אאא

סביב עבודת הקודש בבית המקדש - אשר את תיאור הקמתו אנו קוראים בפרשת השבוע, ישנם מעשים רבים היכולים להתפרש כ'טקסים', כך הוא החל מעבודת הקמתו של המשכן ועד הדרכים שבהם מתבצעת עבודת הא-ל בין כתליו של המשכן ובין כתלי המקדש אשר נבנה כבית למשכן ד'.

גם מהלך חיינו על פני מועדי השנה, והחגים ומנהגיהם - אשר אנו חוגגים בחיק משפחתינו, כל חג ומנהגיו ומצוותיו ודרך עבודת השם אשר נצטווינו עליה בכל מועד, עלולים להיראות למתבונן - כטקסים, אולם יותר מכך, אפשר וגם אנו המקיימים את המצוות והמנהגים לא נעמיק די כדי להבין את מהותם ואת היסודות עליהם נשענים כלל המעשים וההתנהגויות שאותם אנו מבצעים לעיתים כמצוות אנשים מלומדה.

היהדות אינה דת של טקסים!!!

יסוד אחד מוביל לכל ענייני המקדש, אשר הוא מקור הקדושה והחיבור של עם ישראל לאלוקיו, וממנו ייגזרו ויתפצלו מעשינו הנהגותינו וכל אשר אנו עושים בין כתליו של בית זה ומחוצה להם, באשר בית זה הוא מקור השראת השכינה על עם ישראל.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם  - המשמעות של ושכנתי בתוכם, המופיעה עם הציווי על הקמת המשכן וגיוס העם כולו לצורך בנייתו, מפליגה הרחק מעבר להשכנת השכינה במקדש גרידא, ועניינה העמוק הוא קירבת השם בתוכינו, עם קיום הברית שבינו לבין ישראל, המתגלה בהשראת שמירתו וברכתו על חיי הפרט והכלל.

אין השם משרה את שכינתו שמירתו וברכתו על ידי הקמת המשכן וקיומו על כל פרטיו ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים, והקדשתם למען קיום מצוות ה'.

ודבר זה נתגלה ונראה בחוש במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל בתי המקדש, כאשר על אי קיומם של מצוות ה' חרב הבית ולא על אי קיומם של דקדוקי המשכן וקיומם של ה'טקסים' השונים.

כל ספרי הנביאים, גדושים בתיאורם של נביאי ישראל אודות החטאים ואי קיומה של הברית הכרותה בין ה' ובין עמו, כסיבה העיקרית לחורבן בתי המקדש, ובראשם שלושת העברות החמורות שבתורה שאותם לא שמרו ישראל – למרות שמירתם את הטקסים השונים.

אם משכן ה' אינו בלבבינו, אם לא הקדשנו את חיינו ואת כל מעשינו להשם יתברך, אם המצוות והמנהגים הם בעינינו כטקסים חיצוניים אך לא השפיעו על פנימיותינו, הרי שאין בהם כדי לקדש את הברית שאותה דורש ה' מעימנו למען קיומו של מקדשו ה' בתוכינו והשראת שכינתו עלינו.

בניית מקדש, אינו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח. בהודעת ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלולים שני מושגים, שכל בניין המשכן וכליו יהיו ביטויים הסמלי. מקדש - מבטא את מכלול התפקיד שעלינו למלא כלפי ד', משכן - מבטא את הייעודים המובטחים לנו מאת ד'. מקדש מורה על קידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקרבתם על מזבח קיום תורת ד', משכן מורה על השכנת השכינה המיועדת לנו והמתגלה בהשראת ברכת ד' ושמירתו על שגשוג כל חיינו. ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם. זו ההדדיות של הברית שאותם כרת ד' עמנו, ושמירתה על ידינו תביא את שמירתו עלינו.

התקדמות ויציבות כאחד

הארון, הוא הראשון והיחיד בכלי המקדש, שמצוות עשייתו חלה על כלל הציבור, גם בלשון הציווי, ועשו ארון עצי שיטים, כדרך שנאמר לעיל ועשו לי מקדש, על כל השאר נאמר – ועשית, וציפית, וכדו'.

נראה, כי כל המשימה של ועשו לי מקדש מתרכזת בציווי ועשו ארון עצי שיטים, וכל השאר אינם אלא השלמה ותוספת לארון. הארון מקבל את התורה לשמירה עבור כלל ישראל, או בעצם, ישראל מקבלים עם הארון את התורה - על מנת לשומרה.

הארון עשוי עץ, לסמל לנו את הפריחה והרעננות בקיומה של התורה, כמהותו של העץ הנמצא בתנועה מתמדת וגם אחרי ניתוקו משורשיו, עדיין החומר העשוי עץ מצוי בתנועה כאשר יש בו לחלוחית של טל המרווה את פריחתו ואת צמיחתו.

את הארון לאחר עשייתו במהותו מחומר העץ, מצפים בזהב, וזאת על מנת להורות על היציבות הנדרשת בקיומה של התורה ללא תנודות וללא תמורות, הזהב שהינו חומר עמיד בפני כל תנועה, הוא זה המייצג את היציבות הנדרשת בדבקות בתורה. אל כושר הקליטה וההשתלמות צריך שתתלווה היציבות העמידה וההתמדה הנחושה בכל מידה טובה ואצילה.

תורת ד' דורשת מהאדם המקבל אותה כדי לקיימה כושר השתלמות ויציבות כאחד! ויציבות זו צריכה להיות כלפי פנים וכלפי חוץ ועל כן מבית ומחוץ תצפנו.

צמיחה תמידית, השתלמות והתקדמות כל העת, תוך כדי יציבות פנימית וחיצונית, היא הדרך שבה צריך האדם לצעוד כאשר דבוק הוא בתורה ד' וחפץ שיהיה חלקו בה.

הארון לא ייפגע, הוא יצפה לנושאי ארון אחרים

הארון הוא היחיד שעליו נצטווינו לשים את הבדים  - המוטות שעימם נושאים את הארון במסעות – והם לא יסורו ממנו לעולם, גם בעת היותו של הארון יושב לבטח בתוך המשכן אשר בתוך המקדש. הבדים לא יהיו רק מכשירי הובלה שהשתמשו בהם באורח זמני בשעת ההובלה, אלא לא יסורו ממנו, כי הבדים היו חלק מהותי מתבניתו של הארון. עד כדי כך, שלפי משמעות הכתוב היה צורך לקבוע את הבדים בארון - עוד טרם ניתנה בו העדות ויתנו עליו את הכפורת.

חשיבותם המהותית של הבדים בשביל הארון, מעוגנת בלאו של לא יסורו ממנו, שהוא בניגוד לכל שאר כלי המקדש. יתר על כן, אנו למדים כי הבדים בלטו מאחורי הפרוכת וייראו, אך לא ייראו החוצה, והבדים היו אפוא הדבר היחיד אשר רמז לבאי המקדש על מציאות הארון מאחורי הפרוכת.

בדי הארון מסמלים את הייעוד ואת התפקיד, לשאת את הארון ואת תוכנו בשעת הצורך גם מעבר לגבולות מקום עמידתם הנוכחית. והמצווה שלעולם לא יסורו הבדים מהארון, קבעה מראש לכל הדורות את דבר האמת שהתורה הזאת ותעודתה אינן תקועות באדמה שעליה עמדו בשעת הקודש והמקדש. נוכחותם התמידית של הבדים מעידה על כך שהתורה אינה קשורה וזקוקה לכל מקום ואדמה מיוחדת.

הארון נישא עם היהודי לכל מקום, תמיד, הוא מוכן ליציאה לדרך, כי הקביעות שלו היא לא פיזית אלא היא בליבו של האדם, והאדם הוא הנושא את הארון איתו לכל מקום שאליו הוא הולך, הקביעות של התורה היא בעצמותה - קבועה בתוך הארון, אך הארון עצמו נישא תמיד, הולך הוא ממקום למקום, וקביעותו ותנודתו חד הן – תמיד עם חייו של היהודי.

ומעבר לכך, אנו למדים במסכת יומא - כי הבדים נתונים היו בטבעות הארון באופן שלא היו יכולים להשמט לבד, אלא אם כן בדוחק היה ניתן להוציאם מטבעותיו. מכאן בא הלאו של לא יסורו ממנו, דהיינו יכולים הבדים להיות מוסרים פיזית – וללא פגיעה בארון, שכן הם אינם חלק ממנו אלא שלובים בטבעותיו באופן הדוק - אך אסור לעשות זאת ולהסירם.

וזאת בא ללמדינו, אל תסירו את הבדים מהטבעות!!! אולם אם יעשו כך ויעברו על לאו זה של ניתוק הארון מחייהם בכל מקום שיהיו, לא ייפגע הארון!!! אלא הוא יצפה לנושאי ארון חדשים - אחרים.

מצוות, מנהגים, בשמחה!

כל המצוות, ההנהגות הטובות, המעשים שאותם אנו עושים למעו קיום הברית התמידית עם הקב"ה בכל חיינו הפרטיים והציבוריים, צריכים להיעשות תוך שמחה גדולה והבעת שביעות רצון כלפי ילדינו ותלמידינו, שכן בראותם אותנו בשמחת קיום המצוות וההנהגות הטובות, יכירו הם את מעלתם בעינינו ואת היותם חוג חיינו.

תנו לבניכם הזדמנויות רבות להשתתף בביתכם בשמחה של מצוה, כדי שילמדו ליהנות מהרוחניות והמוסריות. שמחה זו בקיום המצוה תדחה את השמחה ב"זול­­­­"-בזוללות ­­­­­­­– ותמלא את הצעיר רגש של סלידה מהופעת היצר בצורתו הגסה – הבהמית. על ידי זה ימנע הבן את עצמו מחבורה של סריקין, שאין להם שאיפה עילאית יותר מאשר להשביע את תאבונם הרגעי.

הילד צריך לראות את עבודת ה' בשמחה בהתנהגות הוריו. הילד גם צריך לראות שכפי שאתה מקבל על עצמך את קיום המצוות בשמחה – באותה שמחה אתה גם נמנע מן העבירה על איסורים. הילד יראה שאין אתה רואה באיסורי התורה הגבלות, כי אם הוספה רצויה וחיובית לאושר חייך וצעידתך בברית עם ד' המשפיע עלינו ומגן בעדינו.

אם אתה רואה את בניך עוברים על דברי התורה, אל תתבייש להביע את צערך על דרך חייהם בפניהם. אל תמנע את כאבך להתפרץ החוצה. אל תפחד להראות לבניך עד כמה היהדות חשובה לך ונחוש אתה לקיים את חייך וחיי משפחתך על פי דרך התורה. 

הורים ומחנכים, הוכיחו על ידי שמחתכם לקראת קיום המצות, שתמיד אתם מוכנים לעבוד את ה', באותה מדה של מאמץ והתמדה שבה אתם דואגים לקיום רצונכם בענייניכם הפרטיים. הראו לבניכם בבירור, שאתם מכירים רק את העבודה הזאת ואת השמחה הזאת, שזה הוא מבוקשכם השלם. אז תיווכחו לראות שלא תעלה על דעת בניכם הסברה, שאתם עצובים פחות על סירובם לשמוע בקולו של מקום ממה שאתם עצובים על סירובם לציית לפקודתכם בענייניכם הפרטיים. כך יכירו בניכם, שרצונכם המוחלט והאיתן הוא אך ורק לראות אותם גדלים ליהודים תמימים וישרים, ושאין שם תחליף בעולם יכול להרגיע אתכם במשהו לעומת רצונכם זה.

העניקו לילד ולחניך את ההכרה שברית כרותה בינו לבין בורא עולם – אותה ברית של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ברית שמירה והגנה לנטילת התורה עימנו כדרך חיים אל תוך חיינו בנשיאה תמידית בבדי הארון, בעדות הנתונה בתוך העץ המצופה זהב המודיע לעולם כי פריחה תמידית, תוך יציבות, השתלמות עקבית בכל מקום שבו נהיה, מלווה אותנו בכל רגע ושעה, ובדרך זו נצעד תמיד – בשמחה.