אאא

בנימין נתניהו הרג את קונספט אוסלו, או יותר נכון מעך אותו, ריסק אותו, או נגיד זאת כך - שיטח אותו תחת הנעל עם קול פצפוץ אופייני שמשאיר ברצפה עיגול מעוך עם מחושים. זו אולי דרך לא מנומסת, אבל מאד מדויקת לתאר את האירוע ההיסטורי שראינו השבוע, כאשר נשיא המעצמה הגדולה בעולם קיבל באופן מלא את תפיסת הצדק והמוסר של העם היהודי, והכיר בכך כי מדינת ישראל היא לא הבעיה של המזרח התיכון אלא היא הפתרון. היעלמותו של אוסלו מחיינו, זו שעתה הגדולה ביותר של מדינת ישראל.

קודם כל, תכנית המאה של הנשיא טראמפ, שזכתה לתמיכה בינלאומית גורפת (חלקה בשתיקה) זו הכרה עולמית בצדק ובזכות ההיסטורית של העם היהודי על מולדתו. זהו שינוי היסטורי בתפיסה העולמית. אנחנו כאן בארץ הזו לא כפשרה, לא כפתרון "בגלל השואה", לא כאלתור איפריאלי, אלא מכוח הצדק ומכוח הזכות. ארץ ישראל היא של עם ישראל, העולם כולו מכיר בכך, כולל מדינות שהיו נחשבות במשך שנים רבות למדינות אויב. היסטוריה.  

 דוד רוזנטל ב'פטריוטים'. באדיבות ערוץ 20

בנוסף, ההכרה בזכות ובצדק של העם היהודי, זו גם מותה של קונספציה מוצקה ששלטה במשך שנים רבות בדעת הקהל – קונספציית אוסלו. קונספציה שגרסה כי הצדק הוא של הערבים, קונספציה שגרסה שישראל צריכה לוותר, לסגת, לתת, להתנצל, לשלם ולשתוק. כי ישראל איננה צודקת, והערבים מסכנים ומקופחים, ולכן הצדק הוא לבנות את פלסטין על חשבון ישראל. ולא רק, אלא שהזמן פועל לרעת ישראל, ולכן צריך לסגת ומהר, לברוח מהר. קונספציה זו, או יותר נכון, פרה קדושה זו, פשוט מתה. וישראל עלתה כצומחת.

תכנית המאה היא היפוך מוחלט של הליך אוסלו. בהסכם אוסלו הערבים קיבלו שטחים, נשק, ממשלה, כסף, שלטון ומעמד, ומדינת ישראל קיבלה הבטחות על הנייר לשלום. כלומר, הערבים קיבלו נכסים מוחשיים ובלתי הפיכים, וישראל קיבלה הבטחות. תכנית המאה של טראמפ היא הפוכה – מדינת ישראל מקבלת נכסים מוחשיים: החלת החוק על בקעת הירדן והיישובים, והכרה מלאה בזכויותיה להגן על עצמה, והערבים מקבלים הבטחה למדינה באם יעמדו ברשימת תנאים צודקת ונוקשה: להילחם בטרור, להכיר בישראל, להפסיק לממן משכורות לרוצחי יהודים, להפסיק את המלחמה הדיפלומטית בישראל, לשכוח מ"זכות השיבה" ועוד. או במילים אחרות, ישראל קיבלה מזומן, והערבים קיבלו שיק שוטף פלוס מלחמה בטרור.

זה שינוי עולמי דרמטי - כדי להביא שלום, היהודים לא צריכים לסכן את הקיום שלהם, לא לוותר כמלא נימה על ביטחונם, וגם לא לוותר על מולדתם. נהפוך הוא - דווקא חיזוק הביטחון של העם היהודי בארצו הוא הדרך לשלום וליציבות. אוייבי ישראל הם אלה שצריכים לוותר על שאיפתם להשמיד את ישראל, ולהתנער מתרבות הרג היהודים כדי שיבוא השלום. אוסלו הפוך.

שינוי טקטוני מהותי נוסף זה הנורמליזציה עם מדינות ערב, אלה שהיו מדינות אוייב במשך שנים רבות. כעת אין, פשוט אין התנגדות ערבית ממשית לתכנית. רק חלק מערביי יו"ש מתנגדים לתכנית, אך התנגדותם חסרת משמעות. הפלשתינאים אינם יישות בפני עצמם, מאז ומתמיד הם שימשו כמוצב קדמי בהתנגדות הערבית הגורפת והאנטישמית לכל קיום יהודי במזרח התיכון. ברגע שמדינות ערב הגדולות והקטנות (למעט איראן) מכירות בצדק ההיסטורי, אז התנגדותם של האבו-מאזנים חסרת משמעות. הם סך הכל פגוש שאין מאחוריו מכונית, ודעתם או עמדתם לא מעלה ולא מורידה.

כקוריוז, אפשר לראות את הלאומנים הפלשתינאים תושבי המשולש המוכנים להילחם בכל הכוח כדי להמשיך להיות חלק מהיישות הציונית שהם מתנגדים לה ונלחמים בה, מסביר היטב מה הבין העולם הערבי והם כעת מבינים באיחור. עדיף להיות בצד הצודק היסטורית, הנכון מוסרית והפורח כלכלית, גם אם אתה עדיין מחזיק בדת ובתרבות של הרג ושנאה.

במאבק החשוב ביותר, המאבק על הצדק, ניצחנו בו. וזה היה מאבק לא קל, זה דרש עמידה איתנה אל מול כל העולם ומול מדינות ערב החזקות, גם כאשר כוחנו הצבאי והדיפלומטי לא היה גדול. אבל עם הנצח לא מפחד, והדרך הארוכה הובילה בסוף להכרה עולמית שהצדק הוא עם העם היהודי. כעת, שעוולות אוסלו הוסרו מן הדרך – זו שעתה הגדולה ביותר של ישראל.