעותי. ולכן, הוא יבקש תשלום מראש, שיקים מראש, או כל דרך נוספת שיוכל לוודא שהוא לא מעמיד עצמו בסיכון. במקרים של חברות גדולות, הפתרון מורכב הרבה יותר. ויקר יותר. וכל זה, בסוף בא לידי ביטוי במחיר לצרכן הסופי. זה חלק מיוקר המחיה המפורסם שכולנו מרגישים כאן.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

במדד אכיפת החוזים של הבנק העולמי, מדינת ישראל התדרדרה למקום ה-85, כאשר מדינות נחשלות ומפגרות מדורגות במקומות מכובדים יותר. וכך, משקיעים רבים נמנעו מלסמוך על החוזים במדינת ישראל, ונמנעו מלהשקיע בה. אלה שהחליטו להשקיע – וסך הכל יש כאן הרבה דברים שמעניינים מאד משקיעים – דאגו לבטח את עצמם.

לפני כעשור העביר יריב לוין תיקון לחוק החוזים, שבא להחזיר את הוודאות לשוק, אך בית המשפט העליון חזר ופסק בהתאם לכללי ה"פרשנות התכליתית", והתעלם דה פקטו מהתיקון להחוק (מה שנקרא "פירש אותו אחרת"). עד שבאחרונה בפסק הדין של "ביבי כבישים" נגד רכבת ישראל, הרכב של בית המשפט העליון ובו השופט אלכס שטיין ואליו הצטרף גם השופט עופר גרוסקופף, וצמצמו עד מאד את הלכת אפרופים. בפשטות, הם קבעו כי לא נכנסים לפרשנות תכליתית כאשר מדובר בחוזים מפורטים של צדדים מתוחכמים, אלא יש לפסוק בהתאם ללשון החוזה.

זהו פסק דין שמעניין בעיקר אנשי משפט, אך ההשפעה שלו על השוק יכולה להיות דרמטית. וודאות עסקית היא אחד מתנאי היסוד לקיום כלכלה משגשגת, וככל שיש יותר וודאות, העסקאות יותר קלות, וגם יותר זולות. פסק דין זה, שדובר מאד בברנז'ה המשפטית אך נשמע מעט מאד מחוצה לה, יכול להיות אחד הגורמים המשפיעים בשנים הבאות על הצמיחה הכלכלית.