אאא

לאחרונה הופיעו בתקשורת העולמית התייחסות רב בנוגע להפגנות שפרצו במספר מדינות בהודו. על פי הדיווחים, לפחות 23 איש נהרגו כתוצאה מהפגנות המוניות ופעילות מחאה נגד חוק האזרחות שגרם לאלפי איש לצאת לרחובות הערים הגדולות, כגון, דלהי, מומבאי וכלכותה.

מטרת החוק החדש היא לפשט את תהליך ההתאזרחות עבור מהגרים שאינם מוסלמים ממדינות הסמוכות להודו: בנגלדש, פקיסטן, אפגניסטן. החוק מאפשר להודים, נוצרים ומיעוטים אחרים, חוץ ממוסלמים, הנמצאים בהודו שלא כדין לקבל אזרחות, בתנאי שהם יכולים להוכיח שהם הוטרדו בגלל אמונותיהם הדתיות במדינות מולדתם.

רבים מאמינים כי חוק האזרחות החדש מנוגד לחוקה ההודית ומופנה נגד מוסלמים, ולכן הם מבקרים את מפלגת השלטון שיזמה את אימוץ החוק וראש הממשלה נרנדרה מודי, הידוע גם בעובדה שתחת שלטונו התחזקו הקשרים בין הודו לישראל.

למרות המספר העצום של ההבדלים התרבותיים, ניתן לקבוע מקבילות היסטוריות רבות בין ישראל להודו. שתי המדינות קמו על בסיס תרבויות קדומות שהשפיעו באופן משמעותי על התרבות העולמית. שתיהן היו קולוניות בריטיות וזכו לעצמאות בערך באותה עת. שתיהן היו מחולקות באופן מלאכותי על פי הטעמים האתנו-דתיים: הינדוסטאן הבריטי - להודו ההינדואיסטית ופקיסטן המוסלמית. גם ארץ ישראל - על פי התוכנית המקורית, הייתה אמור להיות מחולקת למדינות היהודית והערבית. המדיניות הקולוניאלית הזו של הרשויות הבריטיות, ממשיכה עד היום להשפיע על סכסוכים אזוריים.

בקרב תושבי הודו מיוצגות קבוצות דתיות רבות: הרוב ההינדי (80%), מוסלמים (13%), כמו גם בודהיסטים, ג'אנים, סיקים, נוצרים, יהודים ואחרים. למרות שמחוץ להודו לא יודעים רבות על הקהילות היהודיות בהודו, הן כה אותנטיות ומגוונות עד שקשה לכסות את טבען הרב-גוני בסקירה אחת.

יהודי הודו אינם קבוצה מאוחדת, הם מורכבים מכמה קהילות שונות זו מזו מבחינה תרבותית, לשונית, היסטורית, דתית וכלכלית. ניתן למנות את יהודי קוצ'ין המתגוררים במדינת קראלה בדרום הודו, ביניהם קהילות מלברים, המחולקים לדסים ומינצ'רים, ופארדסים, גם יהודי קונקן, הרבים ביותר במספרם, ואפילו שבטים הטוענים שמקורם בעשרת השבטים האבודים, כגון בני מנשה מצפון-מזרח הודו.

על פי הערכות שונות, הנוכחות היהודית בהודו נמשכת כבר כ-1500 עד 2000 שנה. לאורך כל הזמן הזה, היהודים נשארו מיעוט קטן מאוד אך נראה לעין ומשמעותי בחברה ההודית. אחד המאפיינים הייחודיים של חיי היהודים בהודו היה היעדר אנטישמיות בצורה בה התופעה הייתה קיימת באירופה או, במידה מסוימת, במדינות מוסלמיות.

היהודים בהודו לא מעוררים את תשומת הלב לה הם זכו במדינות אחרות. למרות שהותם הארוכה של יהודים בהודו, התרבות והמסורת היהודיות לא נחקרות באוניברסיטאות הודיות, בעוד שבסין השכנה הפכה ה'יודאיקה' לאחד התחומים הצומחים ביותר במדעי הרוח. 

בהודו ניתן לקנות את הספר מאת היטלר "מיין קאמפף" בפחות מדולר, והספר מתפרסם בכל השפות הנפוצות ביותר בהודו, המידע על השואה אינו נגיש לציבור הרחב. בשנים 1933 - 1939 הושקה בהודו תעמולה נאצית פעילה מאוד, ואפילו הסמל המרכזי של הנאציזם - צלב הקרס - הושאל על ידי אידיאולוגים גרמנים מהמסורת ההודית, שם פירושו ברכה והצלחה.

במקביל, סוגיות הרלוונטיות ליהודים לא נעלמו לחלוטין מסדר היום ההודי. הפוליטיקאי ההודי הנודע, מהטמה גנדי, הידוע בעיקרון ה"סטיגרהא" שפירושו צורת התנגדות לא אלימה במאבק לעצמאות, ספג ביקורת מאינטלקטואליים יהודיים כאשר טען כי צורת התנגדות זו נכונה ומתאימה גם אל מול גרמניה הנאצית או הפרעות של ערביי ארץ ישראל. 

מבחינה היסטורית, מערכת היחסים בין יהודים למוסלמים מקומיים יכולה להיקרא אפילו ידידותית. משפחות מוסלמיות מסייעות לקהילות מקומיות, תורמות לבתי כנסת ועוזרות בשימור המורשת התרבותית היהודית. מצד שני, בשנים האחרונות החלו להופיע גם אנטישמיות ואנטי-ציונות בקרב קבוצות מסוימות באוכלוסייה המוסלמית. לדוגמא, ישנם מוסלמים הודים המכחישים את השואה או מפקפקים בהיקפה. גם אם הם מכירים בכך כעובדה היסטורית, הרי שכל התייחסות רצינית לשואה מלווה לרוב בהשוואה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בסך הכל, מתוך 1.3 מיליארד תושבי הודו, כ-200 מיליון הם מוסלמים. הקהילה המוסלמית בהודו היא השלישית בגודלה בעולם אחרי ​קהילות אינדונזיה ופקיסטן. רובם מתגוררים בצפון הודו, בעיקר במדינות ג'אמו וקשמיר שמעמדה שנויה במחלוקת, שם המוסלמים מהווים יותר משני שליש מהאוכלוסייה. במדינות הודיות אחרות מוסלמים אינם מהווים רוב, אך מספרם המשמעותי מתגורר במערב בנגל ובאסאם. שם החלו ההפגנות נגד חוק האזרחות, בו מוסלמים רבים רואים נטייה אנטי-אסלאמית.

מבקרי החוק מציינים, כי הוא מפר את החוקה החילונית של הודו המבטיחה שוויון לכל הדתות. לפי דעתם הוא חלק ממדיניותה המפלה של הממשלה לדחיקת הקהילה המוסלמית לשוליים וכי הוא עלול לגרום לגל גדול של מהגרים מבנגלדש, שיזיק מהבחינה הכלכלית, חברתית ותרבותית.

מנגד, רשויות החוק ההודי סבורות, כי תיקון החקיקה בנושא אזרחות מאפשר הגנה על נציגי מיעוטים נרדפים במדינות שכנות. 

המתחים של הודו עם תושביה המוסלמים היו אחד הגורמים המשפיעים על קשריה של הודו עם מדינת ישראל. גם לאחר שהודו הכירה במדינה היהודית, חלפו שנים לפני כינון יחסים דיפלומטיים מלאים. מדיניות החוץ של הודו הייתה פרו-ערבית, בשל הצורך שלה לקחת בחשבון את מצב הרוח של האוכלוסייה המקומית ואת הרצון להנמיך את גובה הלהבות והסולידריות המוסלמית בכל הנוגע לסכסוך המתמשך בקשמיר, סכסוך שהחמיר לאחרונה. 

מפגינים מוסלמים בהודו נגד ישראל
מפגינים מוסלמים בהודו נגד ישראל
הגדלה

קשמיר הייתה נושא לסכסוך צבאי בין הודו לפקיסטן מזה 60 שנה. באוגוסט 2019 הודיעה הממשלה ההודית על כוונתה לבטל את סעיף 370 לחוקה, המקנה לקשמיר מעמד אוטונומי בכל הנושאים, למעט מדיניות חוץ, ביטחון ותקשורת. הסלמת האלימות באזור זה מעוררת חששות עזים, שכן גם הודו וגם פקיסטן מחזיקות בנשק גרעיני. שתי המדינות שולטות כיום באזורים נפרדים בקשמיר, בנוסף, קבוצות אסלאמיסטיות פועלות בשטח המדינה ודוגלות בהצטרפות חלקה ההודי לפקיסטן.

שינויים בפוליטיקה הפרו-ערבית של הודו החלו להתרחש בשנות התשעים, לאחר קריסת ברית המועצות והשינויים במפה הגיאו-פוליטית של העולם. גורמים נוספים היו המשבר הכלכלי שהורגש במדינה והצורך הגובר בשיתוף פעולה בתחום החימוש וההגנה. המצב השתנה לבסוף עם עליית המפלגה הימנית-ליברלית הלאומית, בחרטיה ג'נטה, לשלטון. רק אז הודו עברה ממדיניות חוץ פרו-ערבית מסורתית לקראת התקרבות לארצות הברית וישראל.

עם הזמן התרחבה האספקה הצבאית של ישראל להודו, והפכה את הודו לצרכן העיקרי של ציוד צבאי ישראלי (ממוצע של מיליארד דולר לשנה), וישראל - לשחקן השלישי בגודלו בשוק הנשק ההודי. יתר על כן, בניגוד למדינות אחרות, ישראל לא רק מספקת להודו מוצרים צבאיים מוגמרים, אלא גם מעבירה לה טכנולוגיה לייצורה.

בנוסף לשיתופי פעולה בתחום הביטחוני, ההתקרבות עם הודו פתחה שוק אזרחי הודי ענק למוצרים ישראליים, כמו גם מוצרים משותפים שנכנסים לשווקים של דרום מזרח אסיה באמצעות יחסי סחר הודים.  בין המדינות גם שיתוף פעולה מתמשך בתחום הביטחון הלאומי, הרלוונטי במיוחד לאור הסכסוך בקשמיר. שיתוף הפעולה בין המדינות בלט ביותר במהלך ביקורו של ראש הממשלה נרנדרה מודי בישראל בקיץ.

מודי בביקורו בישראל משכשך בים עם נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע''מ
מודי בביקורו בישראל משכשך בים עם נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע"מ
הגדלה

ההתקרבות בין הודו לישראל באה לידי ביטוי גם במצבה של הקהילה היהודית המקומית, כמו גם בתיירות הישראלית, בה הודו באופן מסורתי הייתה יעד פופולרי. מוסדות דת וחינוך יהודיים פועלים בחופשיות ומקבלים תמיכה והגנה מהמדינה. לדוגמה, בית הכנסת ההיסטורי "כנסת אליהו" במרכז מומבאי שזכה לאחרונה בפרס של אונסק"ו והוכר כאתר מורשת תרבותית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

הקהילה היהודית במומבאי הצליחה לחגוג את חנוכת הבית של בית הכנסת בדיוק לפני חג החנוכה השנה. הקהילה היהודית לא יכלה לממן בעצמה את תהליך השיפוצים והפרויקט קיבל סיוע מעמותות הודיות מקומיות שמאמינות ששיקום בית הכנסת הוא ריווח לא רק ליהודים, אלא לציבור ההודי כולו.

לאור היחסים בין יהודי הודו למוסלמים הרבים בה, אי שקט בקרב האוכלוסייה המוסלמית וחוסר שביעות הרצון גובר שלהם מהווה איום רציני על היהודים בהודו, דבר שיש לקחת בחשבון אל מול המהומות שפרצו.

יצוין, כי למרות שההפגנות הנוכחיות בהודו נראות כנושא צר ועסק פנימי בלבד של הודו, הן מהדהדות את הבעיה הגלובלית של אזרחות והגירה, האקטואלית היום לכל העולם. נושא זה מציב שאלה לציבור עד כמה המדיניות של גבולות פתוחים אפקטיבית ועד כמה המדינה יכולה לקבוע את ההרכב האתני והדתי של האוכלוסייה שלה, תוך שמירה על דמוקרטיה יציבה, אך גם שמירה על זהותה ורעיון הלאומי שלה.

השיח הדמוקרטי הליברלי המודרני מתייחס לרעיונות כאלה בדעות קדומות וגינוי. ביום שני בבוקר, לעומת זאת, דיווחה מועצת הרישום וההגירה של ישראל כי 86% מהעולים החדשים שעלו מאז 2012 אינם יהודים בהלכה. אף כי בהמשך דיווח משרד הפנים כי יש אי דיוקים במידע שפורסם וצריך לאמת אותו, אי אפשר להכחיש את אופיו הסותר של חוק השבות. בעיות דומות קיימות גם בארה"ב וגם באירופה.  כל זה מוכיח שוב שהחדשות, שבנסיבות אחרות לא היו נוהגות למשוך תשומת לב ברמה העולמית, עשויות להפוך כיום לבסיס לדיון רלוונטי גם לישראל, ושינויים בחוקי ההגירה יכולים לגרום לתגובת שרשרת ולשינוי מתכונת ההגירה במדינות רבות בעולם.