אאא

לניצולי השואה שהגיעו לארץ לאחר המלחמה לא היה מקום שבו יוכלו לבכות על האבדן האישי שלהם, אב על בנו, אח על אחיו. בדרך כלל בימי הזיכרון (יארצייט) נוהגים בני המשפחה לפקוד את קברו של יקירם ללמוד משניות ולומר קדיש, איש כמנהגו. את הדרך היהודית הבסיסית הזו לזכור את הנפטר, לא זכו הניצולים לממש. כך הוקם מרתף השואה ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת שנת ה'תש"י (1949) לפני כ-70 שנה.

אמנם לא ניתן היה להקים מצבה אישית לכל קרבנות השואה הי"ד לשמותיהם, אך מצבה לזכר קהילה ניתן להקים. ואכן בעשר שנותיו הראשונות נוספו מידי שנה למרתף השואה מאות מצבות זיכרון וכיום מונצחות בו כ-2000 קהילות שהושמדו בימי השואה הארורים.

חלק מאלפי הלוחות במרתף השואה. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
חלק מאלפי הלוחות במרתף השואה. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
הגדלה

ניצולי השואה לא הסתפקו במצבות אבן ובמקביל להקמת המרתף העלו לארץ אפר קדושים ממחנות ההשמדה וטמנו אותו לאחר לוויה מכובדת, במרתף השואה בהר ציון.

הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש" נקבע בפתחו של מרתף השואה ורוח קודשו של הח"ח כפי שמסר לתלמידיו ריחפה על הבחירה בהר ציון מול קבר דוד המלך כמקום המתאים ביותר להקים בו את אתר ההנצחה לקדושים.

קבר האפר של קדושי השואה, צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת
קבר האפר של קדושי השואה, צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת
הגדלה

באותה תקופה נשלחו לארץ ישראל אלפי גווילין של ספרי תורה מאירופה המתרוקנת מיהודים, ספרי התורה הגיעו אל מרתף השואה, כאן עמל צוות סופרים למיין אותם אלו מהם לגניזה, ואלו מהם הניתנים לתיקון תוקנו ונשלחו לכל רחבי ארץ ישראל לשימושם של בתי הכנסת.

ספר התורה של קהילת פרושקוב בפולין הגיע אף הוא למרתף, מוכתם בדמו של רב הקהילה שנרצח ביום הכיפורים כאשר ספר התורה בידיו לעיני בני קהילתו. את ספר התורה הזה שדינו להיקבר טמנו בכניסה למרתף השואה בתוך קבר זכוכית שקוף כפי שפסק הרב הראשי לישראל באותה העת הר"י הרצוג זצ"ל. על מנת להמחיש לדורות הבאים את מסירות הנפש שמסרו קורבנות השואה הי"ד.

ספר התורה בארון הזכוכית. צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת
ספר התורה בארון הזכוכית. צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת
הגדלה

כאמור, לא ניתן היה להנציח את שמות הנרצחים במצבות אבן, למרות זאת, חלק מהקהילות בחרו להנציח את שמות יקיריהם בדרך ייחודית, ניצולים מן הקהילה הכתיבו לסופר סת"ם שכתב על קלף את שמות הנרצחים כפי שמסרו לו הניצולים. את המגילה המכונה "מגילת ההשמדה" הניחו בסמוך למצבת הזיכרון של אותה הקהילה.

מלבד ספרי תורה, הגיעו למרתף השואה פריטי יהדות שונים מתוך מחנות ההשמדה, שופר צר, תפילין זעירות, סידור שנכתב בכתב יד על גבי מסמכים נאצים ועוד. כיום הפריטים הללו מונחים לתצוגה במוזיאון מרתף השואה. ומהווים עדות אילמת לעוצמת האמונה היהודית ולמסירות הנפש לקיום מצוות בתנאים הקשים ביותר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תפילין וגווילים, צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת
תפילין וגווילים, צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת

החיבור האישי למרתף השואה.

במשך כל שנות ילדותי בתלמודי התורה השונים בהם למדתי בבני ברק, מעולם לא נחשפתי בצורה מסודרת למידע על מאורעות השואה. למעט אחד מהמלמדים לשיעורי חול, שהביא ביום מן הימים ניצול שואה לכיתה הציג אותו בפנינו, והסביר: "בעוד כמה שנים כבר לא יהיו ניצולי שואה יותר. כבר כיום יש מגמה במקומות מסוימים בעולם לנסות ולהכחיש את השואה או לפחות למזער אותה. אני רוצה שתזכרו, שאתם ראיתם במו עיניכם ניצול שואה, שיספר לכם מחוויותיו ואותכם כבר לא יצליחו לבלבל", סיים המלמד את דבריו שרלוונטיים כיום לא פחות ואולי אף יותר גם לילדינו אנו שמתחנכים בחינוך חרדי אך כמעט ולא נחשפים לפרק קשה זה של עמנו.

מנכ''ל מרתף השואה, אלי דן. צילום: באדיבות המצולם
מנכ"ל מרתף השואה, אלי דן. צילום: באדיבות המצולם
הגדלה

במשך שנות לימודיי כאברך בישיבת התפוצות, אביו של ראש הישיבה, הגאון ר' יצחק גולדשטיין, המשמש גם כיו"ר עמותת מרתף השואה - הגר"מ גולדשטיין זצ"ל, עודד אותנו תלמידיו, לקיים חסד של אמת וללמוד משניות לעילוי נשמת קדושי השואה. כך במשך תקופה הייתי יורד מידי יום מהיכל ישיבת התפוצות אל המרתף השוכן תחתיה ולומד משניות, כך נקשרה נפשי במקום קדוש זה, שזכיתי לאחרונה להפוך למנכ"ל שלו.

בניגוד לתדמיתו, מוזיאון מרתף השואה על אף היותו אפלולי וקודר מעט, איננו מקום מפחיד או מאיים. עם ההדרכה אנו נחשפים לנקודות האור שהאירו בלב החשכה, אור האמונה שהפציע מתוך החושך.

מחובתנו למען הדורות הבאים, לבקר עם ילדינו במוזיאון מרתף השואה, לספר את סיפורם של קדושי השואה ושל הניצולים, ולנצור את מסירות נפשם לעד. כי לא תשכח מפי זרעו.

הכותב הוא אלי דן, מנכ"ל 'מרתף השואה', בהר ציון.