החוק הראשון שאותו מוסר משה רבינו לעם ישראל, מיד אחר קבלת התורה, הוא חוק עבדים. שבו פותחת פרשת משפטים את הדינים והחוקים אשר נמסרים בזה אחר זה. ויש להבין, מדוע נבחר חוק זה להיות הראשון בין דיני התורה – מדוע פותחת התורה בחוק המדבר על פשיעה אנושית – גניבה שבגינה נגזרת על האדם שלילת חירותו האישית.
נפתח בכך שראוי לשים לב, כי רצף דינים אלו המוזכרים בפרשתינו נמסרים בקיצור נמרץ. וזאת, על מנת להביא לידיעתינו כי התורה שבכתב זו הכתובה בספר, הינה בלתי מפוענחת ללא התורה שבעל פה הנמסרת לנו מדור דור על ידי מורי התורה ומוסריה. ולעקר מליבם של מסלפים לאורך הדורות אשר עיוותו את דברי התורה הכתובים בספר בניסיונות להביא פרשנויות זרות אשר לא נמסרו על ידי מוסרי התורה ומוריה.
לשון התורה קצרה ולעיתים אך מרמזת על יסודות החוק ועל מהותו - כאות הניתנת לצורך בלימוד מעמיק של יסודותיו ומהותו ולימודיו הבאים בתורה שבעל פה. לשונות המקרא נמסרו בצורה כה מאלפת, שבקלות ניתן להסיק מהם את הכללים שנמסרו לתודעה החיה של המסורת שבעל פה, הלשונות עשויות מעשה אומן במידה כזאת, עד שלרוב מרמזים בהם מושגי יסוד של החוק כגון על ידי ביטוי בלתי מקובל, שינוי במבנה הפסוק, מקומה של מילה בפסוק, אות יתירה או חסירה. כי לא מתוך הספר עלינו לשאוב את החוק, והספר הינו הבסיס והתזכורת ליודעי התורה כדי שישמרו וירעננו בזיכרונם חדשים לבקרים את ידיעת המצוות, והוא דבר האלוקים ומכשיר ההוראה על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה.
משפט העבדים – צדק ואנושיות בדיני התורה
רצתה התורה להחדיר בנו את עקרונות הצדק והאנושיות - שעל פיהם היא מצווה עלינו לשמור על האדם וכבודו, והיא פותחת בדיני פשיעה בתחילה, דהיינו באדם הפושע בשליחת ידו אל ממון חבירו. פשע זה נדון על ידי האומות לאורך ההיסטוריה בדרכים שונות, הן בעונשי גוף קשים או בשלילת חירותו על ידי מאסר.
בדיני המדינות, חוקי המאסר ושלילת חירותו של האדם, באה כעונש אשר נועד להקשות על חייו של הגנב, לייסרו ולגרום לאבדן חירותו האישית והמשפחתית, שלילת זכויות אזרחיות ומעמדו בפני אחרים ובפני עצמו. כך נשאב הוא אל בור בית הסוהר או אל חדרי בית הכלא בימינו, שם הוא חובר לאנשים מסוגו אשר לעיתים משמשים לו כמורים למקצועיות טובה יותר במעשים השליליים השונים שנקבצו להם יחדיו לאותו חדר או לאותו אגף בבית הסוהר.
אין אנו רואים את התועלת החברתית והאנושית במאסר זה, לא כלפי הפושע ולא כלפי החברה הכללית ובודאי שלא כלפי מי שכנגדו נעשתה העבירה ורכושו נגנב ממנו. התיקון האנושי אינו נראה לעין בעונשים מסוג זה, ושלילת החירות אינה כי אם עונש שיש בו כדי לגרום צער כנגד הצער שנגרם על ידי הגנב.
אם נתבונן בחוק זה שדבר ד' העמידו בראש חוקותיו, נראה שאין חוק אחר העשוי כמוהו לגלות לנו את מגמתם ותכונתם של חוקי התורה, הנבדלים בתכלית ההבדלה מחוקי המדינות.
הרי זה המקרה האחד והיחיד שבו גזרה התורה עונש על שלילת חופש, ושלילת חופש זו כיצד? ציוותה התורה להביא את העבריין לתוך בית משפחה יהודית תקינה על מנת לחנכו וללמדו דרך חיים תקינה, בבית משפחה זו שאליה נמכר ואשר צריכה להיות משפחה נורמטיבית הוא ילמד להעריך את רכושו של האחר, יראה כיצד מנהל ומתנהג בית יהודי תקין וחיי משפחה תקינים.
ובכמה חבילי סייגים הקיפה התורה את מעמדו של העבד באותה משפחה, כדי שלא לדכא את רוחו הפנימית, אם בעל אשה הוא תבוא אשתו עימו, וחיי משפחה תקינים הוא יחיה, כדי שלמרות מעמדו המושפל - עדיין הוא יחוש שרוחשים לו כבוד ונוהגים בו מנהג אחווה ועדין יוכל הוא לזכות באהבת אדם. כמה טירחה הטריחה התורה את האדון כדי שיקוימו קשרי משפחתו של העבד ולא תופקר משפחתו ליגון ואנחה בעקבות מעשיו ופשעיו. כמה משמעות עמוקה יש בהחזר הגניבה מתוך עבודתו ושמירה מאידך על חירותו הכלכלית המאפשרת לו לפרנס את בני ביתו.
אין זה אלא, כי עונש המאסר של התורה אינו עונש - כי אם תיקון, הסדרת החוב המוטל עליו מתוקף היותו חב למי שגנב ממנו ועליו מוטלת החובה להשיב את גניבתו, ודבר זה מתבצע על ידי שיעבודו ככל שאי לו מקור לתשלום חובו זה. אך מעשה זה של שיעבודו, בא תוך כדי חינוכו, ושמירה על כבודו, שמירה על משפחתו ומניעת נזק נוסף כי אם שיקום ותיקון של האדם, מעשיו ותוצאותיהם.
אלה הם משפטי התורה, זה הוא החוק הראשון שהתורה מצוה עליו, על מנת להביא לתודעתינו את עומק תפיסת חוקי התורה והאנושיות המצווה עלינו מתוך משפטיה.
חורף מלא תקווה
לשון הקודש היא אולי הלשון היחידה שבה אין המושג חורף נחשב למושג שיש בו קדרות ואפילה והוא מעורר הרהורים נוגים על ימי זיקנה, עייפות, שקיעה של האדם, עד אשר עובר רעד בכל עצמותיו של השומע מילה זו.
נהפוך הוא, המילה חורף מסמלת את פריחת הנעורים - "כאשר הייתי בימי חורפי" (איוב כ"ט) רק היהודי נוהג ומסוגל להגיד כי כל אימת שיחשוב על תקופת ילדותו וכוחותיה של תקופה זו, הנה הם מתעורררים בו וקמים לתחיה.
ויש בו בחורף מימד של הכנה מיוחדת לימי האביב הפורחים והמלבלבים, דווקא מאותו מקום שבה היהדות מביטה אל ימי הנעורים - שבהם האדם מלא בשאיפות להיות טוב ולהצליח בשאיפותיו, להגשימם ולמלא את ימיו בהם. הימים שבהם תום נעוריו ממריץ אותו לעשות מעשה כדי להתייצב בדרך שבהם הוא חולם לצעוד. וההתרפקות על ימים אלו ממלאה את האדם שוב במרץ שיש בו רק כדי לעזור ולסייע לו, שלא לשבת מדוכדך במצבו ולשקוע ביאוש שמאיים על המשך התקדמותו.
כך שגם אם במושגי ה'תקופה' יש להגדיר תקופת חורף כתקופה אפילה, הרי שבלשון הקודש, יש בה משום הכנה לעתיד אביבי מלהיב ומעודד, תקופה שגם אם יש בה אפילה, הרי היא מעוררת זיכרונות של ימים טובים יותר, מעוררת תאים רדומים של מאוויים טובים ורצונות עזים להיות מושלם ולצעוד בדרך האמת.
סכנת תחושת ימי החורף במובן של השפות האחרות, היא שאולי תהיה זו חס ושלום הרגשה של מושגים שעברו מן העולם. הלא זאת יחפצו מרשיעי ברית להטיף כי יש לעדכן דברים שעברו מן העולם, ואולי להחליף ח"ו מהמושגים הישנים והטובים למושגים חדשים שכביכול טובים הם יותר ומעודכנים יותר.
אך אנו נחזור לימי חורפינו, נתרפק על עולם המושגים הישן שכולו הכנה לפריחה מלבלבת של האביב, ניזכר בעולמות היפים שעליהם חלמנו, מעורר אותם בזכרונינו וננסה גם עתה להביאם לידי הגשמה.
ובשכוך ימי החורף, עת יפרחו וילבלבו העלים הטריים, עת יצוצו הנרקיסים והפרחים מבעד לגרגירי השלג והקרח, נשחזר במוחינו את כל המלחמות הקשות שפקדו אותנו, ואת כוח העמידה העצום אשר גילו פרחים אלו לנוכח הזעף החורפי, הלב יגדש ויוצף בחדווה ואושר על כי נוכל לכל יום חורפי וסגרירי, ומבעד לכל מעטפת תמיד יפרצו עלי האור מהעבר, אף אם היו חבויים אי שם, שהרי יכולים הם לכל סערה.
כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע"...
שמאל דוחה וימין מקרבת
הנחלת המידות הטובות לילדינו היא המשמימה החשובה והמשמעותית ביותר הניצבת בפנינו כהורים, לעולם אסור לנו להתייאש מלהנחיל ולהקנות לילדינו מידות טובות, מזג נוח וחינוך מוסרי. ובעינינו, לעולם בכל ימי ילדותם יהיו הם מוכשרים בעינינו להשלמת משימה חשובה זו אשר תקנה לכל ימי חייהם את הדרך הטובה והנכונה. זה הוא תפקידינו הראשי והמשמעותי – כהורים.
אך לא בקפדנות ובאכזריות נעשה זאת, כי אם בהבעת אהבה תמידית, תוך יצירת הגבולות והכנסתם של ילדינו לתוף מסגרות אלו.
חז"ל קבעו לנו כי דרך החינוך הנכונה היא 'שמאל דוחה וימין מקרבת' (סנהדרין ק"ז)
מה משמעותה של הוראה זו על השמאל הדוחה והימין המקרבת? על פניו יש בה סתירה מיניה וביה וכי כיצד יתנהג המחנך וההורה עם חניכו? האם תיגבר הימין המקרבת בעת החינוך, או השמאל הדוחה, וכיצד ישמשו בערבוביה?
יש בהוראה זו הנחיה ברורה בראש ובראשונה כי חוסר התחשבות בכבודו האישי של החניך, עתיד להביא לכישלון את הרצון להצעידו בדרך הנכונה, ההשפעה החיובית על החניך צריכה להיות מתוך קירבה – בעיקר כאשר השמאל הדוחה מצויה על ידה.
יש לדעת כי הנהגה זו של שמאל דוחה וימים מקרבת אינה מגיעה כפי שחושבים רבים מתחום התכסיסים והעורמה, דהיינו שעלינו לייצר מצג שווא של ימין מקרבת תוך כדי השמאל הדוחה, או שעלינו להשתמש בימין המקרבת כדי לעמעם את דחייתה של השמאל.
אם נעמיק בדברי חז"ל, ניווכח שהמאמר הוא מאמר של חכמה ולא של ערמה גרידא. אנו מושיטים את יד הימין המקרבת לא כויתור מתוך תכסיס ולא במטרה להבטיח לשמאל הדוחה את ניצחונה והישגה.
הימין המקרבת היא מטרה בפני עצמה, היא מהות החינוך, באמצעות הימין המקרבת בונים עולמות וימין זו הינה בעלת ערך אב ויציב, הימין דרושה לשלמותו המוסרית של האדם המחנך ושל החניך – כאחת.
תפקידה של הימין מקרבת הוא המכריע והמשמעותי בהליך החינוכי, ובאמצעות ימין זו מכניסים את החניך לתוך מסגרת הגבולות שנקבעות על ידי המחנך וההורה.
הגבולות שקבע המחנך וההורה כדרך הנכונה להביא את ילדו ואת חניכו לידי שלימות המידות -הן עצמם השמאל הדוחה, דהיינו, גבולות אלו דוחות את כל המתקרב אליהם מלחצות אותם. אולם הדרך להביא את החניך והילד אל תוך גבולות אלו – היא על ידי הימין המקרבת.
העולה מכך, שפעולת החינוך האקטיבית נעשית על ידי הימין בלבד, היא זו המושכת והמקרבת והיוצרת את ההליך החינוכי. ואילו השמאל הדוחה היא פסיבית ומצויה כגבול שאותו מציבים ההורים והמחנכים כגדר שאותה לא יחצה הילד.