אאא

היה או לא היה - הדיבור הרווח באשר לממצאי תחקיר 'המקור' - זו לא השאלה. השאלה שמטרידה אותי יותר, היא מנגנוני ההגנה החזקים שפיתחה הציבוריות בישראל, ועוד יותר: הציבוריות החרדית; משהו בתוכנו שהודף את הטענות על פשע מאורגן בקטינים, משתיק קול ליריות בלבבות של ילדים רכים.  

הגנות, במקרה הצורך, הן אפילו בריאות, אבל לא כשהן אלו הגורמות לנו להפוך לקורבן אולטימטיבי לפשעים מסוג זה. להשתיק סיפורי פגיעות זה קל, נוח, מועדף, אבל לא יעיל.

פתאום, כשחושבים על זה, איך בקלות רבה כל כך, בהקלקה קלה על 'הדק' המקלדת, ניתן להתכחש לסבלם של אחרים - יותר מ-100 ילדים שעברו סבל איום ונורא (גם אם זה היה רק ילד אחד או שניים. עדיין), ומשפחות שחייהם נעצרו; השתנו מהקצה אל הקצה. הם סובלים, הם סבלו וממשיכים לסבול.

הקלות של הציבור לומר 'להד"ם' (לא היו דברים מעולם), היא אחת הדאגות הגדולות שיש לי. והשאלה הקשה שצריכה להישאל היא: איך? איך קורה שעם כמו שלנו, שעבר גלויות, פוגרומים, מסעי צלב, אינקוויזיציה, שואה וטרור, עדיין נשאר אדיש למול זעקה של ילדים רכים שאומרים: "זה מה שעשו לי!". וכן, גם הם חוששים לספר את שאירע שם, גם הם מרגישים שזה מוזר ולא נשמע מציאותי. השימוש במנגנון הניתוק - דיסוסיאציה - הוא מה שמסייע להם, ועזר להם גם אז.

אבל כציבור של אנשים מביני עניין, אני מצפה מהחברה שסובבת אותי, ליותר. יותר אמפתיה ויותר יכולת להכיל מציאויות גם כאלו שכואבות.  

תחשבו כמה בקלות אפשר להכחיש שואות. תחשבו כמה פשוט וקל לדוכס מלונדון לומר "הישראלים מתעללים בתושבי עזה" בעקבות סרטונים ערוכים, או משמיעת סיפורים על חיי היום יום של תושבי עוטף עזה, שהם אכן סבל וטראומה מתמשכת. ולמה? כי כך זה כשאנחנו רחוקים רגשית ופיזית. קל לנו להפוך את הקורבן לתוקף, את המציאות לדמיון ואת הפחד הקיומי לפנטזיה. 

להפריך זה קל, לאושש זה קשה יותר. 'עקרון ההפרכה' של הפילוסוף קרל פופר מחייב, גם את מי שמפריך, להוכיח אמפירית ש'לא היה'. משום שזה כמעט בלתי אפשרי, ישנה את היכולת לאושש תיאוריות, ולא להפריכן. אבל מה עושים כשהאישוש לא מתקבל? חובת ההוכחה היא על המפריך.

באשר לאמירות הקשות, על כך שאין ראיות מוצקות, אין צילומים וכדומה, צריך להבין את המורכבות של פגיעות חמורות מעין אלו. וההבנה והידע האלו אינם נרכשים בפוסט אחד בפייסבוק, גם לא בתחקיר - מעמיק ככל שיהיה - ובוודאי לא בשמועות.

כך, כחלק מהליך הטיפול בפגיעות, האמונה היא שאין 'עדים'. בשל כך, על המטפל להפוך ל'עד' לפגיעה שהתרחשה אי שם, במקום מוכר או שאינו מוכר, מאדם קרוב או רחוק, מגבר או אישה.

אל לנו לזלזל בכאב וסבל שחוו ילדים, באשר הם. הנוהל הזה של לזרוק לחלל אמירות כמו: "פנטזיות, סיפורי שמואל ארגמן, בדיון, פייק", חייב להיפסק. תעצרו רגע, וחשבו.  

חשבו רגע על נכדים או ילדים של ניצולי שואה, או אפילו ניצולי השואה בעצמם. האם מי מכם מסוגל לשמוע אמירות מזלזלות או מפריכות חס ושלום של השואה האיומה???

אם תמיד חשבתי כמה הזויים הם מכחישי השואה, על אף שיש צילומים ותיעודים - ואיך בכלל ייתכן שיש מי שמכחיש שואה - היום אני אט אט מבינה שכשהסביבה מסרבת לשמוע ואף להאמין, היא בעצם מכחישה, ומתעלמת בדרך כזו או אחרת מהעובדה שילדים קטנים חוו דברים קשים מאוד.

ברור שאין בכוונתי להשוות את שואת יהדות אירופה לפרשיה זו. האנלוגיה היא רק לגבי ההתייחסות של הציבור לפרשיה קשה ונדירה מאוד (כן. גם אני שמאמינה שזה היה, ואולי אף ממשיך לקרות, ויודעת שזה נדיר בהחלט). 

העולם המערבי התנהל אז כרגיל, בעוד באירופה נרצחו מיליונים. גם כיום, רצח המונים בסוריה מתקיים - והעולם חי את חייו. אז האם כאן, במאה ה-21, תיתכן מחתרת רשע מושחתת ומחליאה? התשובה היא חד משמעית כן.

הכל יכול להיות. דווקא בעולם בו התסריטאות הפרועה רווחת ופורחת, הייתי מצפה מאנשים להאמין שהמציאות עולה על כל דמיון. האמינו לי... גם אם היו תיעודים מצמררים, הרבה אנשים היו רוצים שלא להאמין לזוועות הללו - ובצדק: אנחנו רוצים לדעת שחיינו מתקיימים בעולם שפוי ונורמלי, לחוש ביטחון ולהרגיש שאף אחד לא יכול לסנדל אותנו, לחטוף את הילד שלנו או להתעלל בו ארוכות, מבלי שנדע.

מה שמדהים אותי בתגובות הרווחות בנושא, היא הגישה המפקפקת באנשי המקצוע הרבים שנתקלו בתופעות נדירות מאוד אלו, הסבורים כי הן מצריכות בדיקה מעמיקה, בעוד במקביל האמון בגורמי המשטרה והעסקונה גובר. רק באישומים על אנשי ציבור אנחנו מפקפקים באנשי הרשויות, וכאן לא?

משהו השתבש בדרך. כשיש אנשי מקצוע, כפי שהסברנו קודם, הם מהווים 'עדים' יחידים לטראומה. והם אומרים בביטחון 'משהו כאן קרה, ובאופן מוזר'. אל תמהרו לסתור את דבריהם. בשונה מהרשויות ומהעסקונה, להם אין אינטרס כזה או אחר לייצר היסטריה. להיפך, לא חסרה להם עבודה. והאמינו לי, שמטפלים שראו, קראו או נתקלו בסיפור בעקיפין, מעדיפים שסיפור קשה כזה ומטלטל לא היה מגיע לקליניקה שלהם. 

אז אל תעצרו בעד אנשי המקצוע לעשות את עבודתם. תנו לה תוקף!

בנוסף, לא הייתה הפרדה בין השכונות, ונראה בתחקיר כאילו הכל אירע בסנהדריה המורחבת, בעוד בשכונת נחלאות התגלו סיפורים קשים מנשוא, רק שניים מהמואשמים הורשעו ונכנסו לכלא ואחרים קיבלו צווי הרחקה מהאזור.

סיפורים על 'חסד מאורגן', בייביסיטר באחד מהבתים על קבוצות ילדים, שליחת הילדים במהלך ההתעללות לומר להורים שהם 'משחקים אצל שכנה' ועוד דברים שמוציאים מהדעת ולא ניתן להכיל אותם - קשה לנו כאנשים נורמטיביים להבין את הראש הקרימינלי המבחיל של פושעים כאלו.

 חלק מהתחקיר המסעיר ('המקור', רשת 13)

התחכום באופן לקיחת הילדים, ויצירת שיתופי פעולה מחרידים עם מבוגרים מתוך הקהילה שאמורים להגן על הילד - הם בלתי נתפסים. 

חשוב לדעת, כי ההשתקה היא המאפיין החזק ביותר בסוגיית הפגיעות. 'לא ראינו, לא שמענו ואל תספר גם'... המסר הזה הוא אחד הגרועים ביותר שניתן להעביר, בלי מילים, לילדים שלנו. שכן לא רק שיש קושי רב לשמור ולהגן, אנו גם לא פותחים דלת לסייע.

נכון שקל לנו יותר להתעלם, לעצום עיניים ולהימנע מלהיחשף לתוכן כזה או אחר, בעיקר בתחום המוגנות, אבל יהיה קשה יותר לקבל את המציאות האיומה בפרצוף, ללא כלים מינימליים להתמודדות.

ועכשיו, רק לרגע, תנו לה לדבר; לנערה שעברה את הזוועות הללו בילדותה (כן, יש כמה כאלו). דמיינו שהיא קוראת את התגובות שלכם, ובא לה רק לצרוח לכם:

"אני הייתי שם, עברתי גיהנום ומה שנותר לי זה לרצות למות. אני אומנם הולכת ביניכם, חיה ומנסה לתפקד, אבל הנפש שלי מתה מזמן. הראש שלי עדיין שם בטראומה, בזוועות. שולחן שבת, בשבילי, זה הסיוט הכי גדול. המחשבות על חתונה רחוקות ממני, ובכל פעם שהן עולות אני רק בוכה, ולא מצליחה לעצור".

"קבצנים ברחובות, הם האימה הכי גדולה שלי. וכן, אני יודעת שהסדיסט הכי גדול משם עדיין מסתובב חופשי. אני דואגת לילדים קטנים אחרים, שאולי ממשיכים להיפגע. תגידו לי אתם 'איזה עולם משוגע'. מה אענה לכם אם תשאלו אותי למה הלכתי לשם שוב ושוב? אין לי איך לתאר לכם את רגשות האשם הקשים שיש לי היום, אבל אענה מה שהמטפלת שלי ענתה לי: זהו מעגל של קורבן ותוקף, זו לא את! זהו מעגל חולה ומסוכן, ובמיוחד כשיש מערך מאורגן של בוגרים כנגד ילדים".

"אל תפלו ברשת שלהם. תשמרו על עצמכם, על ילדיכם ובעיקר תנו לי לספר לכם מה היה שם. אל תשתיקו אותי. כשהבת שלכם, בגיל 8, הלכה לבית ספר, למדה והשתעשעה, אני הייתי בחדרי חקירות. העדות שלי התקבלה, בעוד של אחרים לא, אפילו שהם היו איתי שם!".

"היום אני יודעת שיש עוד כמה שמסתובבים חופשי, אבל איני יודעת אם יש בי כוחות להעיד שוב, ולהיכנס לסיוט הזה. היום אני מנסה לחיות, ולספר לכם כמה נורא זה היה - ועדיין - אצלי בחיים".

האם האדם הממוצע מבין כי ילדים שנפגעו כל כך קשה במהלך שנות ילדות רכות, אינם שוהים במסגרות רגילות, יכולת הלמידה שלהם נפגעת לרוב, וכי הצורך במסגרת מחזיקה ותומכת מוביל לכך שרבים מהם נמצאים במסגרות של חינוך מיוחד, כולל אשפוזים, פסיכיאטרים וכדומה?

תנסו להיזכר בכמה אירועים אחרונים שגרמו לכם לשפשף עיניים ואוזניים, ולתהות 'הוא?! לא הייתי חולמת עליו שזה מה שעשה לבנות שלו'. אז בדיוק כך, שפשפו עכשיו עיניים, ותסתכלו למציאות בלבן של העין: לאף אחד לא משעמם עד כדי לבדות סיפורים כאלו, אף הורה לא רוצה שחייו ייחרבו ואף ילד לא רוצה לחיות בצל פחדים שמעולם לא באמת קרו.

כשמדובר בלמעלה ממאה עדויות כאלו - תגידו לי: זה נורמלי?? יותר מוזר למי כל כך דחוף להשתיק את הפרשיה הזו, ולמה לא נותנים לה פשוט להתגלות.

המניפולציה הנוראית של שימוש בטקסים דתיים, כנסיות, ערבוב בין דת לבין התעללות ושימוש בתחפושות מול הילדים, היא זו שגורמת לנו לחשוב שאלו הן בדיות. אל תתפתו - גם הסקפטיים ביותר בינינו. חשבו רגע, ותגיעו למסקנה כי גם בשביל האחוז האחד הבודד שיש כזו כת, אסור לנו לשתוק, להשתיק ולהדוף, בייחוד כשמסתמן שישנם שיתופי פעולה של גורמים שונים עם העניין הזה. 

זוכרים? הגנות בצורה מותאמת זה בריא, אבל לא כשההגנה היא זו שגורמת לנו להפוך לקורבן אולטימטיבי לפשעים מסוג זה. להשתיק סיפורי פגיעות זה קל, נוח ומועדף, אבל לא יעיל.

רגע לפני שאתם מגיבים, חשבו מה היה אם הילד/ה הנפגעים היו שלכם. שלא תדעו. 

 

  • טור זה שואף להביא קול, שבעקבות מורכבות רבה לא יכול להישמע, משום שמטפלים/ות שמתמסרים או התמסרו בעבר לקורבנות ההתעללות אינם יכולים או מעוניינים להיחשף, וכן מאחר וענין שמירת הסודיות מהווה בסיס מקצועי ואתי עבורם בשמירה על חסיון מלא. בנוסף, זהו ניסיון ליצור קווים למציאות חייהן של מטופלות בהווה, שכיום הן כבר נערות אך כשנפגעו היו ילדות קטנות.