אאא

יש עבודות שמנפנפים בהן, יש כאלו שמביאות כבוד, יש עבודות שאחרים מבקשים ממך פרוטקציה, ויש את אלו שאתה חוזר מהן עם סיפורים מעניינים; את העבודה שלי אני עושה בחושך, בין הצללים, בלי כבוד ובלי טובות הנאה. אף אחד לא מדבר איתי ברחוב עליה והסיפורים ממנה נשארים בלבי.

אני יושבת מול אנשים, מבוגרים כמו ילדים, שחלקם הגדול מתמודד עם אחד המשברים הגדולים ביותר עבור בן אנוש בעולמנו. בתוך עולם הטראומה והאובדן, הם משוטטים פצועים, חסרי אמון בסיסי באנשים סביבם, בטוב הבסיסי שיש בבני אדם, בתקווה שהחיים האלו נועדו עבורם. הטראומה שלהם, שעברה לרוב דרך אנשים שהכירו, העבירה להם מסר כי העולם אינו מקום בטוח, שכל אחד יכול לפגוע, כל אחד יכול להרוג ואפשר למות בלא שתישפך ולו טיפת דם אחת.

בתוך העולם הזה אני עובדת.

חלק גדול מהאנשים שאני רואה ביומיום, קשור לעולם הזה. חלק גדול יותר ממה שכולנו רוצים להאמין. השכן שלך, החברה שלך, המורה מבית הספר והילד של הבוס. מספר בלתי נתפס של ילדים ומשפחות שמתמודדים עם פגיעה קשה, כואבת ומרסקת. פגיעה שאחריה צריכים להתחיל לשקם ולבנות את האישיות, את עולם הערכים, את האמון והאמונה. אני נפגשת איתם ברחוב או בתור בסופר, ולא אומרת שלום, מעלימה עין, מאפשרת לכל אחד מהם את הפרטיות שלו, את האמון בי שלא אספר ולא אחשוף. אני פוגשת אותם בחדר הטיפול ומנסה לסייע בהתמודדות עם הבלבול הקשה, כשמגלים שהמציאות אינה כפי שנראית כלפי חוץ, והם נמצאים בתוך חלום בלהות שאי אפשר לצאת ממנו.

בימים האחרונים העבודה שלי פתאום יצאה לאור. אנשים שואלים, מתעניינים, מנסים להבין מה אני יודעת/חושבת/ממליצה. חלקם כועסים, חלקם מבוהלים. כל מי שקרא את הכתבה הקשה מנסה לארגן מחדש את המציאות סביבו, כמו אותו ילד שנכנס אלי לראשונה לחדר הטיפול מחומש בהגנות, הכחשות, מביע חוסר אמון והתנגדות. אני רואה ברייה חסרת ישע, שנעשו בה פשעים שאי אפשר לתאר, ומנסה למצוא חלקת שפיות בתוך הדבר הבלתי-אפשרי הזה. לפעמים יעברו חודשים, ואפילו שנים, עד שאותו ילד/מבוגר יעז להסתכל למציאות בעיניים, ולהגיד: זה קרה גם לי, אני הייתי שם.

אני רואה אותנו כחברה מתגוששים ומתעמתים, מתנגחים בעצמנו. 'קרה או לא קרה, הגיוני או בדיוני, אמת או שקר'. וגם: 'אם קרה - איך קרה? מי הטוב ומי הרע? מי צדיק ומי רשע? מי טועה ומי מטעה?'.

אנחנו מנסים למצוא היגיון, במציאות שחסרה אותו כל כך, ומבקשים לכתוב תשובה שתרגיע את כל אותן שאלות, שתחזיר את הסדר על כנו ותאפשר לנו להמשיך בשגרת חיינו. כי מי יכול לשלוח ילד לבית הספר, אם הוא עלול להיעלם באמצע היום? ומי יכול לסמוך על השכן, אם הוא עלול להיות השטן בתחפושת? ומי יכול להזמין בייביסיטר, אם היא עלולה להיות שליחה של השטן?

אנחנו חייבים לחיות איכשהו, אז אנחנו מסדרים לנו את המציאות. אין מכשפות, זה רק הצל של הארון; אין מפלצות, זה בסך הכל דובי מגושם; אין מחטים, זה היה עפרון מחודד; הנה, רק נדליק את האור, ונראה ביחד שהכל בסדר, שזה רק נראה, שסתם פחדנו, שזה היה תעתוע ראיה...

ומה אם זה לא? מה אם החושך באמת כאן, בינינו, תחתינו, לידנו. מה אם החושך מחופש לאור? מה אם הדברים המפחידים הם אמיתיים והמציאות היפה היא תעתוע?

לפני שבוע, באומץ רב, הדליק מישהו את האור. הוא נתן לנו הזדמנות, שאולי לא תחזור על עצמה, להביט בחושך הזה, מתוך האור; לראות שיש מפלצות, מחטים ומכשפות, שכבר עשר שנים לפחות יש חושך שחור משחור. עם מנהרות או בלעדיהן, ברור כי יש פה משהו כל כך שחור - שקשה לראות אותו. כל כך שחור - שהוא בולע את מי שמדבר עליו.

 הילדים, מספרים על הטראומה (מתוך 'המקור', רשת 13)

אני אומרת את זה להורים שיושבים מולי ומסרבים להאמין. "לילד שלי לא קרה דבר כזה", "בבית שלי זה לא יכול לקרות", "זה חבר טוב שלנו, לא יכול להיות שהוא עשה משהו", "היינו יודעים אם משהו כזה היה קורה", ואני רוצה לצעוק: הנה! אתם יודעים!!

אבל כמה קשה היא הידיעה. כמה קשה לאכול מהתפוח ולהסתלק מגן עדן! כמה קשה לחיות בעולם, בו טוב מעורב ברע, ורע מעורב בטוב. אבל האם אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להתכחש לידיעה? האם יש לנו את הפריבילגיה לא להאמין, כשיש ילדים חסרי ישע התלויים בנו? האם מותר לנו לבחור בפתרון הנוח, ולעצום עיניים מהשואה הזו?!

לפני כמה וכמה שנים, ביום שהגיעו אלי עדויות על שואת הילדים שלנו, לא מצאתי לעצמי מנוח. חודשים ארוכים לא הצלחתי לישון או לאכול או לתפקד. הסיפורים עלו מעל לכל דמיון שאפילו אני, במקצועי, התקשיתי לעכל.

בספר דק וצנוע מצאתי הסבר על החושך, על התעתוע, על עליונים שירדו מטה ותחתונים שעלו מעלה, ועל כך שבדור שלנו יילך הרע בתחפושת של טוב: "התקופה בה אנו חיים היא מסוערת. חושך כיסה ארץ, ובא השטן ובלבל את העולם בפיתוייו ובשקריו, הפך את קערת האמת על פיה ועל ידי זה השתגענו ממראה עינינו ונולדו ספיקות רבים שעל ידם נשתבשו המוחות" (מתוך הקדמת הספר 'התקופה בסערת אליהו').

עם זה אני יושבת מול הילדים וההורים, מנסה להפריד שוב ושוב, בכל יום מחדש, את הרע מהטוב. להבין איפה יש מקום לשניהם. איפה למרות הטוב, קיים רע, ולמרות הרע, יש הרבה טוב. להבין למה אסור לנו למחוק אף אחד מהם, למה אסור לנו להאמין באשליה שהרע הוא מחוץ לנו, שיש לו גבולות, שהוא קיים אבל לא יכול לגעת בנו, לפגוע בנו, להפוך לחלק מאיתנו.

ומנגד - לא לוותר לעולם על הטוב. להמשיך ולהאמין שיש אנשים טובים שרוצים לעזור, שיש מבוגרים שניתן לסמוך עליהם, שרוב הילדים שלנו מופקדים בידיים טובות במהלך יום הלימודים, אבל שאנחנו בשום אופן לא נסמוך בעיניים עצומות, אלא נוודא זאת.

כמות הילדים שנפגעו בפשע האחרון היא בלתי נתפסת, ואלו רק המקרים הידועים. חלק מכם, הקוראים את הכתבה, אולי מכירים מקרוב הורים נוספים שילדיהם נפגעו. הם ראו מה קרה לאלו שהעזו לדבר, להתלונן, לבקש עזרה, אך "למדו" שעדיף לשתוק, להסתיר, להכחיש, לטייח, לבלוע, להעלים ולהתעלם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הכתבה שהתפרסמה, קראה לנו לראות, לדבר ולהציף. לא עבורם. עבורנו. עבור כל אחד ואחת מאיתנו ועבור הילדים שלנו. אם נקבור שוב את מה שעלה כאן בימים האחרונים, נהיה בבחינת אכזריים, "מבשרנו נתעלם".

בואו נקשיב להם, למי שמנסה להזהיר אותנו. בואו ננסה לבחון את התחושות המציפות ולהפיק מהן תועלת, להבין שיש פה תופעה שאנו נדרשים להתמודד איתה, אם נרצה ואם לא.

אצלי יום תשעה באב הוא יום קשה מנשוא, מאז החורבן שאני עדה לו. אני מתפללת ליום בו יבוא הגואל ויפריד בין קליפה לפרי, בין חושך לאור ובין אמת לשקר, ונצא כולנו מאפילה לאורה, במהרה בימינו אמן.

הכותבת, היא עובדת סוציאלית קלינית MA, מומחית לטיפול בטראומה ופגיעות, ומעבירה סדנאות מוגנות.