אאא

מספר הפגישות לפני החתונה של בני זוג פוטנציאליים, מצוי במחלוקת בין שבטי ישראל השונים, האם כמה פגישות, או אחת בודדת כפי שמקובל בחסידויות המחמירות. אך גם אצל האחרונים, נהוג שהכלה והחתן רואים האחד את השניה לפחות פעם אחת, ומסכימים להתחתן, בשל הדין הכתוב בגמרא "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך".

בחתונה (או הגירושין) שהתקיימו אתמול בבית הלבן הייתה הכלה חסרה. החתן הישראלי היה נוכח, הרב המחתן האמריקאי ניצח על החגיגה ואילו הכלה שסירבה לחתונה, ולמעשה לא הוזמנה אליה, נשארה בבית לבדה.

אי הימצאותה של ה"כלה", הפלסטינים, במקום - אפשר לקיים שם אווירה חגיגית בצורה יוצאת מגדר הרגיל, בה נשמעו תשבחות לרוב כלפי החתן הישראלי ונמנו כל מעלותיו, הצדקותיו ותפיסת עולמו. אבל לחתונה (וגם לגירושין) צריך שניים, ובלי כלה זה פשוט לא יילך.

ארצות הברית יכולה להצדיק את ישראל ולתמוך בטענותיה, וישראל יכולה להתבשם מהמילים היפות ואפילו לממש את מאווייה ולספח את הבקעה והישובים הישראלים ביהודה ושומרון. אבל מיליוני הפלסטינים שגרים בשטחה של ארץ ישראל עדיין יישארו כאן, וזכותם ודרישתם לחיים טובים וראויים, וליכולת לשלוט בחייהם על ידי שייכות למדינה, לא ייעלמו פתאום בגלל האופוריה הישראלית.

פלסטינים. אילוסטרציה (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)
פלסטינים. אילוסטרציה (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)
הגדלה

אופוריה כזו סחררה את ראשנו לאחר מלחמת ששת הימים, בהם נכבשו שטחי יהודה, שומרון, חבל עזה והגולן, ותוצאותיה היו אסוניות. אך אם נחזור עוד אחורה, נוכל למצוא דרך ראויה יותר להתמודד עם מצבים דומים: הראשון שהובטחה לו ארץ ישראל היה אברהם אבינו, והוא קיבל הבטחה כזו, בגרסאות שונות, לא פחות מארבע פעמים. כנראה יותר מכל אחד אחר. ובכל זאת, אברהם אבינו, אבי המאמינים, מחליט פעם אחר פעם לנהוג בשיטת הפשרה וההסכמות עם יושבי הארץ הלא יהודים.

הוא מחלק בינו ובין לוט את אזור הבקעה, כורת הסכם עם אבימלך בו הוא מקבל למעשה את מרותו על אזור שפלת החוף ומתעקש לקנות בתשלום את מערת המכפלה מתוך הכרתו בבעלותם של החיתים על המקום.

מדרש רבה שעוסק במריבת אברהם ולוט, ושמובא ברש"י על המקום, מדגיש את עמדתו העקרונית של אברהם, ומספר שהמריבה בינו לבין לוט התחוללה בשל ויכוח ביניהם על משמעות הבטחת הארץ, כאשר רועי לוט סברו שבשל ההבטחה, רעיה בשדות זרים איננה גזל, ואילו אברהם טען שכל עוד גרים כאן אחרים, ההבטחה לא מפקיעה מהם את רכושם, ורעיה בשדותיהם היא גזל.

למרות האמונה היוקדת בצדקת דרכו ובאמיתות ההבטחה הא-לוהית, אברהם מתמודד עם המציאות בצורה רגישה, קשובה ופרגמטית, ולבו לא גס באלה שעומדים בינו לבין מימוש ההבטחה.

 אווירת אופוריה. ממראות הפסגה בוושינגטון (צילום: לע"מ)

המציאות הישראלית מציבה לנו אתגרים קשים מאוד, שהפתרון להם לא מובן מאליו. הוא כרוך באומץ רב, בחכמה וברגישות, אך לפני הכל הוא כרוך בהקשבה ובשיח עם הצד שמנגד. הרבה יותר נוח לדבר עם עצמנו ועם אלה שמהנהנים כלפי כל מילה שנאמר, אבל פתרון טוב, צודק ואמיתי לא ייצא ממהלך כזה. טוב ש"תכנית המאה" העלתה מחדש לדיון את הנושא החשוב, הדחוף והדרמטי ביותר שעומד על סדר היום הישראלי כבר למעלה מחמישים שנה. זה בדיוק הזמן לחזור לדבר ולחתור לפתרון.

  • אביעד הומינר-רוזנבלום הוא חבר ועד מנהל ב"עוז ושלום" ועובד בקרן ברל כצנלסון