אאא

הייתי ילד בן 13.5 כשנכנסתי לעולמם של הגדולים ונאלצתי כמעט ולוותר לחלוטין על יכולתי לעשות את הדבר שעושה לי הכי טוב בעולם – לנגן ולעסוק במוזיקה, לצד לימודים רציניים בישיבה. לא השתוקקתי לקריירה מוזיקלית ולא רציתי לעסוק במוזיקה על חשבון זמן הלימוד בישיבה, אבל הגישה הנוקשה טענה, כי כל דבר שאינו עיסוק בלימוד התורה הוא פסול ו"מוציא מהלימוד" ואני "זרמתי" בעל כורחי.

כמובן שהיו וישנן ישיבות קלילות יותר, שמאפשרות לתלמידיהם לעסוק גם במוזיקה, אך באופן כללי הגישה למוזיקה בחינוך החרדי, בעיקר הליטאי, היא כמשהו מאיים, שאמור "לכבוש" את רוחו ומוחו של הנער הצעיר ולהוציאו מעולמה של תורה.

החינוך הרובוטי ששם את כל צעיריו במסגרת רבועה ונוקשה, במסגרתה כולם אמורים להיות אותו הדבר, ללמוד אותו הדבר, להרגיש (או בעצם לא להרגיש כלום) אותו הדבר, היה קשה עבורי ואני מאמין שעוד עבור רבים אחרים שבסך הכל רוצים לתת ביטוי ליכולות ויצירתיות שלהם.

לדעתי, אחד הדברים שהופך את המוזיקה למאיימת כל כך על המחנכים היא גישה לא בריאה שהשתרשה בכל הקשור למוזיקה. המוזיקה נתפסת בעיני רבים כמקצוע, ובעצם כמשהו שאמור בסופו של תהליך להוציא את בחור הישיבה מעולם הלימוד לעולם התעסוקה.

הגישה האינסטרומנטלית למוזיקה כמקצוע, הופכת את המוזיקה באופן ישיר לאויב של החינוך הישיבתי שדוגל כמובן בלימוד תורה  ללא עבודה. אני סבור לעומת זאת, שיש לשנות את הגישה למוזיקה מן היסוד. בניגוד ללימודי חשמלאות, לדוגמא, שתפקידם הוא בדרך כלל עבודה כחשמלאי ואין אנשים שלומדים זאת רק בשביל התחביב, מוזיקה היא בעלת משמעות גם למי שעוסק בה ללא שום כוונת עבודה ומקצוע ורק עבור נשמתו.

"מוזיקה היא לא מקצוע – מוזיקה היא זכות" - זה משפט שמסכם בעיניי את הגישה הראויה אל מוזיקה. מבלי להיכנס לנושאים הרוחניים על תפקידה של המוזיקה ביהדות ובבית המקדש ועל היכולת שלה להביא גם להתעלות רוחנית, ניתן להצביע גם על מחקרים מדעיים רבים שמעניקים למוזיקה סגולות רבות ביניהן שיפור היכולת הלימודית והעלאת הריכוז – דבר שבהחלט אמורים לברך עליו גם בהיכלי הישיבות.

בחור יכול ללמוד בישיבה 3 סדרים כראוי ולנגן בזמנו החופשי כפי הצורך שהוא חש. בחור יכול ללמוד שיעור מוזיקה אחת לשבוע, כדי להעניק לנפשו את החוויה הזו, שעושה לו רק טוב. כל ניסיון לעצור אותו ולמנוע ממנו את זה לא יועיל, לא ישפר את יכולותיו הלימודיות ובטח שלא את אהבתו לישיבה ולימודיה ואין צורך להאריך מה יכול לקרות למי שלא מוצא את מקומו הנפשי בין כותלי הישיבה.

אני סבור, שהגישה לפיה "מוזיקה היא לא מקצוע", נכונה לא רק לנושא הישיבות, כי אם באופן כללי. אנשים רבים רוצים שילדיהם ילמדו נגינה, אך כאשר הילד אינו מוכן להשקיע מספיק ההורים מפסיקים את לימודיו בטענה שזהו בזבוז כסף. כמובן שאם הילד אינו נהנה מהנגינה אין סיבה לשלוח אותו ללמוד, אך במידה והילד עדיין מפיק הנאה מהעיסוק במוזיקה, על ההורים לתת לו במידת האפשר את הזמן והיכולת להחליט כמה זמן הוא רוצה אם בכלל להשקיע בכך. ילד (וגם מבוגר) יכול ליהנות מנגינה גם אם היא גרועה למדיי. נכון, הוא לא יהיה מוזיקאי מקצועי, אז מה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ילדים רבים מאבדים את החשק לעסוק במוזיקה ולו רק בשל הלחץ שהוריהם מפעילים עליהם להתאמן ולעמוד בסטנדרטיים מקצועיים מיותרים ששואבים מהם את ההנאה ואת היתרונות האדירים של המוזיקה על הנפש.

נכון לא אתעלם מהמציאות, מוזיקה יכולה להיות אם היא נעשית בצורה לא נכונה ובהתמכרות כגורם שלילי, אבל כל התמכרות היא בעייתית וחובה עלינו כהורים ומחנכים להנחיל בילדינו גם את היכולת להתמודד מול התמכרות וגרורותיה.

בחינוך נכון וגישה בריאה למוזיקה, ניתן לתת לנער את היכולת לעסוק במוזיקה בצורה מתונה ומתאימה לצרכיו מבלי לפגוע בשום מסגרת בה הוא נמצא.

אני מתפלל שהצרה הכי גדולה של הורים ומחנכים תהיה שתלמידיהם "נפלו" למוזיקה בתוך כותלי הישיבה והיהדות ואני בטוח שמי שעוסק בנוער ממקום אמיתי יענה בכל ליבו אמן על התפילה הזו.